שני המנהיגים הערביים עמדו וצפו בתרגיל הצבאי הימי שהופק לרגל השקת בסיס חיל הים במצרים. זהו אחד המתקנים המפוארים בעולם, כשלצד המבנים הצבאיים גם מלון יוקרתי, אולם כנסים, מנחת מסוקים גדול, תיאטרון, מסגד גדול ועוד, על שטח כולל של 10 קמ"ר.
בדיוק שמונה שנים לאחר ההפיכה הצבאית שהעלתה את גנרל עבד אל פתאח א-סיסי לשלטון ב-2013, עמד המנהיג המצרי עם עמיתו, יורש העצר האמירותי מוחמד בן זאיד, בבסיס שנקרא על שם אותה הפיכה, ה-3 ביולי, וסקר את התרגיל הימי. היה זה עוד צעד בשרשרת ארוכה של מהלכים שהפכו את מצרים למעצמה צבאית מודרנית.
ההתעצמות הצבאית המצרית בעשר שנות שלטון א-סיסי כמעט חסרת תקדים. ברשימת הרכישות: 24 מטוסי רפאלה, משחתת וטילי אוויר-אוויר בעסקה של 5.2 מיליארד אירו עם צרפת, ולאחריה עסקת המשך של 30 מטוסים נוספים ב-4.5 מיליארד דולרים; 24 מטוסי סוחוי 35 מרוסיה, 500 טנקי 90-T מהדגם המתקדם שאמורים להיות מורכבים במצרים; מטוסי מיג 29 משופרים, טילי נ"ט מתקדמים וגם ארבעה גדודי מערכת הנ"מ 300-S הרוסיים; שתי ספינות קרב מצרפת, וארבע צוללות מגרמניה (אלה שעוררו בישראל סימני שאלה סביב אישור העסקה ומעורבות ראש הממשלה בה).
ההתעצמות המצרית, בסכומים המצטברים לעשרות מיליארדי דולרים, לא התרחשה במקביל לצמיחה כלכלית שתאפשר את בולמוס הרכישות, והמצרים מצאו פתרונות יצרתיים למימון העסקאות. כך, למשל, באחת מעסקאות הרפאלה העמידה צרפת הלוואה של 3.2 מיליארד אירו למימון רוב העסקה, ואילו אחת מעסקאות הנשק עם רוסיה, בהיקף 2 מיליארד דולר, מומנה על ידי איחוד האמירויות. בכלל, סעודיה, האמירויות וכווית מממנות את משטר א-סיסי במיליארדי דולרים מאז עלה לשלטון לפני עשור.
חגיגת קניות
כדי להבין את ההשקעה המצרית במודרניזציה מקיפה של הצבא, ולמעשה כדי להבין את מצרים בעידן א-סיסי, אנחנו צריכים לחזור לאירועים המרכזיים שפקדו את מצרים בשנתיים שקדמו להפיכת 3 ביולי.
בסוף ינואר 2011 מצא עצמו נשיא מצרים דאז, חוסני מובארק, מול גל הפגנות חסר תקדים שהקיף את כל שדרות האוכלוסייה המצרית. אלה דרשו לחם, חירות וצדק חברתי, ונישאו על ההצלחה להדיח את שליט טוניסיה מתפקידו זמן קצר קודם לכן. לאחר 18 ימים של מחאות העביר מובארק את סמכויותיו לצבא, ולבסוף גם נעצר על ידי הצבא, והואשם בשחיתות.
התפטרות ומעצר מובראק נתנו את האות לשנה וחצי של כאוס במצרים – טרור דאעשי השתולל במצרים, מאות נהרגו בהתנגשויות עם כוחות הבטחון, והיה גם פיצוץ של צינור הגז לישראל ומצור על שגרירותה. בבחירות החופשיות שנערכו בתקופה הזאת זכו האחים המוסלמים ב-46% מהמושבים, היו למפלגה הגדולה בפרלמנט ונהנו מרוב בבית העליון. בבחירות לנשיאות שנערכו כמה חודשים מאוחר יותר זכה נציגם, מוחמד מורסי, ב-51.8% מהקולות והפך לנשיא מצרים. הדמוקרטיה אמרה את דברה.
