שחר טבוך הוא אחד השמות המבטיחים בתעשיית הבידור הישראלית. הוא שחקן, זמר ויוצר, שהפך לאחת הדמויות הבולטות בדור החדש של האמנים. הילד שגדל ברמת עמידר, בשכונה שבה חלומות גדולים היו נדירים, הצליח לפלס את דרכו אל מרכז הבמה – ולא מתכוון לעצור.
כבר בילדותו, היה טבוך שונה מהרגיל. "תמיד חיפשתי את עצמי", הוא מספר, "מתחפש לאבריל לאבין בכיתה א', ובכיתה ב' לדמות מאנימה". ההורים נתנו לו חופש להיות מי שהוא, מה שעזר לו לשמור על הילד שבו. "אף פעם לא הרגשתי שאני חייב להתאים את עצמי לנורמות", הוא מספר.
בגיל 13 החל להופיע בערוץ הילדים, אבל הדרך לטלוויזיה ולמוזיקה היתה ארוכה ומלאה באודישנים שלא צלחו. "לא התקבלתי להמון תפקידים, אבל כשזה קרה – זה היה במקום הנכון". הפריצה הגיעה עם "שעת נעילה", סדרה ששינתה עבורו הכל. "באודישן הראשון נתקפתי חרדה וברחתי באמצע, אבל הם חשבו שאני משחק את הדמות", הוא מספר בחיוך, "בסוף – התקבלתי".
במקביל למשחק, המוזיקה תמיד היתה חלק מחייו. הוא גדל על ג’אז ופחות התחבר לפופ, אבל בסופו של דבר מצא את הדרך לשלב ביניהם. השיר "נאדי באדי" יצא בתקופת המלחמה והפך לאחד הלהיטים הגדולים שלו. "דווקא בזמן הכי קשה רציתי לשמח אנשים. ריגש אותי לראות אנשים שרים אותו ברחוב".
לצד הקריירה, טבוך עבר גם מסע אישי ורוחני. טיול לפולין ביום כיפור הפך עבורו לרגע מכונן, שבו גילה את היהדות מזווית חדשה. "נכנסתי לבית כנסת בוורשה ופשוט הרגשתי שייכות", הוא משתף. מאז, החל ללמוד תורה, הוא הולך עם ציציות, ומשלב בין עולם הבידור לרוחניות. "להיות דתי זה לא רק כיפה וציציות – זה קודם כל להיות בן אדם טוב יותר".
טבוך כבר עשה דרך מרשימה, אבל מבחינתו זוהי רק ההתחלה – יש לו חלומות להופיע על הבמות הכי גדולות, להמשיך ליצור מוזיקה שמשמחת אנשים, ואפילו להקים בית כנסת משלו. ומעבר לכל אלה – החלום הכי גדול שלו הוא להיות אבא.
עבור טבוך, ההצלחה היא לא רק במה או אור זרקורים, אלא היכולת לגעת באנשים ולגרום להם להאמין בעצמם. "אל תפחדו מה'לא'," הוא אומר, "כל 'לא' שאתם מקבלים מכין אתכם ל'כן' הכי גדול של החיים שלכם".
