במשך שעות ארוכות מחזיקה דועא בסיס אבן כבדה על גופה ובודקת כמה תנועה עוד אפשר לייצר מתוכה. בעבודות אחרות היא נכנסת לשקית ניילון, רושמת עם גיר פחם עד שהוא נגמר או נושאת גוף אחר על גבה בשדה פתוח. היצירה שלה – שנעה בין פרפורמנס, תנועה, פיסול וציור – עוסקת במערכת היחסים שבין גוף למגבלותיו. ״אני לא יוצאת מהמגבלה״, היא אומרת, ״אני לומדת להתרווח בתוכה״. עבור בסיס, אמנית רב-תחומית החקירה הזו מלווה כמעט כל עבודה שהיא יוצרת, ונשענת במידה רבה על החוויות והמתח שבתוכם גדלה.
בסיס גדלה בדליית אל-כרמל בבית דרוזי מסורתי, ומגיל צעיר הרגישה חריגה. ״הייתי נערה מאוד מרדנית״, היא מספרת. השונות שלה, שבאה לידי ביטוי בלבוש, בהתנהגות וברצון להתבטא בחופשיות, הובילה לא פעם לתחושת זרות ואף לשיימינג. בתיכון עזבה את בית הספר בכפר ועברה ללמוד בחיפה, שם נחשפה לסביבה פתוחה יותר ולאמנות באופן עמוק. ״יכול להיות שהביטוי של הכאב היה בלימודים ובאמנות״, היא אומרת. ״רציתי מקום להביא אליו משהו שלא ידעתי עדיין לתרגם למילים״.
בהמשך למדה אמנות במכללת אורנים – צעד שאליו דווקא אביה דחף אותה. שם החלה לגבש את השפה האמנותית שלה, דרך חיבור בין חומר, תנועה ופעולה גופנית. במקביל נחשפה לעולמות היוגה והפרפורמנס, והשילוב ביניהם הפך לציר המרכזי ביצירה שלה. ״החקירה שלי עוסקת במגבלה או בצמצום תנועה״, היא מסבירה. ״אני בודקת כמה נשימה, תנועה ומרחב אפשר לייצר בתוך מקום שהוא כבד, סגור או מגביל״. העיסוק הזה, לדבריה, נולד מתוך החיים בתוך חברה שבה הגוף הנשי נמצא תחת מבט מתמיד.
מאז סיום לימודיה הציגה בסיס בתערוכות יחיד – בגלריה כברי, ״סטודיו משלך״ בירושלים ומוזיאון על התפר – והשתתפה במגוון תוכניות. במקביל היא מלמדת אמנות ותנועה, ועוסקת גם בחינוך יער – תחום שממשיך את החיבור שלה לגוף, לטבע ולמרחב. כיום היא מכוונת אל הזירה הבינלאומית, אך שאלת השייכות עדיין מלווה אותה. ״אצל יהודים אני ערבייה, ובחברה בה גדלתי אני הרבה פעמים מרגישה זרה״. מתוך תחושת הביניים הזו, היא ממשיכה ליצור ולחקור – ומאמינה שהדרך היחידה להתקדם היא לא לפחד מהשונות או מהתגובה של הסביבה. ״צריך לפגוש את הפחד ולחקור אותו. שם נולדת היצירה״.