משנכבשו עמדות השלטון, פעל מורסי לכתיבת חוקה חדשה שתעניק לו כוח שלטוני כמעט בלתי מוגבל. משטרו החל לרדוף עיתונאים והכלכלה המצרית נשענה על כסף קטארי, כשמורסי לא מצליח להביא לשינוי למצב הכלכלי הקשה שדחף את ההמון להדיח את מובארק ב-2011. על רקע זה ביצע מפקד הצבא החדש א-סיסי, שאותו מינה מורסי לאחר שהדיח את קודמו, טנטאווי, הפיכה צבאית שהעמידה אותו בראש המדינה.
סנקציות אמריקניות
עלייתו של א-סיסי הביאה לאנחת רווחה בקרב מדינות רבות באזור, בעיקר סעודיה ואיחוד האמירויות – שתנועת האחים המוסלמים מהווה איום אידיאולוגי תמידי על שליטיהן – וגם בישראל, שחששה לגורל הסכם השלום. טורקיה של ארדואן, ששמחה על ניצחונה של מפלגת האחות בבחירות ב-2012, הפכה ליריבה גדולה לשלטון א-סיסי. קטאר, המממנת של מורסי, הפכה למוקצית במצרים, וכך גם ערוץ הטלוויזיה שלה, אל ג'זירה. גם איראן היתה בצד המאוכזבים מהדחת מורסי, שכן סברה שאיתו ניתן היה לרקום יחסי ידידות מועילים.
אבל לא רק במזרח התיכון הורגש הזעזוע. ארה"ב תחת הנשיא ברק אובמה התנגדה להדחת מורסי בשם תמיכתה בדמוקרטיה. ממשל אובמה הטיל אמברגו וסנקציות נוספות הוטלו על מצרים, וא-סיסי מצא עצמו במצוקה קיומית – הצבא המצרי נשען מאז הסכם השלום עם ישראל על נשק אמריקני בלבד, וכעת לא ניתן היה להשיג חלקי חילוף לאלפי הטנקים ומאות מטוסי הקרב האמריקנים, בתקופה כה רגישה מבחינה ביטחונית.
להיחלשות מצרים בכל הזירות – הן היציבות השלטונית, הן הכלכלית וכעת גם הצבאית – הייתה השפעה אזורית עמוקה. הימים הם ימי האביב הערבי, ובזה אחר זה קרסו משטרים ערביים – בטוניסיה, במצרים, בסוריה, בלוב ובתימן – כשהכאוס ממשיך לשרור בעיראק, בסודן בלבנון ובמדינות נוספות. להוציא את מדינות המפרץ, מרוקו ואלג'יריה, לא נותרה אף מדינה ערבית יציבה וחזקה. המצב נוצל היטב על ידי שתי מעצמות לא ערביות – איראן וטורקיה – כדי לחלק ביניהן אזורי השפעה. משטר שיעי דתי מצד אחד ומשטר סוני מבית היוצר של האחים המוסלמים מצד שני, מגובים בכוח צבאי ובכיסים עמוקים, עשו כרצונם בתוך מדינות ערב. סעודיה, שעד מהרה מצאה עצמה נלחמת בהתפשטות האיראנית בכמה זירות ובראשן תימן, הבינה היטב שהיא זקוקה למצרים לצדה במאבקים האזוריים.
