המתיחות הגוברת בגבול הרוסי־אוקראיני, עם בניית כוח בצד הרוסי בן יותר מ־100 אלף חיילים, מתוארת כאיום האלים הנרחב ביותר על אירופה מאז פירוק יוגוסלביה.
ההשלכות של פלישה רוסית אפשרית, שתגרור עימות רוסי עם חברות נאט"ו ובראשן ארה"ב ובריטניה, הן עצומות. אולם בצד הקונפליקט הצבאי והאיומים בסנקציות ישנה גם השלכה כלכלית אסטרטגית מיידית נוספת על שוק הגז האירופי.
מחירי החשמל באירופה, המושפעים ישירות ממחיר הגז הטבעי, זינקו בצורה דרמטית. מחיר הגז הטבעי היה בקיץ 2020 בשפל של 1.6 דולר ליחידת חום. בינואר 2021 – שיא החורף שעבר – הגיע מחירו ל־7.2 דולר, ואילו בסוף אותה שנה, דצמבר 2021, זינק מחיר הגז לשיא של 38 דולר ליחידת חום.
וכך, צרכני החשמל בגרמניה חוו זינוק של פי ארבעה בחשבון החשמל שלהם, ועליות חדות נרשמו גם בבריטניה, בצרפת ובמדינות אחרות. האינפלציה עמדה ב־2020 על 2.43% ובשנה החולפת הגיעה ל־5.2%.
שורה של גורמים הביאו לזעזועים הללו. ראשית, חורף קר במיוחד בשנה שעברה, כולל חודשים אפריל ומאי קרים מבדרך כלל, הביאו לזינוק בביקוש לגז ביבשת. מנגד, חברת גזפרום הרוסית מספקת רק את הכמות אליה היא מחויבת מתוקף חוזי עבר, ואינה מאפשרת את מילוי המאגרים.
גם המחויבות האירופית לקצץ 50% מפליטת גזי החממה עד סוף העשור, זאת ללא מקור אנרגיה זמין ואמין שיחליף את השימוש בדלקים הפוסיליים, תרמה לעלייה במחיר. בנוסף, החשש מפוקושימה אירופית, קרי דליפה מכור גרעיני המייצר חשמל, הביאה לסגירה של תחנות כוח גרעיניות. בגרמניה נסגרו שלושה מתוך שישה מתקנים כאלה – דבר שהגביר עוד יותר את הביקוש לגז.
ולתוך כל הקלחת הזאת נכנסת גם רוסיה של הנשיא ולדימיר פוטין. עוד לפני משבר אוקראינה מצמצמת רוסיה מזה זמן את הזרמת הגז לאירופה, גם בשיא החורף, כשהביקושים מזנקים.
חלק מהלחץ הרוסי נובע מרצונם לזרז את השקת צינור הנורד סטרים 2, שיזרים גז ישירות מרוסיה לגרמניה דרך הים הבלטי, צינור שמעוכב מסיבות מדיניות. הצינור הזה, אגב, הוא בעל יכולת הזרמה של 55 מיליארד מ"ק בשנה – כמות שתאפשר לשוק הגז האירופי להתאושש.
נשק הגז
אולם עם ההתחממות הביטחונית בין רוסיה לאוקראינה – ששורשו בהתקרבות אוקראינה למערב ולנאט"ו במה שנתפס ברוסיה כאיום אסטרטגי כמעט קיומי – הופך הגז לכלי נשק יעיל נגד המערב. נשיא רוסיה רואה בנשק הגז כלי עבודה מדיני יעיל, ועושה בו שימוש כבר שני עשורים לצורך הפעלת לחץ על שכנותיו – ועתה הוא מפנה את הלחץ הזה כלפי מערב היבשת.
מול האיום המערבי בסנקציות קשות על רוסיה במקרה של פלישה לאוקראינה, כגון סילוקה ממערכת הסליקה הבנקאית העולמית, שולפת רוסיה את הנשק שיכול להכפיל את מחירי החשמל באירופה, ולגרור את היבשת למשבר כלכלי. זה אינו איום סרק כאשר הוא מגיע מספקית הגז והנפט העיקרית לאיחוד – רוסיה מספקת 40% מהגז האירופי ו־26% מהנפט הגולמי – כמות שאף יצרנית אחרת לא מתקרבת אליה.
בשנים עברו, כאמור, עשו הרוסים שימוש נרחב בנשק הגז כדי "ליישר" מדינות סוררות. אוקראינה, בלארוס, גאורגיה ואחרות – שנהנו מסבסוד כל זמן שפעלו בהתאם לאינטרס הרוסי – חוו עלייה פתאומית וחדה במחיר ומשבר כלכלי בעקבותיו.
מחירי החשמל באירופה, המושפעים ישירות ממחיר הגז הטבעי, זינקו בצורה דרמטית. מחיר הגז הטבעי היה בקיץ 2020 בשפל של 1.6 דולר ליחידת חום, ובדצמבר 2021 זינק לשיא של 38 דולר
הרוסים גבו את החובות לא אחת בצורת רכישת תשתיות הגז באותן מדינות, כדי לשלוט בכל שרשרת האספקה של הגז לאירופה. מטרת צינור הנורד סטרים המדובר הוא לעקוף את מדינות הגוש הסובייטי לשעבר, כדי לסחור ישירות עם אירופה ולמקסם את הרווחים.
