יש נתון שתעשיית המוזיקה הפסיקה לחבב. ב-2025, ממוצע של 106,000 טראקים חדשים הועלו לשירותי הסטרימינג בכל יום, והקטלוג הכולל של השירותים האלה חצה את רף ה-253 מיליון, כך לפי דוח סיכום השנה של לומינייט (Luminate). דיזר (Deezer) הפלטפורמה הגדולה היחידה שמסמנת באופן שיטתי מוזיקה שנוצרה על ידי AI, דיווחה באפריל ש-44 אחוזים מההעלאות היומיות שלה נוצרו במלואן על ידי בינה מלאכותית. עד יולי, הנתון הזה כבר חצה את החצי. הטראקים האלה תופסים בערך שלושה אחוזים מזמן ההאזנה בפועל.
אז ההצפה של שירי AI מוחשית, וכמעט אף אחד לא באמת מבחין בה.
מאי ספדיה כן. "אני יכולה לזהות תוך שלוש שניות אם זה Suno או לא, לפי הסאונד, כי אני יודעת איך זה נשמע," היא אמרה לי ב- The Autonomous Podcast. ואז היא הסבירה למה, וזו לא הייתה הסיבה שציפיתי לה. "אני מכירה את הסאונד של Suno גם כי אני עובדת איתו."
ספדיה שרה, כותבת, מלחינה ומפיקה – שילוב יכולות שלא מוצאים הרבה אצל אדם אחד בפופ הישראלי. היא שותפה לכתיבת "Unicorn", הסינגל של נועה קירל שסיים במקום השלישי באירוויזיון 2023 עם 362 נקודות, ושותפה לכתיבה וללחן ב"השמלה החדשה שלי" של רן דנקר, אחד הלהיטים העבריים הגדולים של העשור. את התוכנה Ableton Live היא למדה מיוטיוב, ליד שולחן שהיה צמוד למיטתה בדירת הוריה בחיפה, פשוט כי היא לא רצתה להיות תלויה באף אחד.
השעה שהעברנו יחד לאחר מכן הייתה השיחה הכי פחות תיאורטית על AI שיצא לי לנהל בתוכנית. ספדיה פתחה פרויקט עבודה שלה, הלחינה שיר מול העיניים שלי, העבירה אותו פעמיים ב-Suno, הסבירה בדיוק למה היא מקשיבה, ואז שרטטה קו אדום שלדבריה היא לא מוכנה לחצות כרגע. הקו הזה לא נמצא איפה שרוב האנשים חושבים.
השיר האחרון שעליו היא שילמה
רוב הוויכוחים על בינה מלאכותית ויצירה הם בסופו של דבר ויכוחים על כסף, ובדרך כלל הם מנוהלים על ידי אנשים שמעולם לא שילמו את החשבון בעצמם. ספדיה שילמה. היא פירטה את המספרים בפרק, כי זה החלק בסיפור שלה שמסביר את כל מה שבא אחר כך.
הפקה של סינגל בעברית, כשעושים את זה כמו שצריך, מתחילה בהפקה מוזיקלית, שהיא מעריכה בסביבות ה-15,000 שקל. אחר כך יחצנות, שעולה עוד כמה אלפים. אחר כך קליפ, תוכן לרשתות החברתיות, קמפיינים ממומנים, וצילומי יח"צ. "זה באמת בור ללא תחתית," היא אמרה. לדבריה, אם הולכים בדרך המסורתית, החשבון המלא יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים, וזה השלב שבו רוב האמנים הצעירים עוצרים, כי הם לא יודעים מאיפה ההשקעה הזו אמורה להגיע.
היא נתקלה בקיר הזה די מוקדם. היה לה שיר אחד שהיא האמינה בו לחלוטין, השקיעה בו את מה שהיה לה. היא הלכה למפיק, שכרה יחצנית, עשתה גרפיקה, כל שלב בדיוק לפי הספר.
