"צריך לבנות מהשברים חברה חדשה": המנהיגה שחזתה את עתיד המחאה

במרץ האחרון נעצרה ד"ר שקמה שוורצמן-ברסלר במהלך הפגנה של עובדי רפאל נגד המהפכה המשפטית. שוורצמן-ברסלר, חוקרת במכון ויצמן, הפכה לפנים הבולטות של המחאה ומסתמנת כאחת המנהיגות המובילות את המאבק ברפורמה שאותה מקדמת הקואליציה.

מוקדם יותר השבוע, לקראת "יום ההתנגדות" הכולל הפגנת ענק בנתב"ג, קראה הפיזיקאית ומובילת המחאה להמשיך להפגין "בנחישות שאין שנייה לה. אנחנו קוראים לציבור להיערך למאבק ממושך, נחוש, עיקש וקשוח".

לפני שלוש שנים בחר מגזין פורבס את שוורצמן-ברסלר לאחת מהנשים המשפיעות בישראל. באותם ימים היא עמדה בראש מחאת הדגלים השחורים, ובראיון בלעדי שהעניקה למגזין זיהתה כבר אז את רצף האירועים שהובילו למציאות היום: השסע העמוק בעם, הקיטוב הפוליטי והאיום המרחף מעל החברה והמדינה. הנה עיקרי הראיון איתה שנראים היום רלוונטיים מאי-פעם:

החוק הראשון בחוקי היסוד של ניוטון קובע כי כל גוף ישאר במצב מנוחה, כל עוד אין כוח חיצוני שפועל עליו. החוק השלישי של התורה המדעית גורס כי כאשר מופר האיזון בין הגופים – כשאובייקט מסוים מפעיל כוח כלשהוא על גוף אחר – הוא "יתנגד" ויפעיל כוח נגדי שווה בעוצמתו בכיוונו של הגוף הראשון.

אם רוצים לנסות ולמצוא הסבר הגיוני מדוע ד"ר לפיזיקה ממכון ויצמן, מדענית מוערכת המובילה פעילות מחקרית בינלאומית, שמעולם לא חלמה למלא את תפקיד האקטיביסטית או להשתכשך בארציות של הביצה הפוליטית המקומית, הפכה יום אחד למובילת תנועת מחאה המונית – אולי חוקי היסוד של הפיזיקה הם הדרך הטובה ביותר.

עד לפני פחות משנה ד"ר שקמה שוורצמן-ברסלר היתה שקועה בעבודתה המחקרית, נכתב בראיון המקורי. משבר הקורונה, שנכרך במשבר כלכלי ופוליטי, עברו לידה. "לא גאה בזה, אבל זו המציאות", הודתה אז, "הזדהינו מאוד עם כל האנשים שהיו בשטח עוד הרבה לפנינו וקיימו מחאה על כל המצב, ואיפה שהוא זה נשאר אצלנו בתודעה".

אבל כמו בהרבה מקרים באינספור אספקטים של החיים, גם כאן הקורונה הייתה אז זו שהאיצה את התהליכים קדימה בהילוך מהיר. הכניסה לסגר הראשון לוותה בהכרזת התקנות לשעת חירום, ואלה שכפו מגבלות חמורות על חופש התנועה והעבודה והתירו באופן חסר תקדים שימוש באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחרי אזרחים – העצימו אצלה את התחושה של המחנק הפנימי וחידדו את ההכרה שהמדינה הולכת בכיוון מאוד מדאיג. "היו לנו במשפחה המון שיחות כאלה שאמרנו – הרגע נחצה פה קו אדום ומסוכן ואי אפשר להמשיך לשבת – מעכשיו חייבים לתרגם את התחושה הלא נוחה לעשייה", פסקה בנחרצות. "אנשים יוצאים ידי חובה בעצם האמירה. אבל אם נחצה קו אדום זה חייב לגרור עשייה".

שיעור אזרחות אמיתי

ימים לפני פתיחת משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו התנהלה בקרב משפחתה של שוורצמן-ברסלר שיחה. הנושא: מה יהיה הצעד הבא של ראש הממשלה. "זרקנו חצי בצחוק חצי ברצינות שעוד מעט הוא ישתמש בתקנות החירום כדי לסגור גם את בתי המשפט. אבא שלי ואחי הגדול אמרו שאין סיכוי שזה יקרה. באותו הלילה סגרו את בתי המשפט". זה היה הקו האדום מבחינתה. "מייד אחר כך יצאה הקריאה לצאת לכיכר רבין להפגין עם דגלים שחורים, וזו למעשה הייתה הפעם הראשונה שקיבלנו את ההחלטה לצאת מהבית ולהתחיל להשתתף במחאה באופן אקטיבי", סיפרה.

