כשסוגנד שרה פאחרי עלתה מאיראן בגיל שש, היא לא ידעה עברית, לא הכירה את החברה הישראלית, ובוודאי שלא הבינה את המטענים הפוליטיים שהודבקו לה כמעט מהרגע הראשון. ״מישהו אמר לי ׳תחזרי לחיזבאללה׳״, היא נזכרת, ״ואני לא ידעתי מה זה חיזבאללה…״. השנים הראשונות היו רצופות בניסיונות להשתלב ובתחושת זרות מתמשכת. רק כשהגיעה לחטיבת הביניים, התחילה להרגיש שהיא מוצאת את מקומה. במקביל התחיל להתגבש גם החלום הגדול הראשון שלה: להיות שחקנית.
היא זוכרת את עצמה שוכבת בלילות ומדמיינת את התפקיד הראשון שלה לפרטי פרטים – דמות איראנית מורכבת, כזו שתציג צדדים אנושיים במקומות שאנשים רגילים לראות רק בשחור ולבן. כמה שנים אחר כך, כשהיתה בת 18, קיבלה את תפקידה הראשון בסדרה ״טהרן״. ״זה קרה בדיוק כפי שדמיינתי״, היא אומרת.
לאחר התפקיד בסדרת הלהיט, חשבה שהקריירה שלה על המסלול. אבל דווקא האודישן לתפקיד שלא קיבלה הפך לאחד הרגעים המשמעותיים בדרך. היא נבחנה לסרט ״Reading Lolita in Tehran״ של ערן ריקליס, ובמקום לקבל תפקיד, הוזמנה להצטרף להפקה כעוזרת האישית של ריקליס. במשך שלושה חודשים ליוותה מקרוב סט בינלאומי, עבדה על הטקסטים בפרסית ונחשפה לעולם הקולנוע מאחורי הקלעים. "פתאום הייתי מוקפת באנשים שכל החיים הערצתי״, היא אומרת.
החוויה חיזקה את הרצון שלה ללמוד משחק, והיא התקבלה למספר תוכניות יוקרתיות בחו״ל. אלא שאחרי 7 באוקטובר, כשהחלה לעסוק בהסברה ובמאבק באנטישמיות, אחת מהן הבהירה לה שתצטרך להשאיר את הפעילות הזאת מחוץ לקמפוס. מבחינתה, זו לא היתה אפשרות. במקום זאת עברה למדריד, למדה משחק, ואז חזרה לישראל והצטרפה ל-Jerusalem Center for Security and Foreign Affairs כראש דסק המדיה הפרסית ואנליסטית לענייני איראן.
״כשמדברים על איראן, אנשים חושבים מיד על המשטר״, היא אומרת. ״אבל יש שם מיליוני אנשים שפשוט רוצים לחיות בחופש״. למרות שעזבה את המדינה בגיל צעיר, היא שומרת עד היום על קשר עם חברים בתוך איראן ועוקבת מקרוב אחר מה שקורה שם. ״האיראנים אוהבים את ישראל הרבה יותר ממה שאנשים חושבים״, היא אומרת. ״בסוף, הם רוצים את אותם הדברים שכולנו רוצים – חופש, ביטחון ועתיד טוב יותר״. בעוד כמה שנים, היא מקווה, תוכל לבקר באיראן חופשית.