"ולא קרה איתו שום דבר. ממש ממש כלום."
מה שהיא עשתה לאחר מכן היה נקודת המפנה בקריירה שלה, והיא תיארה זאת כמעט בהתנצלות. עם הכסף שנשאר, היא קנתה ציוד אולפן. התוכנית הייתה צנועה, וכלשונה, "תמימה": להקליט סקיצות של פסנתר ושירה, להעלות כמה קליפים לאינסטגרם, לשלוח חומרים החוצה, ואולי לחתום אצל מישהו.
ואז היא סגרה את עצמה בחדר. "ממש סגרתי את עצמי בחדר מהבוקר עד הלילה כדי ללמוד את זה." תוך בערך שבוע שבו לחצה על כל כפתור אפשרי בתוכנה, התוכנית השתנתה לגמרי מסתם סקיצות. "הבנתי שאני בעצם יכולה לעשות את זה לבד."
היא קבעה לעצמה חוק שנשמע כמו משטר אימונים, כי זה בדיוק מה שהוא היה. כל יום, לפני חצות, לסיים שיר אחד מאפס: מילים, לחן והפקה. לא כדי להוציא אותו. כדי לבנות את השריר וללמוד את הכלי.
לא מיהרתי לקנות את הרומנטיקה של הסיפור הזה, כי סיפור "אולפן החדר שינה" הוא נפוץ, אבל התוצאה לרוב לא. הרבה אנשים קונים כרטיס קול, מפנים שולחן אצל ההורים וקוראים לזה אולפן. מעטים מאוד מסיימים בכתיבת שיר כמו "Unicorn".
התשובה שלה הייתה שהשיר הבא שהוציאה לא עלה לה אגורה. בלי תקציב, בלי יחצנית, בלי שום דבר שעליו הוציאה כסף בפעם הראשונה. הוא גם היה, לדבריה, מוזר וקצת משוגע, "בגלל שלא היו שם שום חוקים מבחינתי." השיר הזה לא הפך ללהיט אבל התעשייה התחילה להתקשר והתחילו להגיע הזדמנויות. אחת מהן היתה סשן עם רן דנקר, שחיפש משהו קצת יותר מוזר, נסע לחיפה וישב איתה לסשן הראשון שעשתה אי פעם עם אמן אחר. לא היה לה מושג מה זה אומר לכתוב עבור מישהו אחר. "אמרתי לעצמי נגיד כן, ואחר כך נחשוב ונבין."
הסשן הזה הוליד את "השמלה החדשה שלי". הלהיט פתח את הדלת לבקשות לעוד סשנים, והסשנים האלה הובילו ל-"Unicorn", לאלבום שלה ״כאילו אין מחר״, וליכולת של מאי להיות זמרת ללא גב מאחוריה.
מה ששינה לה את הקריירה לא היה תקציב. זו הייתה יכולת. ההבחנה הזו היא כל הסיבה שבגללה בכלל שווה לשאול אותה על AI, כי הדור הנוכחי של הכלים מבטיח את אותה הבטחה למספר גדול בהרבה של אנשים, והיא מהבודדים שכבר חיו את מה שקורה בצד השני של זה.
אוסף של דברים שכבר היו
תשאלו את ספדיה מה זו מוזיקה גנרטיבית, והיא לא תשלוף עמדת נגד. היא תשלוף תיאור.
"אני חושבת שיצירה של AI היא איזשהו אוסף של דברים שכבר היו," היא אמרה. "לדעתי AI לא ממציא משהו חדש. הוא לוקח, עושה איזשהו מישמש ויוצר משהו, שיכול אגב להיות מעולה."
