בבוקר 7 באוקטובר התהפך גם עולמה של יובל רפאל. פסטיבל הנובה – לילה של מוזיקה, שמחה וחגיגת החיים – הפך לזירת אימה ומלחמת הישרדות. המחבלים טבחו במבלי המסיבה, הותירו אחריהם מאות צעירים הרוגים, ויובל – כמו רבים אחרים – נאלצה להילחם על חייה. כדי לשרוד, היא מצאה את עצמה עושה את הבלתי ייאמן: מעמידה פני מתה.
מוזיקה היא יותר מצלילים. עבור יובל רפאל, היא דרך להתחדש, לספר סיפור ולהעביר מסר. המסע שלה החל בבמת "הכוכב הבא", שם ביצעה את השיר "Anyone" של דמי לובאטו, והציון המדהים שקיבלה, 98%, היה לא רק הישג מוזיקלי, אלא סימן לכוחה ולעוצמתה.
ילדותה של רפאל היתה סיפור של נדידה והסתגלות. היא גדלה במושב פדיה, עברה לז׳נבה בגיל שש וחזרה לרעננה. בצבא שירתה כלוחמת מעברים, תפקיד שדרש עמידה באתגרים ותעוזה – כישורים שיסייעו לה בהמשך דרכה. למרות שמעולם לא שרה באופן מקצועי, המוזיקה היתה תמיד חלק בלתי נפרד מזהותה, מלווה אותה בכל צעד.
לאחר אירועי 7 באוקטובר, הפכה רפאל לקול משמעותי גם מחוץ לעולם המוזיקה. היא נאמה באו"ם במסגרת ההסברה הישראלית, השתתפה בכנסים ובהרצאות בארץ ובעולם, ושילבה את המוזיקה עם שליחותה למען ישראל. בחירתה לייצג את ישראל באירוויזיון היא רגע שממחיש את היכולת של המוזיקה להפוך כאב לעוצמה.
החשיפה הגדולה של האירוויזיון לא מבהילה אותה. "אני נושמת עמוק", היא אומרת, "יש לי אמונה שלמה בלב שכל מה שאני זוכה לעשות הוא חוויה ענקית". הטיפ החשוב ביותר שרכשה הוא ללמוד לנוע עם הפחד. "עד שלא מתחילים ו׳תולשים את הפלסטר׳, הפחד לעולם לא עובר", היא מסבירה, "היום פחד כבר לא משתק אותי".
במבט קדימה, רפאל לא רואה רק עתיד. "אני מרוכזת בכאן ועכשיו, נותנת את המאה אחוז שלי בכל דבר". המוזיקה והמשחק הם האהבות הגדולות שלה, אך היא פתוחה לכל מה שהחיים יביאו. המסר שלה לצעירים ברור וחד־משמעי: "הכישלון האמיתי הוא לתת לפחד להכתיב את החיים. הם קצרים מידי ויקרים מפז".
המסע שלה מאותו בוקר טראגי עד לבימת האירוויזיון עם השיר "יום חדש יעלה" הוא עדות לכוח הרצון וליכולת לקום מהכאב. ישראל לא שולחת רק זמרת, אלא קול שמספר סיפור של התמודדות וניצחון. יובל עולה לבמה לא סתם לשיר – אלא גם כדי להשמיע את קולם של אירועי אותו היום, ולהמשיך בניצחון קדימה
