מילנה גיצין־אדירם נחשבת לאחת מאוצרות האומנות המבטיחות והמשפיעות בישראל. היא יזמת תרבות, מייסדת, מנכ"לית ואוצרת ראשית של "זוּמוּ – המוזיאון שבדרך”.
זומו – שילוב של המילים זוּז ומוּזיאון – הוא מוזיאון נייד, מבוסס קהילות, שנודד ברחבי הארץ מצפון ועד דרום ומציג תערוכות מתחלפות בשיתוף פעיל של הקהילות המקומיות. זאת מתוך אמונה, שאומנות היא דרך לבניית גשרים בין כל חלקי החברה בישראל. דרכה ניתן לחבר, לגשר ולהתגבר על מחסומים ופערים, ולא פחות חשוב, לתת במה לאומנים מקומיים בכול אחת מהתחנות.
לאחר ה־7 באוקטובר המוזיאון התאים את עצמו למצב החדש והקשה והחל להפעיל סלוני תרבות נודדים בערים, בקיבוצים ובמלונות ברחבי הארץ. בימים אלה מציג המיזם תערוכת וידיאו בשם "73'־23', סלון וידיאו בין שתי מלחמות". התערוכה הנודדת בין חללים שונים בארץ ובעתיד גם בעולם, מציגה אנתולוגיה של כ־50 עבודות וידיאו ישראליות שנוצרו בין, במהלך ובעקבות שתי המלחמות: זו הנוכחית שפרצה ב־7 באוקטובר 2023 ומלחמת יום הכיפורים שפרצה ב־6 באוקטובר 1973, ועושה זאת באופן אמיץ ובוטה.
מילנה גיצין־אדירם החלה את דרכה לפני כשני עשורים כמנהלת ואוצרת של גלריית החדר בתל אביב. במשך חמש שנים הייתה המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון בת ים לאומנות עכשווית (מובי) היא הצליחה להפוך מוסד עירוני מנומנם ודל תקציב למוזיאון צעיר המציג אמנות עכשווית, בינלאומית ומקומית, ומתייחס לסביבתו דרך פעילות חברתית וקהילתית, תוך שהיא משלשת את תמיכת המדינה במוזיאון ומרחיבה את התקציב העירוני.
בשנת 2013, בשיתוף האדריכלים ארז אלה ודן הנדל, היא אצרה את התערוכה ״נושאת מטוסים: רעיונות אמריקניים באדריכלות ישראלית״. התערוכה שירטטה את ההשפעה האמריקנית המואצת על החברה הישראלית, ואיך היא באה לידי ביטוי באדריכלות ובמרחב הישראלי משנת 1973 ועד העשור הראשון של שנות ה־2000.
בהמשך ייצגה התערוכה את ישראל בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה, תערוכת האדריכלות הנחשבת בעולם.
השנה שלי
"כל כך קשה למצוא משהו חיובי בשנה האחרונה שעברנו… זו היתה שנה ארורה. אבל גם בתוך החושך, האימה והיאוש – היתה לי את ההזדמנות לראות איך אמנות יכולה להדליק הבזק של אור ולהכניס טיפה של צבע ולהצמיח שורשים של תקווה.
"האמנות בכלל ושני הפרויקטים שהיתה לי הזכות להוביל עם הצוות המדהים של זומו – (סלונ/נע ו־73'־23' סלון וידאו בין שתי מלחמות) הם הוכחה שאמנות יכולה ליצור מרחבים פתוחים ובטוחים שבהם גם הכאב, הכעס והביקורת וגם הנחמה, העיבוד והתקווה יכולים ליצור יחד בסיס לשיח ולמפגש. אני משוכנעת היום, יותר מתמיד, שלאמנות ולתרבות יהיה תפקיד מהותי ומשמעותי בתהליך הריפוי וההחלמה שכל כך דרוש לחברה הישראלית".
