ד”ר אסי שרון היא רופאה רבת פעלים. היא רופאת שיניים, מומחית בשיקום הפה ושיקום הפנים בבית החולים הדסה, ומנהלת את תוכנית ההתמחות לשיקום הפה בבית הספר לרפואת שיניים בבית החולים.
לצד עבודתה בהדסה היא מנהלת מרפאה פרטית וגם מתנדבת במשטרה במדור לזיהוי חללים של מז”פ.
וכשנותר לה קצת זמן פנוי בין כל המשימות, היא גם רצה למרחקים ארוכים.
מצליבה את הנתונים
“באותה שבת התעוררתי כדי לצאת לריצה”, היא מספרת. “התארגנתי כרגיל, ותוך כדי מתחילות לזרום הודעות לטלפון שלי על אירוע כלשהו. הבנתי שהיום כבר לא ארוץ. ואז התחילו גם האזעקות.
“קיבלתי הודעה מהמשטרה להיות בהיכון. אז גם החלטתי להתנתק מהדיווחים בתקשורת, כדי שלא אהיה מעורבת רגשית, וכשאצטרך לבצע את עבודת הזיהוי, אוכל לבצע אותה בצורה מקצועית ולא אצטרך להתמודד עם הקשר בין האסון לבין מה שאני עושה.
“התייצבתי במחנה שורה ב־8 בבוקר למחרת. מחוץ למחנה ראיתי אוהלים לבנים עם משפחות של נעדרים ונרצחים. זה היה הכי כואב, לעבור דרך אנשים שנמצאים ברגע הכי קשה של החיים שלהם.
“אני מתנדבת ביחידה משנת 2010. חוויתי אסונות גדולים, אז מבחינת התנהלות ידענו מה אנחנו צריכים לעשות. בדיקה של הגופות, ובמקביל בניית תיק נתונים על הנעדרים לפני המוות. היו כאן המון אזרחים, ובשונה מחיילים – לא היה לנו מאגר נתונים עליהם“
“מהר מאוד נכנסתי לעבודת הזיהוי. אני מתנדבת ביחידה הזו משנת 2010. חוויתי אסונות גדולים, אז מבחינת התנהלות ידענו מה אנחנו צריכים לעשות. בדיקה של הגופות, ובמקביל בניית תיק נתונים על הנעדרים לפני המוות. היו כאן המון אזרחים, ובשונה מחיילים – לא היה לנו מאגר נתונים עליהם. התפקיד שלנו הוא לעשות הצלבה בין הנתונים לפני המוות ואחריו”.
משאית עם 60 גופות
כעבור יומיים התבקשה אסי לקחת על עצמה את הפיקוד על היחידה. היא לא היססה ולקחה על עצמה את התפקיד. נוסף לעבודת הזיהוי היא החלה בגיוס רופאי שיניים רבים למשימת הזיהוי.
“המתנדבים הקבועים ביחידה מונים 32 רופאי שיניים. אנחנו עוברים הכשרות כדי להיות מוכנים לתפקיד, אבל באירוע כזה היינו זקוקים לעוד רופאים, וגייסתי עוד 30 רופאי שיניים בתוך יום אחד".
“המצבים שם היו מאוד קשים. בשום שלב לא היה לי רגע לעצור ולחשוב על מה בעצם קורה. ההודעות מהמדור לזיהוי חללים, שהיו צמודים אלינו, לא הפסיקו להגיע. שוב מגיעה משאית עם עוד 60 גופות, ואין זמן לחשוב מה אני מרגישה. בשבועות הראשונים היו לילות שישנתי בהם שעה אחת בלבד”.
מה בכל זאת עזר לך באותם ימים?
“עצם העובדה שאני נמצאת כל הזמן עם אנשים מופלאים שמלווים אותי. לא הייתי צריכה שום דבר, ברגע שאני נמצאת איתם, אני בסדר. אנחנו מוכנים ללכת באש ובמים עבור כל אחד מהיחידה. במקום להיות עם המשפחות ברגעים הקשים הללו, היינו זה עם זה. החזקנו אחד את השני, היינו אחד עבור השני."
את מרגישה שהיה שלב כלשהו שהיית צריכה להיות בבית החולים?
“הרגשתי ששם – במחנה שורה – אני עושה את העבודה הכי חשובה. אני גם חושבת שהמטופלים שלי הבינו למה אני לא נמצאת במרפאה. ולא רק זאת, גם לא מעט מתמחים שלי התגייסו ליחידה לעזור.
“היו לי תחושות מאוד קשות כאשר חזרתי לעבודה הרגילה. הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן, כי מקום אחר צריך אותי יותר. היום אני קוראת לזה ‘שיגרה משובשת’. אני עדיין נמצאת רגל פה רגל שם, כי עדיין קוראים לנו ואנחנו נערכים לשלב שבו יחזרו החטופים, ואני מתכוונת לאלו שאנחנו יודעים שהם כבר לא בחיים”.
רגע אחד שתפס אותך.
“היו הרבה כאלה, אבל לאחרונה נודע לנו על חטוף שבעצם נרצח. זה היה רגע מכונן שבו עזרתי למשפחה בהסרת הספק. זה היה הרגע הכי חזק מבחינתי – ויחד עם זאת גם הרגע הכי עצוב”.
ד”ר שרון מדגישה, כי “בתוך כל הסיוט הנורא הזה פגשתי את עם ישראל היפה על כל פלגיו וגווניו. עבדתי עם שוטרים שעשו הרבה מעבר למה שהיו אמורים לעשות, כאלה ששכחו מה זה בית. פגשתי חיילים של הרבנות הצבאית, חיילים חרדים, שעבדו איתנו יד ביד ועשו עבודה חשובה. פגשתי רופאי שיניים מכל הארץ שממש התחננו להתנדב. כולם רצו לבוא ולעזור ולתרום, אנשי המעבדות של המכון לרפואה משפטית – כולם אנשים עם נתינה אין סופית. לא היה מקום אחר שהייתי אמורה להיות בו, בטח בשלושת חודשים הראשונים – וגם מאוחר יותר במטה הארצי”.