כעת משפיע הלחץ הרוסי על שוקי אירופה. העלייה במחירי החשמל מביאה לגל עליות בשורה ארוכה של מוצרים – ובמילים אחרות, אינפלציה – ביבשת שכבר סובלת מבעיות כלכליות כרוניות, כמו אבטלה גבוהה ושחיקת ערך המטבע. העלייה במחירים יוצרת תחרות בין יצרני החשמל עד כדי איום קיומי על חלק מהם, וממשלות נאלצות להתערב ולהזרים כסף לשוק כדי להקל על השלכות העלייה במחיר.
כשזו המציאות הנוכחית באירופה, האפשרות שרוסיה תסגור חלקית את השיבר היא סנקציה שלא בטוח שהיא תוכל לעמוד בה. להוציא את הולנד ואת רומניה, שהן יצרניות גז בעצמן, שאר מדינות האיחוד תלויות בייבוא גז ב־50%־100% ויספגו מכה קשה מקיצוץ נוסף באספקה.
גם בריטניה, שכבר אינה חברה באיחוד האירופי, תלויה בייבוא גז בהיקף של 65% לערך. ארה"ב יכולה אומנם לספק חלק מהמחסור, אך כל עוד אירופה לא מצליחה לעבור לאנרגיות מתחדשות או להישען יותר על אנרגיה גרעינית, היא מאוימת על ידי רוסיה מבחינת הביטחון האנרגטי וההשלכות הכלכליות של היעדרו.
אל העימות הרוסי־אוקראיני מגיעה אוקראינה כשנאט"ו מעניק לה גיבוי נרחב לכאורה. מדינות המערב פורסות מעליה מטריית סנקציות בניסיון להרתיע את הרוסים, ושר ההגנה הבריטי חשף לאחרונה שארצו העבירה נשק נ"ט "הגנתי" ושלחה עשרות יועצים צבאיים שיאמנו את הכוחות האוקראיניים.
אבל השחקנית המרכזית שאמורה להרתיע את הרוסים מלבצע מהלך צבאי היא ארה"ב, שהסנקציות שביכולתה להטיל הן הקשות ביותר. אבל הרטוריקה שעולה מוושינגטון מתונה יחסית. בתחילת החודש הבטיח הנשיא ג'ו ביידן שארה"ב ובנות בריתה יגיבו בנחישות לכל ניסיון פלישה רוסי.
מסר דומה הוא העביר גם בשיחה עם פוטין. אולם הנשיא האמריקני נמנע משימוש בביטויים כמו "הפרת החוק הבינלאומי", ולא נשא נאום לאומה שיכול להצביע על נכונות ללכת רחוק – ולכן נראה שהמאבק מצד המערב יישאר בתחום הסנקציות הכלכליות בלבד.
פוטין, לעומת זאת, לא יכול לקבל מצב בו כוחות נאט"ו חונים בחצר האחורית שלו, ומדבר על כך שהאוקראינים והרוסים הם בני אותו העם. מכאן שאוקראינה היא מדינה אחות לרוסיה, ועל כן המחויבות הרוסית לסיים את המשבר כשהמערב נסוג מאוקראינה היא עמוקה ביותר. לכן המשבר יסתיים רק בפשרה שתכיר הן במעמדה של רוסיה באזור והן בתחושת האיום שהיא חשה לנוכח התרחבות נאט"ו מזרחה.
גם אם יסתיים המשבר האוקראיני בזמן הקרוב, לא צפוי הנורד סטרים להזרים גז לפני אפריל לכל המוקדם, ולכן לא יוכל להשפיע על המצב בחורף הנוכחי – והמשמעות היא שלאור המחסור במאגרים האירופיים, מחירי הגז ימשיכו להיות גבוהים.
שתי מעצמות גז עולמיות נוספות, מלבד רוסיה וארה"ב, שיכולות לגוון את השוק האירופי הן איראן וקטאר. האיראנים חולמים כבר שנים להפוך ליצואן גז מרכזי לאירופה, אולם בשל יחסיה עם המערב והסנקציות המוטלות עליה, הפרויקט לא יוצא לפועל.
חלופות לגז הרוסי
ובכל זאת, תגליות גז חדשות והשקעות בפיתוח שדות הגז הקיימים, פותחים אפשרות תיאורטית לכך. הבעיה היא שפיתוח התגליות החדשות מצריך השקעת עתק, בשל הימצאות הגז בים הכספי בעומק רב. לאיראנים אין יכולת להשקיע בעצמם, וחברות אחרות חוששות כרגע מסנקציות אמריקניות, בעיה שעסקת גרעין חדשה עשויה לפתור.
מבחינת האיראנים השוק הסיני עשוי להיות פתרון טוב, ובכל מקרה גם אם תייצא את הגז לסין הדבר ישפיע על מחירו בשווקים אחרים. גם קטאר יכולה להגביר את מכירות הגז הנוזלי לאירופה, אולם כרגע אף היא אינה יכולה להוות תחליף אמין לגז החסר. בכל מקרה, המשך החיכוך בין רוסיה לאירופה והימשכותו של המשבר, יגבירו את עוצמתן הגיאופוליטית של איראן וקטאר.
