מוחמד מג'אדלה

מוחמד מג'אדלה התרחק מפוליטיקה וממש לא התכוון לעסוק בתקשורת – אבל לחיים היו תוכניות אחרות ⋅ את הקריירה החל בתקשורת הערבית המקומית, עבר לפרשן עבור ערוצים בינלאומיים – עד שהפך לפרשן הערבי הראשון במהדורת חדשות מרכזית בישראל ⋅ ומה הלאה? "אני משקיע בעבודה ומאמין שהדלתות ימשיכו להיפתח. לא צריך לתכנן הכל בחיים"

מוחמד מג'אדלה לא תכנן להפוך לעיתונאי הערבי הראשון שמתמנה לפרשן קבוע במהדורת חדשות מרכזית. הוא בכלל לא תכנן לעסוק בתקשורת, בטח לא בתקשורת פוליטית. "נקלעתי לסיטואציה", הוא אומר. כבנו של השר הערבי הראשון ראלב מג'אדלה (העבודה), הוא ביקש להתרחק מהתחום. "בגלל הבית הפוליטי שבו גדלתי, לא רציתי להתעסק בדברים האלו ובתיכון למדתי בניית אתרים וגרפיקה".

בגיל 15 קיבל פנייה לבנות את אתר החדשות המקומי של באקה אל גרבייה, עיר הולדתו. "כשהתחלנו לעבוד, מצאתי את עצמי מתלהב מהצד של התוכן יותר מהעיצוב של האתר. מאותו רגע אני כותב וכותב וכותב".

במשך 12 שנים עבד בתקשורת הערבית המקומית והבינלאומית: היה עורך ומגיש המהדורה המרכזית בערוץ i24NEWS בערבית, ייסד את מחלקת החדשות בערוץ הפלסטיני מוסווא, היה כתב בערוץ הטורקי בערבית ופרשן באל ג'זירה ו־CNN בערבית. מהתקשורת בעברית התרחק. "ברחתי מהייחוס", הוא אומר. "אבל היו רגעים, במיוחד בשנתיים האחרונות, שאתה אומר די, אני חייב להגיד משהו על מה שקורה, במיוחד כשאין בתקשורת קולות שמצליחים להסביר את מה שקורה בחברה הערבית.

"מאז מיסוד התקשורת בישראל, הערבי היה זה שמדווחים עליו ומי שסיקר אותו היה עיתונאי יהודי. אבל ההשתלבות של הערבים בחברה הישראלית הובילה למצבים שדרשו פרשנות עמוקה ולא דיווח".

איך מגיעים להיות עיתונאי ערבי בתקשורת בעברית בהיעדר רשת קשרים בין יוצאי גל"צ לדורותיהם?

"ערבי בישראל שרוצה להגיע למקומות גבוהים, צריך לעשות יותר מכל היהודים שהוא מכיר. 200 אחוז יותר. עם זאת, למדתי לא להתבכיין, כי הכי קל להגיד 'אני ערבי ובגלל זה לא נתנו לי והדלתות לא נפתחו בפניי'. אני לא אומר שהסיטואציה לא קיימת ושאין חסמים, אבל השאלה היא איך אתה בתור בן מיעוט מצליח להוכיח לא רק ליהודים שאנחנו מסוגלים ולא פחות טובים, אלא גם להביא מסר לבני העם שלך ולהגיד שהתקרות האלה לא צריכות לעצור אותנו. הכי חזק זה לנפץ את התקרה בעצמך ולא לחכות שאנשים אחרים יעשו את זה".

היו עיתונאים ערבים שהגיעו לתקשורת בעברית, ולא הצליחו לשמור על מקומם.

"לא כל העיתונאים הערבים שהצליחו להגיע למערכות התקשורת בעברית הצליחו לשרוד את הקונפליקט בין היותך עיתונאי לבין היותך בן החברה הערבית. אני נכנסתי לתקשורת בעברית בעיצומו של אחד המשברים הכי קשים, תקופת 'שומר חומות' והאירועים האלימים בארץ. תקופה קשה ומורכבת, שאין לתאר. אם הצלחתי לשרוד אותה ולעבור אותה בהצלחה רבה, אם יורשה לי, אז לדעתי זה בפני עצמו מסביר הכל לא רק על הערבים אלא גם על היהודים, שמוכנים לשמוע דעה ופרשנות אחרת, שאולי כואבת יותר אבל קרובה יותר למציאות". 

איך הקונפליקט בין להיות עיתונאי לבין להיות בן החברה הערבית בא לידי ביטוי אצלך?

"השאלה היא מה מצפים ממך ומה אתה מצפה מעצמך. החברה הערבית מצפה ממך להיות הסנגור שלה, הדובר שמגן עליה מגזענות ומפייק ניוז. עם זאת, אתה גם צריך לעשות את עבודתך כעיתונאי ולסקר אירועים של אלימות כלפי אנשים בחברה הערבית ועל הפוליטיקה הקטנה בסיעות הערביות, ויש לזה מחיר יום יומי. אתה מביא את הקול האמיתי של מה שמתרחש בחברה הערבית, ומשלם מחיר. מצד אחד אתה מציג את העובדות ואומר את מה שאתה חושב ומצד שני, גם כשיש תופעות פסולות אתה צריך לא לטאטא אותן מתחת לשטיח".