בימים הסוערים הללו העניינים החלו להתפתח בקצב מהיר וקיבלו תאוצה עם המשבר החוקתי החריף דאז, כשיושב הראש הכנסת לשעבר, יולי אדלשטיין, סירב למלא אחר פסיקת בג"ץ, שהורה לכנס את המליאה לצורך בחירת יו"ר חדש. "אתה ממש רואה את זה קורה מול העיניים", שחזרה בלהט את רצף האירועים באותה תקופה. "דברים שלמדת כתלמיד תיכון בשיעורי אזרחות – חשיבות הפרדת רשויות, הפיקוח הפרלמנטרי – נדבכים כל כך בסייסים בדמוקרטיה, שהדריסה הגסה שלהם מתרחשת תמיד תוך ניצול מצבי חירום ומשבר.

"בפיזיקה, בעבודה ביומיום, הרגע שאני הכי אוהבת הוא שלפעמים יש דברים שאתה 'חושב' שאתה מבין, עד שבאיזה שהוא שלב אתה 'יודע' שאתה מבין אותם. אותו רגע שבו כל האסימונים נופלים ופתאום כל חלקי הפאזל שאספת מתחברים לך ומרכיבים תמונה שלמה וברורה". זה בדיוק מה שקרה להשקפתה בקונטקסט של השחיתות השלטונית והפגיעה בדמוקרטיה. "כיום אנשים רואים וחווים ממש על בשרם למה לא טוב שיש שחיתות ואיך שחיתות היא דבר הרסני ומזיק. איך התיאוריה ש'ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות אין לו מנדט לקבל החלטות', מתרגמת למציאות בשטח ומטלטלת חיים של מאות אלפי בני אדם. איך בגלל היעדר המנדט הציבורי והמוסרי לקבל החלטות, בעתות משבר הכל קורס – עסקים נסגרים ואנשים נזרקים לרחוב".

כשהצורך במחאה היה לה כבר ברור, ניצב בפניה האתגר – כיצד עושים זאת בתוך הסגר ההרמטי. ואז הבריק הרעיון לעלות לירושלים בשיירות מחאה של מכוניות עם דגלים שחורים. "דיברנו בינינו עם עוד שני חברים, לא מזוהים פוליטית ולא אקטיביסטים, סתם חברים שמדברים על לעשות מעשה מול המצב המדאיג. התחלנו להפיץ בווטסאפ ובפייסבוק לחברים מהעבודה, מהצבא ומכל מיני מעגלים חברתיים נוספים. כשיצאנו למחרת בבוקר לירושלים אמרנו בינינו לבין עצמנו שאם יהיו איתנו 20 מכוניות זה יהיה ממש נחמד", מספרת שוורצמן-ברסלר את ההתרחשות שהובילה ללידתה של מחאה בקנה מידה לאומי. התוצאה הייתה הרבה יותר "נחמדה" מבחינתה – שיירה של לא פחות מ־1,200 רכבים עטורים בדגלים שחורים פילסה את דרכה אל הבירה באותו היום – ואירוע המחאה זכה לתהודה כלל ארצית.

מהר מאוד החלה היוזמה המשפחתית לצבור מומנטום. את מחאת השיירות שיצאו בתדירות כמעט יומית לירושלים במהלך הסגר הראשון, החליפה המחאה במאות גשרים וצמתים ברחבי הארץ. בהמשך התעצמה המחאה האזרחית והגיעה גם לכיכרות המרכזיות בערים הגדולות. גם המסר התחדד והתמקד בשלוש דרישות ברורות: יו"ר חדש לכנסת, פיקוח פרלמנטרי על עבודת הממשלה ותיקון לחוק יסוד הממשלה, כך שאדם שחשוד בפלילים לא יוכל להיבחר לראשות הממשלה. "לא היתה לנו שום כוונה להישאר בשטח אחרי שהדרישות ימולאו. במחאה שלנו רצינו לתת דחיפה חזקה בכיוון הנגדי ולהחזיר את המצב למקום הנכון, לנקודת שיווי המשקל – אבל אז גנץ פירק את כחול לבן ונכנס לממשלה, ומאותו הרגע מצאנו את עצמנו במשחק אחר לגמרי".

זה יכול לקרות מחר

כפי שניתן לשער, הובלת מחאה אזרחית המונית גבתה ממנה מחיר אישי לא קטן. עבודה, חיי משפחה, חברים, אובדן הפרטיות ומטרה שמסומנת לפתע על גבך. מבחינתה של ד"ר שוורצמן-ברסלר, אמא לחמש בנות ונשואה בשנית, זה לא היה דבר של מה בכך. עד אז היא חיה חיים בורגניים רגילים למדי. מנהלת צוות מחקר במכון ויצמן למדע, חברת סגל במכון הנחשב, במסלול לפרופסורה – וכמו רבים אחרים ניהלה את חייה בתוך גבולות המשולש המוכר של עבודה־משפחה־חברים.