היא זהירה לגבי החלק האחרון של המשפט, וחוזרת עליו. היא לא טוענת שהתוצר גרוע. היא ציינה בפשטות שכבר יש להיטי פופ מבוססי AI בצמרת המצעדים העולמיים, וזה נכון: פרויקט קאנטרי מבוסס AI בשם Breaking Rust הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הדיגיטליות של בילבורד בקאנטרי בנובמבר האחרון, ולפני כן פרויקט R&B מבוסס בינה מלאכותית בשם Xania Monet חתם ב-Hallwood Media על עסקה שדווחה בשווי שלושה מיליון דולר. הטענה שלה ממוקדת יותר, וקשה יותר להפרכה. "יש משהו בנשמה של בן אדם שאני מאמינה שה-AI לא יכול, ולא יוכל לחקות."
מה שמעניין אותה זה איפה התקרה באמת נמצאת. "נורא מעניין אותי לאיזו רמה ה-AI יגיע," היא אמרה, ומה שהיא רוצה לדעת זה האם מכונה תוכל להגיע לרמה של אדם "שכותב עכשיו באמת מהנפש, בלילה, אחרי שעבר איזה משהו." ואז היא נתנה את הגרסה התמציתית לזה: "בסוף זו האמת שמדברת החוצה."
כאן זרקתי לה מספר, והיא לא קנתה אותו. אמרתי לה שספוטיפיי קולטת משהו כמו 200,000 שירים חדשים ביום, כשבערך 70 אחוז מהם נוצרו על ידי AI. היא העריכה שהמספר נמוך יותר, קרוב ל-70,000 או 80,000, ונאלצתי להודות שאין לי נתון מדויק. המספרים המאומתים יושבים איפשהו באמצע: 106,000 ביום בכל השירותים לפי Luminate, והרוב המוחלט של ההעלאות ב-Deezer הן כבר מבוססות AI. שנינו לא צדקנו. שנינו תיארנו את אותה בעיה.
התשובה שלה לבעיה הזו לא הייתה אסטרטגיה. היא דמתה יותר למשיכת כתפיים, אבל כזו עם עמוד שדרה. "זה תמיד יהיה לעשות עוד משהו, ועוד משהו, ועוד שיר. בסוף, אין תחרות למצב שמוציאים שיר והקהל פשוט מתחבר אליו, כי הוא מזדהה איתו, כי הוא חווה את הסיפור הזה."
נמוך במיקס
ואז היא הראתה לי מה היא עושה עם הכלי בפועל, והדיון המופשט קרס לתוך החלטת הפקה יחידה.
בסינגל האחרון שלה, "הריקוד האחרון", ספדיה רצתה לשלב מיתרים קלאסיים על גבי הפקה אלקטרונית. היא ניגנה את התפקיד התזמורתי בעצמה ועיגנה אותו ב-MIDI. אבל היא רצתה שהוא יהיה עבה יותר. במקום להזמין רביעיית מיתרים, היא ביקשה מ-Suno לקחת בדיוק את התפקיד שכתבה ולבצע אותו כתזמורת, כשהיא מציינת, כמו תמיד, שהיא דורשת את הנגנים הטובים בעולם. "אני תמיד כותבת את זה ככה," היא צחקה, "שלא יהיו עכשיו בינוניים."
מה שהיא עשתה עם התוצאה הוא החלק ששווה לשים אליו לב. היא לא החליפה את ההקלטה המקורית שלה. היא לקחה את הערוץ שקיבלה חזרה, שהיה התפקיד המקורי שלה עם עוד רובד מעליו, ושמה אותו נמוך במיקס. זה הוסיף את הנפח והעומק הספציפי שהיא חיפשה. זה חסך לה סשן הקלטות שהיא לא רצתה לשלם עליו או לתאם. ואלא אם היא תגיד לכם שזה שם, לא תשמעו את זה כמשהו נפרד.
היא נתנה דוגמה נוספת באותו סגנון. אם טראק צריך סאונד של קהל באצטדיון, היא לא תביא מאתיים איש לאצטדיון. היא כותבת פרומפט. "יותר נכון," היא הוסיפה, "הצ'אט כותב לי את הפרומפט."