והמחיר שאתה משלם הוא גם מול בני המשפחה שלך?

"גם, וגם מול הציבור הרחב. לפעמים אני מביע דעה כלפי חברי כנסת ערבים ומותח עליהם ביקורת, וזה כולל גם את אבא שלי. וכשאני מדבר על דברים שקשורים לנורמות בחברה הערבית, למשל באלימות נגד נשים או סחר בנשק או כשסיקרתי את הפרשה המביכה של הניצב לשעבר ג'אמל חכרוש שדילג מעל גופה בזירת רצח – זה מחיר שאתה משלם בתוך החברה שלך. אז אני נמצא באמצע וחוטף מכל הכיוונים, וזה מחיר שאני מוכן לשלם".

עם אבא פוליטיקאי בטח למדת איך לפתח עור של פיל, להיות חסין מביקורת.

"אבא שלי תמיד היה ההירו שלי ולקלוט אותו ברגעים של עליות ומורדות, זה בונה את האישיות שלך. מגיל קטן אתה לומד להתמודד עם הפסד. להיות עיתונאי זה להתמודד עם מציאות מורכבת ולתת לה פירוש, ואני גדלתי בסיטואציה מורכבת".

הפוליטיקה לא מדברת אליך עכשיו?

"בפוליטיקה אתה מייצג את הבייס שלך, ולא משנה מה יהיה, תמיד תהיה בעדו. בתקשורת תקפיד לא רק לתווך את המציאות בישראל, אלא גם לחשוף את הסיפורים האמיתיים על מה שמתרחש בחברה. למשל כשמנסור עבאס ואיימן עודה עושים פוליטיקה קטנה ובשל כך התקציבים לחברה הערבית תקועים – מתפקידי להביא את זה".

הפתעה לטובה

אנחנו משוחחים ביום שבו חאלד כבוב מונה לשופט הערבי הראשון בעליון. כמו כבוב, גם מג'אדלה הוא אחד הסימנים לכך שהחברה הישראלית נפתחת לקבל את הציבור הערבי לתוכה. הוא כותב טור פרשנות פוליטית בגלובס ומשמש כפרשן בחדשות 12. "אני לא נמצא בחדשות 12 על תקן הפרשן לענייני ערבים", הוא מבהיר. "התפקיד שלי רחב יותר, וזה חידוש. כשאני מופיע ב'אולפן שישי' או ב'פגוש את העיתונות', אני אומר את דעתי על כלל הנושאים. חששתי מהמערכת, לא ידעתי עד כמה אוכל להשתלב, אבל מהרגע הראשון ראשי המערכת אמרו לי 'אנחנו מתייחסים אליך כעיתונאי'. זו הפתעה גדולה לטובה".

ב־2019 מונה מג'אדלה למנהל חטיבת החדשות ברדיו האזורי רדיו א־נאס בשפה הערבית ומגיש את תוכנית הדגל בשעות הבוקר. "הרדיו שינה את הסיפור התקשורתי בחברה הערבית", הוא אומר. "באנו לעשות מה שהתחנות האזוריות לא עשו – לשנות את התפיסה של האזרחים הערבים כלפי התקשורת שלהם. שמנו דגש על פוליטיקה ישראלית, ואנחנו לא רק עוסקים במה שקורה במשולש, בנגב או בגליל. אנחנו למשל עושים ראיונות נוקבים יותר עם פוליטיקאים ערבים. היו פוליטיקאים שאמרו לנו אחרי השידור שהם מרגישים שהם בתקשורת העברית, כי הם לא רגילים ששמים אותם בפינה ושואלים אותם שאלות קשות".

איפה אתה רואה את עצמך בהמשך הדרך?

"אני עושה את מה שאני אוהב לעשות ומשקיע את כל מה שיש לי, וזה תמיד פותח את הדלתות למקומות הנכונים. לפעמים אני מסתכל אחורה ואומר, וואו, מתי הספקתי את כל זה".

יש עוד תקרות זכוכית שאתה רוצה לשבור?

"לא תמיד טוב לפרוץ את תקרת הזכוכית, כי אז אתה שואל את עצמך מה הלאה, מה אני אעשה עכשיו, ולא מוצא תשובה. היו תקופות שהשאלה הזו עלתה ואז תשומת הלב שלי הוסטה מהחיים ומהעבודה לשאלה הזו, ולכן הפסקתי לשאול אותה. אני משקיע ומתמיד בעבודה שלי ומאמין שהדלתות ימשיכו להיפתח ויקרה עוד משהו שלא קרה קודם, לא צריך לתכנן הכל בחיים".