המגן הקרמי שהציל את חיי החייל  

“אני הכי זקן בגדוד שלי. כבר אמרו לי תודה וקיבלתי הודעה שמשחררים אותי בספטמבר – ואז הגיע 7 באוקטובר ואיתו גם צו 8״.  

איפה היית באותה שבת? 

“הייתי באותו יום כונן, שזה אומר שהייתי בבית. התעוררתי והגעתי ישר לבית חולים, ואז מתישהו אחר הצהריים הקפיצו אותי למילואים. היינו תקופה בקיבוץ בארי ותקופה ברעים,  והתפקיד שלנו היה לפנות פצועים מהגבול. בעצם ניהלנו מערך של מיון ראשוני ולפי חומרת הפציעה טיפלנו במקום בנפגעים. הייתי במילואים במשך חודשיים, וכשהתחילו לשחרר כוחות, חזרתי לבית החולים. 

“בימים הראשונים זה נראה הזוי. אתה מסתובב בבית חולים, ממשיך לטפל בחולים, וזה מרגיש פחות דרמטי מפצועים שמגיעים מעזה. צריך ממש להתרגל מחדש. לקחתי כמה ימים להתאושש, ואחרי שבוע שבועיים חזרתי לנתח".  

יצא לך לטפל במקרה שנחרת בזיכרון? 

"זכור לי מקרה מאוד מיוחד של חייל צעיר שהגיע אחרי פציעה קשה כביכול, אבל אחרי שבדקנו אותו, התברר שהמגן הקרמי שלו ספג את רוב הכדורים, והוא בסוף יצא עם כמה שריטות. האפוד קרמי ממש הציל אותו. 

“אבל לרוב המקרים הם אחרים. היו לצערי כמה פצועים קשה שהגיעו לבית החולים, וזה היה נורא. אנשים צעירים שמאבדים את החיים שלהם ונותרים הרבה פעמים עם נכות נוירולוגית משמעותית. מדובר בחבר’ה צעירים בעיקר, יש להם משפחה ואתה רואה איך הכל משתנה אצלם". 

ובאופן אישי? 

“כולנו מכירים מישהו ממעגל כזה או אחר. אני מכיר המון אנשים שהקרובים אליהם חוו אובדן נוראי. הילדים שלי ממש לפני גיוס. היה לי יותר קל להיות מגויס בעצמי כמילואימניק, מלחשוב שילדיי יצטרכו להתגייס. פצועים שהגיעו אלינו הם בגיל של הילדים שלי. אני חושב שאם הם היו שם, לא הייתי ישן דקה בלילה. זה מלחיץ וקשה. אין איך לתאר זאת”.