לשני השימושים יש צורה זהה. המכונה לעולם לא מחזיקה את המלודיה, את המילים או את ההחלטה האמנותית. היא מבצעת את מה שבעבר דרש תקציב, קביעת יומנים או עשרים איש בחדר, והיא יושבת מתחת למשהו שספדיה יצרה בעצמה.
זה החלק בסיפור הטכנולוגי שכמעט אף פעם לא מדווחים עליו, פשוט כי הוא לא מספיק דרמטי. אצלנו ב-enso אנחנו מבלים את רוב הזמן בדיוק על הגבול הזה בתעשיות אחרות, ממפים אילו חלקים מתהליך העבודה המערכת יכולה לשאת על עצמה, ואילו חלקים קורסים ברגע שאדם מפסיק לאשר אותם. אצל ספדיה הגבול הזה כבר משורטט בתוך קובץ הפרויקט. 'נמוך במיקס' זו לא פשרה. זו הגדרת תפקיד.
איפה שהיא עוצרת
ביקשתי ממנה להפיק משהו בלייב, והיא נענתה לאתגר. היא לקחה מילה שהשתמשתי בה בשיחה, מצאה לה הרמוניה, הקליטה פסנתר, יישרה לקצב (Quantize), הקליטה שירה, הוסיפה אוטו-טיון ופיידים, ותוך דקות ספורות עמדה שם סקיצה לשיר שלא היה קיים כשהתחלנו.
את המילים היא כתבה בעצמה, ועצרה כדי להסביר למה.
"אני בדרך כלל לא אוהבת לכתוב טקסטים עם AI כרגע. אולי בעתיד זה ישתנה."
קודם לכן היא הסבירה את זה בצורה ישירה יותר: זה רחוק מהנפש. זה מקום מעניין למתוח בו את הקו, כי זהו היפוך מוחלט של אחד מפרויקטי המוזיקה מבוססי ה-AI המצליחים ביותר מסחרית בשנה האחרונה. טלישה ג'ונס, האישה שמאחורי Xania Monet, כותבת את המילים בעצמה ונותנת למודל להפיק את המוזיקה והקול. ספדיה עושה בדיוק את ההיפך. היא מוסרת למכונה את הטקסטורה ושומרת לעצמה את זכויות הכתיבה והיצירה.
לאחר מכן הרצנו את הסקיצה שלה ב-Suno פעמיים, עם פרומפטים שאני כתבתי. הראשון היה קולנועי ופולקי, בהשראת הנס צימר. התוצאה חזרה קרובה מדי למה שהיא כבר בנתה בעצמה, והיא פסלה אותה במקום, לא בגלל שהיא הייתה גרועה, אלא בגלל שהיא הייתה מיותרת. "זה עשה משהו שדומה מאוד למה שאני עשיתי, והייתי רוצה שזה יהיה יותר קונטרסטי." הפרומפט השני משך חזק לכיוון ההפוך, ברונו מארס על ביט היפ-הופ משנות השבעים. המודל, מטעמי זכויות, סירב להשתמש בשמו של האמן, אבל הפיק משהו שונה לחלוטין. לזה היא כבר המשיכה להקשיב.
בשני המקרים, היא לא ביקשה מהכלי שיכתוב לה שיר. היא ביקשה ממנו לייצר מרחק מהאינסטינקט הטבעי שלה, ואז שפטה האם המרחק הזה שימושי. זה עניין של טעם אישי שמיושם בקצב מהיר, ואת זה שום שורת פרומפט לא יכולה לספק.
