נקודות הפתיחה של רון נסים ואבי זצר לא היו יכולות להיות רחוקות יותר. נסים נולד בטקסס והיה הילד היהודי היחיד בבית הספר הציבורי שבו למד. "כילד, הייתי בטוח שאגדל להיות רופא, כמו כל יהודי אמריקאי טוב", הוא אומר. כשהיה בן 15 עלתה המשפחה לארץ.
הרחק משם, בבריה"מ, אביו של אבי זצר היה מבכירי הפסיכיאטרים במדינה. "הורי ויתרו על מעמדם ונטשו הכל למען הציונות, עלו ארצה והתיישבו בצפת", הוא מספר.
רון ואבי הכירו בשירות הצבאי המשותף. "היינו מאוד קרובים במהלך השירות וידענו שכשנשתחרר נקים ביחד סטארט־אפ". מספר רון. "הנקודה הכי בודדה, ללא ספק, היתה ההתחלה. יש משהו מאוד יהיר בלקום ישר אחרי השירות הצבאי ולהגיד 'אני אשנה את העולם'. אמרנו שנלמד תוך כדי עשייה. ידענו שנעשה טעויות, אבל חשבנו שנוכל לתקן תוך כדי תנועה ובמהירות. התברר לנו שקל להגיד – אבל קשה ליישם. הדרך שלנו להון הראשוני היתה ארוכה ומפותלת".
"המשקיעים אמרו לא"
בשנת 2021, הקימו השניים את Entitle, סטארט־אפ המתמחה בתחום שעשוי להישמע אפור או משעמם, אך מהותי בכל ארגון טכנולוגי: מערכת אוטומציה שמספקת הרשאות גישה לשירותי ענן לעובדים בחברה. נסים שימש כמנכ"ל החברה, וזצר – המנהל הטכנולוגי (CTO).
“שלוש פעמים לא התקבלנו ל־Y Combinator (האקסלרטור הידוע של סם אלטמן שמהמר על סיפורי ההצלחה הגדולים בהייטק עוד בשלב מאוד ראשוני). לא היה משקיע שלא אמר לנו לא", מספר אבי.
"למרות הסביבה התומכת, הרגשנו שמסתכלים בתמיהה ושואלים למה אנחנו ממשיכים אם המיזם לא מתרומם אחרי שנה. כשהשתחררנו קבענו שאנחנו נותנים ליזמות שישה חודשים במשרה מלאה, ואם לא נצליח – ננסה שוב מאוחר יותר. בפועל, אחרי חצי שנה היו בעיקר כישלונות ועשרות 'לא', אבל לא יכולנו ליישם את ההחלטה שלנו ולפרוש. היה לנו ברור שממשיכים, אז התחלנו לעשות קצת ייעוץ מהצד כדי להרוויח עוד זמן".
אשתקד, כאשר ההשקעות להיי־טק החלו להידלדל, הם גייסו 15 מיליון דולר בהובלתגלילות קפיטל וגם לא מעט משקיעים פרטיים.
"נקודת השיא (בינתיים) שלנו היאללא ספק הלקוח הראשון שסגרנו. לראשונה, היתה תחושה שכל המאמץ של השנה וחצי שעברנו עד לשלב הזה – תהליך גיוס הכספים, גיוס העובדים, הפיתוח, התכנון – הכל התנקז לנקודה אחת שבה מישהו הכניס את היד לכיס ושילם על המוצר".
כמו סטארט־אפים רבים בארץ, חלק מעובדי אנטייטל גויסו למילואים ב־7 באוקטובר. "גם מי שהיו במילואים עבדו בכל רגע פנוי – בשישי־שבת, מסביב לשעון", מתאר זצר. הצוות הישראלי, בהובלת אבי, שהיה בארץ בתקופת המלחמה, התמקד בתמיכה בנפגעי הטבח. החברה תרמה מחשבים וציוד משלים לבתי חולים, סיפקה ארוחות חמות לתושבי הדרום ופעלה למציאת אפשרויות דיור בטוחות וחדשות במרכז הארץ. בנוסף, דאגה החברה לרכוש לחיילים בחזית ציוד לחימה חיוני.
הצוות בניו־יורק, בהובלת נסים, התמקד בהגברת המודעות לטבח על ידי פעילויות הסברה, תקשורת פנים חברה, גיוס כספי תורמים והעלאת המודעות גם בקרב אנשיי התעשייה שלא מישראל.
נסים: "עברתי לארה"ב חודשיים לפני המלחמה כדי לפתוח את הסניף האמריקאי של החברה. זה היה קשה ביותר להיות צופה מהצד באירוע כל כך משמעותי בבית. פתאום יש הרגשה שצריך לעזוב הכל ולרוץ ליחידה, לחפש איך אפשר לעזור. בשלב מסוים הבנתי שדווקא המקום שאני הכי יכול להשפיע בו הוא בקהילה בניו־יורק, בגיוס כספי תרומות, ובמקביל לוודא שהלקוחות יודעים שאפשר לסמוך עלינו.
"זה מאוד מתסכל כשלקוח שואל 'מה קורה אם נופל טיל על הבניין של אנטייטל בתל אביב – מה יקרה לשירות לקוחות?', או כשמשקיע שואל 'כמה מאנשיי החברה במילואים?'
"בסופו של דבר, הניצחון הכי גדול שלנו על אויבינו הוא שמחר למילואימניקים מאנטייטל יש חברה ואקוסיסטם משגשגים לחזור אליהם".
