נס וסטילה – נסיה לוי, דור סורוקר

את הניצוץ הראשון גילתה נסיה לוי בגיל 18, כשעמדה אל מול במת ענק בפסטיבל היפ־הופ בפורטוגל. "הסתכלתי על ׳ג׳יי קול׳ ו׳אסאפ רוקי׳ ושאלתי את עצמי למה אין את זה בישראל", היא נזכרת. למרות שהיתה בכלל סטודנטית לסייבר, מצאה את עצמה מקדישה 12 שעות ביום לכתיבת ראפ. בחיפושיה אחר קולות מקומיים, נתקלה בהרכב "הלם תרבות" והתאהבה במוזיקה של אחד מחבריו – דור סורוקר.

סורוקר, מקיבוץ שדה נחמיה בגליל העליון, כבר היה שם מוכר בסצנת ההיפ־הופ המחתרתית. "בגיל 15 דוד שלי הביא לי אלבום של טופאק", הוא מספר. "מאז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

להיות מוזיקאי מהצפון לא היה פשוט, אבל סורוקר לא ויתר. גם כשהתגייס ליחידה קרבית בצה"ל, המשיך ליצור. "הייתי נוסע למרכז בכל הזדמנות – 11 ימים בבסיס, שלושה באולפנים ובמעגלי פריסטייל".

במועדון ׳אטלנטה׳ שבתל־אביב נוצר המפגש הראשוני שהפך לנקודת מפנה. חבר משותף הכיר ביניהם, ומשם הכל התגלגל מהר. "ראיתי בה יהלום לא מלוטש", מספר דור. "בז'אנר שנחשב מאצ'ואיסטי, הרגשתי סוג של שליחות לקדם גם את הצד הנשי". בהתחלה היתה זו מערכת יחסים של מורה ותלמידה – נסיה הייתה משלמת לו עבור השיעורים. "אבל הרגשתי שזה מוציא מאיתנו את היצירתיות", הוא מסביר. "כשהאלמנט הזה התנתק, המוח שלנו נפתח".

הפריצה הגיעה באופן מפתיע לחלוטין. באחד השיעורים, כשעבדו על שיר אחר, החלה נסיה לזמזם מנגינה. "דור ממש דחף לזה שאוציא את הרעיון מהסיסטם", היא נזכרת. "חשבתי – איך אפטר מהשיר הזה ונחזור למקורי? אעלה את זה לטיקטוק והוא יראה שזה לא עובד". אבל הגירסה הלא גמורה של "תיק קטן" התפוצצה ברשת, והם מצאו את עצמם מופיעים במימונה של "ישראל בידור" בתוך חמישה ימים, כשהשיר עדיין בתהליכי עבודה.

לתעל את העצב לכעס

ואז הגיע 7 באוקטובר. נסיה היתה בלונדון, חסרת אונים מול החדשות מהארץ. "לחוות את זה מרחוק זה חוסר אונים מוחלט", היא משחזרת. דור, שהיה בלחץ למצוא את הסינגל הבא אחרי "תיק קטן", הבין פתאום שכלום לא רלוונטי.
"חיינו בבועה הקטנה של עצמנו, עם המטרות האישיות והחרדות הקטנות שלנו", הוא אומר. "ופתאום קלטנו מה קורה סביבנו". כשהוא נשאל איך אוספים את השברים וכותבים את הלהיט של המדינה, הוא מודה: "אני לא חושב שאספנו את השברים. דווקא מתוך המקום השבור והמפוחד, החלטנו לתעל את העצב לכעס – כי אנחנו במלחמה קיומית". יחד עם חברי "הלם תרבות", נכנס לאולפן, ותוך דקות נולד "חרבו דרבו". בסוף הסשן הראשון כבר הייתה סקיצה. לאחר כשבועיים של עבודה אינטנסיבית, נס הצטרפה לתהליך. ככל שהעבודה התקדמה, התברר שנוצר כאן הרבה יותר מסתם להיט – "חרבו דרבו" זכה במקום הראשון במצעד השנתי של גל"צ והפך להמנון הלא רשמי של המלחמה, קול שמהדהד בכל פינה ברחבי הארץ.
היום, עם פרס אקו"ם על "קולו החדש והמעודכן של דור שלם", הם מביטים קדימה בשאפתנות. דור חולם להופיע על הבמות הגדולות “גם בגיל 70, כמו שלמה ארצי", ולהפוך את המוזיקה לנכס כלכלי שיתמוך בפרויקטים נוספים. נסיה רואה את המוזיקה כבית, אך חולמת גם על משחק.
לצעירים שחולמים על קריירה במוזיקה, המסר שלהם ברור. "תשמעו המון מוזיקה, תקבלו השראה, תפתחו את היכולות שלכם ותדבקו באנשים שמוציאים מכם את הדבר הכי אמיתי", אומרת נסיה. דור משלים: "מי שרוצה באמת לעסוק במוזיקה מבין שהוא מקים עסק. לעבוד באמונה שלמה, להמשיך לעבוד קשה, לא לפחד לקחת סיכונים – זה הכי חשוב".