"ב־7:30 סימסתי מהממ"ד לד"ר שוורץ, שניהל את המיון בסורוקה ‘אני מבין שיש משהו חריג. אם יש פצועים, תגיד לי כדי שאוכל להערך’", מספר ד"ר אסף אקר, "הוא מיד ענה לי ‘אסף, תבוא. אנחנו במלחמה’.
“אנחנו גרים בבאר שבע, וטסתי לבית החולים תחת אזעקות. בתוך כמה דקות הגעתי, וכבר החל טפטוף של פצועים למיון. במקביל אני מבקש מכל המחלקה שלי להגיע. הרגשתי שמה שנכון לי היה לעלות לחדר הניתוח, והעברתי את השליטה לאחד הרופאים הבכירים שלנו שהיה בעברו קצין בצבא, והוא לקח אחריות על האירוע ועשה זאת בצורה מדהימה”.
איך מתמודדים עם אירוע כזה?
“אחד הדברים המשמעותיים באירוע רב נפגעים הוא ארגון, וההיערכות של בתי החולים היתה מוצלחת.
“אני עוסק בטראומה כל הזמן – גם בימי שגרה. לצערנו הרב, אין יום בבית חולים סורוקה שאין בו פצועי ירי. זה משהו שאנחנו, עצוב מאוד לומר, מורגלים בו ויודעים כיצד לטפל בו. ברמה של אופי הפציעות, שהן פציעות מלחמה, זה לא הפתיע, אבל, כמות הנפגעים היתה מאוד גדולה.
“סימסתי מהממ'ד למנהל המיון בסורוקה ‘אני מבין שיש משהו חריג. אם יש פצועים, תגיד לי, והוא מייד ענה לי ‘אסף, תבוא. אנחנו במלחמה’“
“ברמה הרגשית, ביומיים הראשונים לא התעסקתי עם לנסות להבין מה אני מרגיש באירוע הזה. החלטתי שאני לא מסתכל בסרטונים ולא חושף את עצמי לדבר הזה. תוך כדי האירוע גיליתי שאחד הרופאים, שהיה איתי באותו יום בחדר טראומה, ד״ר איתן נאמן, רופא בכיר בטיפול נמרץ ילדים, נהרג בשדרות”.
שבעה חודשים מאז אותו בוקר, ד”ר אקר מבפר שכשהוא נשאל על ידי עמיתיו, אם הוא בוכה לפעמים הוא בוחר לענות כך: “אני משתדל לשמור את הדמעות שלי לרגעים השמחים. שהבכי שלי יבוא ממקום של אושר והתרגשות חיובית ופחות ממקום של עצב”.
רגע אחד שזכור לך?
“חייל מחייל מהנדסה, שאיבד את רגלו בקרבות, הגיע לבקר אותי לאחר ששוחרר ועבר לשיקום. הוא הגיע לביקורת, והדסקית שלו שעל הצוואר תופסת את עיני. אני מביט בה מקרוב ורואה ציור של טנק, ומי שצייר את הציור הזה הוא אני לפני הרבה שנים, כשהייתי שריונר. זה היה רגע מצחיק, משמח ומרגש".