וכך החלו לזרום מיליארדי דולרים מהמפרץ למצרים, במטרה לשמר את היציבות השלטונית של א-סיסי ולחזק את צבאו. כסף סעודי הוא שאפשר להרחיב את תעלת סואץ ולהגדיל את תעבורת האוניות בתעלה, שפירושה הגדלה דרמטית של הכנסות המדינה. הכסף הזה גם סייע לפרויקטים נוספים, כולל עסקאות הנשק הדרמטיות. מאחר שהאמריקנים הטילו עיצומים על מצרים שנמשכו גם בתקופת טראמפ, פנתה מצרים לרכש צבאי ממקורות אחרים – רוסיה וצרפת הפכו לספקיות העיקריות של הצבא המצרי, וסייעו בהקטנת התלות המצרית בחלקי חילוף וברכש מערכות נשק חדשות מארה"ב. רוב חיל האוויר והשריון המצרי עדיין מושתתים על מערכות אמריקניות, אך הצבא המצרי בחלוף עשור לשלטונו של א-סיסי מגוון ביותר. חיל הים המצרי, עם צוללות סיניות וגרמניות, נושאות מסוקים צרפתיות ופריגטות איטלקיות, מחזיק מספר קטן יחסית של כלים אמריקנים.
בירה חדשה
פרויקט עיר הבירה המנהלית החדשה של מצרים, עיר שטרם קיבלה שם רשמי, יצא לדרך ב-2015 ומטרתו הרשמית להעביר את מרכז השלטון המצרי למקום חדש, מודרני ולא צפוף כמו המטרופולין של קהיר. על שטח של כ-700 קמ"ר יגורו כשבעה מיליון בני אדם ב-21 שכונות מגורים ענקיות ומתוכננות, לצד רובע דיפלומטי, אזור של מבני תרבות, פארק עירוני כפול ויותר בגודלו מהסנטרל פארק בניו יורק, אזור עסקים גדול, אצטדיון של 93 אלף מקומות, בתי מלון ועוד. שני מסגדי ענק ואפילו קתדרלה קופטית כבר נבנו לצד מבנים מרשימים רבים השואבים השראה מתקופות היסטוריות בחייה של מצרים כגון התקופה הפרעונית או הממלוכית, חלק מהמגלומניה המיוחסת לא-סיסי, חובב הפרויקטים הגדולים.
הפרויקט האימפריאליסטי בממדיו, שתג המחיר שלו עולה כל הזמן ומוערך כעת ביותר מ-60 מיליארד דולר, מהווה תשובה לבעיה נוספת שראה א-סיסי בהדחתו של מובארק. ההמון המצרי, המונה כיום קרוב ל-105 מיליון בני אדם, מאיים על השלטון כל אימת שמחירי המזון, ובראשם הלחם, מאמירים. כדי להרחיק עצמו מהסכנה, נבנית עיר הבירה החדשה 45 קילומטר מזרחית לבירה קהיר. דירת שני חדרים באחד ממאות המגדלים שייבנו בעיר תימכר ב-50 אלף דולר, סכום מגוחך במושגים ישראליים אך בלתי מושג כמעט במצרים, שבה השכר החציוני עומד על 260 דולר לחודש, והמטבע המקומי נשחק כמעט מדי יום. הפרויקט אם כן מיועד למעמד הבינוני-גבוה במצרים. יתרה מכך, 41% מפרויקט הענק שייך לחברה בבעלות הצבא המצרי, אחד השחקנים החשובים בכלכלה המצרית, שצפוי לשכן רבים מקציניו בעיר החדשה. תמונות נוסח תחריר של רבבות הצובאים על סמלי שלטון שונים לא יצוצו בעיר החדשה בעתות משבר כלכלי, ויאפשרו לא-סיסי, שחושש לביטחונו האישי ומניסיונות התנקשות בו, להנהיג את מצרים הרחק מההמון המצרי.
אגב, המעורבות העמוקה של הצבא המצרי בכלכלה המצרית כבר הביא את קרן המטבע העולמית להתנות הלוואה של 3 מיליארד דולר בהפחתת המעורבות הזאת. א-סיסי יודע שהצבא הוא המשענת של שלטונו מצד אחד, אך גם המקור האפשרי להדחתו בבוא העת מצד שני, ולכן רענן את שורות הנהגת הצבא בכמה סבבים מאז תפס את השלטון.