התזה האישית שלי על למה מוזיקה היא התחום שכדאי לעקוב אחריו היא לא זוהרת במיוחד. רוב המוזיקה בעולם כבר עכשיו מופקת וירטואלית ולא באופן חי. MIDI זה תכנות, תוכנת הפקה (DAW) היא תוכנה, וסאונד דיגיטלי הוא תוכנה. המשמעות היא שמודל שמשתפר בכתיבת קוד משתפר אוטומטית גם ביצירת מוזיקה, והתקרה של השיפור הזה ממש לא נראית באופק. ספדיה לא התווכחה עם זה. היא פשוט לקחה את זה לשאלה היחידה שבאמת מעניינת אותה: באיזה שלב הסאונד יהפוך לטוב מספיק כדי לעמוד בשורה אחת עם העבודה של מפיקי-על ענקיים.
היא הפגינה את אותו חוסר דרמה גם כלפי שאלת זכויות היוצרים שמרחפת מעל כל זה. Suno הגיעה להסדר עם קבוצת Warner Music בנובמבר האחרון, והכריזה על מסגרת שבה אמנים יכולים לאשר שימוש בשמם, בדמותם, בקולם וביצירותיהם. העליתי את החשש המתבקש לגבי מה קורה לקול של אמן ברגע שהוא נכנס למערכת כזו. "כן," היא אמרה. "אבל זה גם משהו שקורה כבר המון זמן."
הקנבס הריק
ביליתי את רוב השעה בניסיון לחלץ ממנה מודל מסודר. מבנה, שיטת עבודה, גישה הפקתית שחוזרת על עצמה שאפשר להעביר למישהו אחר. היא סירבה, באלגנטיות, בכל פעם מחדש.
ההפקה, עבורה, היא קנבס ריק. כשהיא שומעת סקיצה חשופה של מילים ולחן, היא כבר שומעת בראש את העיבוד שהיא רוצה להלביש עליה, ולכן העבודה שלה מונעת כמעט אך ורק מאינטואיציה. "אני גם פשוט לא חושבת על זה הרבה. אני פשוט עושה." כשנשאלה אם יש לה סגנון חתימה, היא ענתה שלא, ושהשאלה הזו מפספסת את הנקודה שבה החותמת באמת נמצאת. זה לא בז'אנר. זה בקול ובמה שהאדם מביא איתו לחדר. דודו טסה יכול להוציא טראק אלקטרוני לחלוטין ואז משהו חשוף לגמרי, ושניהם יישמעו באופן מובהק כמו דודו טסה. "החותמת היא הקול והאופי, בעיניי."
כששאלתי איך מפיק צעיר אמור למצוא השראה בעולם כל כך רועש, היא התנצלה מראש על כך שזה יישמע סנטימנטלי, ואמרה את זה בכל זאת: אינטואיציה. אדם שמחובר לשלו לא צריך לשאול אף אחד, ויכול לשמוע מאה שירים ביום ועדיין לדעת לאן הלב שלו נוטה. כשנשאלה מה משאיר אמן רלוונטי בחדר עשרים או שלושים שנה, דבר שהיא מציינת שהוא נדיר מאוד היום, היא חזרה לאותו מקום. אנשים לא מתאהבים רק במוזיקה. הם רוצים לראות את האדם על הבמה, להרגיש אותו, ולהבין מה עובר עליו.
אז לא קיבלתי ממנה מבנה. קיבלתי משהו הרבה יותר שימושי. ספדיה לא מקימה בריקדות מול המכונות, היא פשוט עובדת עם אחת כזו כל שבוע, והיא כבר החליטה בדיוק איפה המקום שלה. מתחת לתפקיד שהיא ניגנה. מאחורי הקול שבו היא שרה. נמוך במיקס, איפה שהמכונה מוסיפה עומק להחלטה שמישהו קיבל, ואף פעם לא איפה שההחלטה מתקבלת.
מיקי חסלבסקי הוא מייסד ומנכ"ל enso ובוגר Forbes 30 Under 30. בעבר ייסד את Rapid (שנרכשה על ידי Nokia) ומנחה את פודקאסט The Autonomous, בשיתוף Forbes Israel.