טורקמניסטן היא החברה החמישית בטופ־5 של בעלות עתודות הגז הגדולות בעולם, עם 5.5% מעתודות הגז המוכחות בעולם. טורקמניסטן יכולה לייצא לאירופה דרך הים הכספי, אזרביג'אן, הקווקז ומשם לאירופה, אבל יחסים גרועים בינה לבין אזרביג'אן מנעו בעבר גל שיתוף פעולה כזה. לאחרונה משתפרים היחסים בין המדינות, והן מפתחות יחד שדה גז משותף בים הכספי.
השקעה אירופית או אמריקנית בתשתית הולכה של גז מטורקמניסטן תהיה לא פשוטה, אך תוכל בעתיד לגוון את מקורות האספקה. הרוסים מודעים לכך ורוכשים מהטורקמנים כל גז פנוי ובמחירים נמוכים – ואז מוכרים את הגז לאירופה, תוך גזירת קופון. עקיפת הרוסים עשויה לעלות לטורקמניסטן באובדן הלקוח הרוסי, ובנזק כלכלי מיידי.
המציאות המורכבת הזאת מכתיבה – אלא אם יימצאו לפתע שדות גז ענקיים חדשים בים הצפוני – את המשך התלות האירופית בגז הרוסי. אירופה תוסיף להיות תלויה ברוסיה ובאינטרסים הגיאו־אסטרטגיים שלה עד שתצליח להיגמל מהגז הטבעי. מנוף הלחץ הרוסי הופך את אירופה לחוליה החלשה במאבק ברוסים – ולקורבן המיידי שלו.
השלום האנרגטי של הגז הישראלי
בניגוד בולט לשוק האירופי המקרטע, עתיד שוק האנרגיה הישראלי בהיר, בוודאי במבט של 25 שנים קדימה. עד לגילוי הגז הטבעי לפני כעשור, היה תמהיל הדלקים לייצור החשמל בישראל מורכב מ־80% פחם ו־20% נפט, כולו מייבוא.
תמהיל הדלקים של ישראל היום ירוק משמעותית – 67% מהחשמל בישראל 2020 יוצר באמצעות גז טבעי, 26% באמצעות פחם, 6.5% באמצעות אנרגיה סולרית ועוד כמות מזערית מאנרגיות מתחדשות אחרות. בעוד חמש שנים אמורה ישראל להיגמל לחלוטין מהפחם והשוק יישען על כ־80% גז טבעי ו־20% אנרגיה סולרית, כשהשאיפה היא להרחיב את השימוש באנרגיה סולרית עד 30% מהשוק ב־2030.
באותה שנה תעמוד צריכת הגז הלאומית על 18 מיליארד מ"ק, וישראל תייצא 10־15 מיליארד מ"ק נוספים. עתודות הגז הנוכחיות של ישראל – מלוויתן, תמר ומאגר כריש שאמור להתחיל לספק גז בסוף השנה – עומדות כיום על כ־800 מיליארד מ"ק, וזאת בטרם נמצאו שדות גז נוספים.
בשל כך נותרים מחירי החשמל יציבים ונמוכים, וכסף רב זורם לקופת המדינה, כולל מיליארדי דולרים שהופכים את השקל לאחד מהמטבעות החזקים בעולם. ולצד היתרונות הכלכליים, אפשר לדבר גם על "השלום האנרגטי".
ישראל חתומה על אספקה של 6.5 מיליארד מ"ק גז בשנה למצרים, וקיימות תוכניות להניח צינור גז נוסף בין המדינות. ישראל מוכרת גז גם לירדן, שתלויה בגז הישראלי לייצור חשמל.
וכעת, באמצעות צינור העובר ממצרים דרך ירדן וסוריה, תמכור מצרים – שכאמור רוכשת גז מישראל – גז ללבנון, המשוועת למקורות אנרגיה. המטרה האסטרטגית מאחורי מכירת הגז ללבנון היא להפחית את התלות הלבנונית באיראן, ולהציל את משק החשמל הגוסס במדינה.
מיזם האיסט־מד, שאמור היה למתוח צינור מישראל לאירופה דרך הים התיכון בעלות של 6 מיליארד דולר, כנראה לא ייצא לפועל לאור ההשלכות הגיאו־פוליטיות שלו – חשש מטורקיה שבאזורה יעבור הצינור וחשש מלהכעיס את הרוסים – וכן אי ודאות לגבי הכדאיות הכלכלית.
לישראל יש אפשרות נוספת לייצא לאירופה גז, באמצעות צינור תת ימי שיזרים גז מלוויתן למתקני הנזלה במצרים ומשם במכליות לאירופה. מתקנים אלה יכולים לקלוט כמות גדולה של 20 מיליארד מ"ק בשנה, ומדובר כמובן בלוגיסטיקה פשוטה וזולה יותר מאשר האיסט־מד.
אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים.