"השבועות הראשונים היו מאוד קיצונים בהיבט הזה. אתה נשאב", שחזרה. "גם כשאתה נמצא בבית אתה לא באמת שם ואתה אפילו לא מבין את זה. לא מפנים את זה לעומק. עם הזמן כשתופסים את זה לומדים לאזן, אבל זה מצריך לבנות סביבה חדשה לעומת זו שהיתה קודם. וזה ללא ספק בא עם מחיר". ואת המחיר, כפי שהעידה שוורצמן-ברסלר, משלמים כולם במשפחה. "לא תיכננו להיות איפה שאנחנו היום, ואין ספק שזה יוצר קושי וכולם אצלנו משלמים מחירים".

סביב המיזם המשפחתי נבנה מערך אופרטיבי משוכלל שכלל לא מעט אנשים, אלו שהיו אחראים במידה רבה לכל ההתארגנות שזכתה לשם "מחאת הדגלים השחורים". מנגנון הארגון דפק כמו שעון וניצח על כמעט 1,300 מוקדי מחאה שהיו פרוסים לכל אורך הארץ ועשרות אלפי ישראלים שהיו רשומים אז בתנועה ושמרו עם ההנהגה על קשר יומיומי. "יש כאן הירתמות מדהימה של אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהיוזמה הזו. קבוצה קרובה שעובדת יום יום על הדבר הזה, דחפה, יצרה והביאה אותו למה שהוא היום. אני כלום בלי כל הדבר הזה". לצידה היו נשים נוספות, כמו מיכל דולב־יאירי, חמוטל שדות, כרמית בלבן, עידית אופיר ונטלי אדר, שהובילו איתה את המחאה והיו ממוקמות עמוק במעגל ההובלה המרכזי של הדגלים השחורים.

כגודל המחאה, גודל הביקורת. "מלחמתם של אנשי הפריבילגיות בישראל על המשך השליטה במוקדי הכוח" או "מאחורי הדגלים השחורים מסתתרות למעשה פנים לבנות" – הן רק שתיים מהטענות הבולטות שהופנו אז כנגד ההתארגנות.

"יש לנו נקודות לכל אורכה ורוחבה של הארץ, בפריפריה ובמרכז, בקריית שמונה, בשדרות, בדימונה, בירוחם, באילת, ברמלה, בלוד", הדפה שוורצמן-ברסלר בזמנו את הטענות כנגדה, "האמירות האלה זה בדיוק הנרטיב המסכסך, המפלג והמכוער שבעתות משבר אנחנו מבינים למה הוא כל כך מזיק. לא רק שזה מכוער ולא נעים, זה באמת גורם לחורבן כלכלי וחברתי", טענה מנגד.

כפי שזה נראה מבחינתם, לקבוצה האדוקה וחדורת המרץ הזו לא הייתה שום כוונה להפסיק. כל עוד ירגישו שהדמוקרטיה בסכנה ושדרישותיהם לא נענות, הם לא יזוזו לשום מקום. גם הם אולי הבינו אז כי יעבור עוד זמן מה עד שיוכלו לקפל את הדגלים השחורים מהגשרים, הצמתים והכיכרות.

עד שיגיעו לשם עומדת בפניהם כברת דרך ארוכה, נכתב אז בכתבת הראיון, ועבור מנהיגי התנועה המטרה הראשונה סומנה באופן מאוד חד וברור: סילוקו של ראש הממשלה נתניהו מכסאו. מובילת המחאה שוורצמן-ברסלר הייתה בזמנו בהחלט מודעת לגודל האתגר, אך האמינה בכל ליבה שזו לא תהיה משימה בלתי אפשרית. "זה יכול לקחת הרבה זמן, אבל באותה מידה זה יכול להיות מחר בבוקר. אבל גם אחרי שנתגבר על המכשול הזה, תישאר פה עוד המון עבודה״, חזתה את העתיד לבוא. "צריך לבנות פה מהשברים חברה חדשה. צריכה להיוולד פה אומה מחדש", שרטטה במדויק את החזון.

"אנחנו עם הרגלים נטועות עמוק בקרקע. יודעים טוב מאוד מול מה נאבקים ונחושים לנצח. לא תשמע אותי מתרפקת על העבר. נולדתי בשלטון ימין בארץ ואין לי איזו ערגה נוסטלגית לשנת תש"ח. בגלל זה אני מאמינה שאנחנו צריכים לבנות פה משהו אחר, חדש. משהו שייבנה מתוך סולידריות אמיתית. הלוואי והמחאה הזו תחזיר את הסולידריות לחברה השסועה והמפולגת שלנו"