אחד ממקורות הביקורת של ארה"ב כלפי א-סיסי הוא סוגיית האסירים הפוליטיים. כיום מוחזקים במצרים 60 אלף אסירים כאלה, מספר עצום המאפיין משטרים אפלים. האסירים כוללים אנשי האחים המוסלמים, אנשי תקשורת, פעילי זכויות אדם, פוליטיקאים ואפילו אוהדי כדורגל שהתבטאו נגד המשטר. מצרים של א-סיסי היא מדינה אוטוריטרית, במובנים רבים פחות חופשית מזו שהנהיג מובארק, המשקיעה עשרות מיליארדים שאין בקופתה בפרויקטים עצומים – התעצמות הצבא, הרחבת תעלת סואץ, הקמת עיר הבירה החדשה ובסיסי הענק אם למנות כמה – כחלק מהפוסט-טראומה שחוותה בשנים 2011-2013 – הפלת השלטון על ידי ההמון, עליית האיסלם הפוליטי, האמברגו האמריקני והניסיון הדמוקרטי הכושל – ובדרך לכך היא מגדילה את החוב הלאומי, שוחקת את הלירה המקומית ונמצאת כל העת על סף קריסה כלכלית.
הקלפים נטרפים מחדש
בחודשים האחרונים עובר המזרח התיכון שינויים טקטוניים בעקבות העסקה הסעודית-איראנית, שינויים שכמובן לא חולפים מעל לראשו של א-סיסי. איראן, שמצאה עצמה תחת סנקציות כבדות ומחאה פנימית נרחבת, פנתה לסעודיה שתמכה באותה מחאה כדי להביא להפשרה ביחסים. הסעודים, המבועתים מהריצה המהירה של איראן לפצצה, הסכימו ליוזמה האיראנית – ואכן דברים החלו להשתנות באזור. הפסקת הלחימה בתימן וקבלתו של אסד לחיק הליגה הערבית הם חלק מהאירועים הדרמטיים שפקדו את האזור כתוצאה מהעסקה. לראשונה מאז 1979, למעט תקופה קצרה בימי שלטונו של מורסי, מצרים ואיראן בתהליך של הפשרה. למעשה, פגישות דיפלומטיות רמות דרג נערכו בין מצרים של א-סיסי לשלוש היריבות הגדולות של משטרו – איראן, טורקיה וקטאר – כחלק מההיערכות של א-סיסי למצב החדש.
כפי שניתן להבין, א-סיסי מתנהל תחת הפוסט טראומה הלאומית המצרית והמסקנות שהסיק מאז – לא להישען על מעצמה זרה אחת; עוצמה ויציבות שלטונית בכל מחיר; זהירות מההמון המצרי ומהאיסלם הפוליטי. במשך שנים זכה א-סיסי למימון ממדינות המפרץ, אולם בשנה האחרונה הקולות מריאד השתנו. הסעודים התחילו לדרוש רפורמות כלכליות מא-סיסי במקום הפקדות של מיליארדים שהגיעו בעבר ללא שאלות מיותרות.
כך, למשל, אחרי שמצרים ראתה משיכה של 20 מיליארד דולר מהבנקים שלה בהשקעות זרות מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא קיבלה הבטחה ממדינות המפרץ להשקעה בסכומים גבוהים יותר כפיצוי. הסעודים הפקידו זמן קצר אחר כך 5 מיליארד דולר בבנק המרכזי של מצרים, ובביקור שערך יורש העצר הסעודי ביוני 2022 הוא התחייב להשקיע 30 מיליארד דולר בכלכלה המצרית. גם הקטארים התחייבו להשקיע 5 מיליארד דולר והאמירויות התחייבו ל-1.85 מיליארד דולר, אולם בפועל, לאחר שינוי המדיניות בתחילת השנה, הסכומים הצטמקו והחלו להגיע עם תביעות. כך, למשל, דרשו הסעודים לשחרר את הלירה המצרית, מה שהוביל לצניחה בערכה.
וכך מוצא עצמו א-סיסי עם קופה ריקה – גם האמריקנים משהים סיוע בשל סוגיית האסירים הפוליטיים – ולכן הוא פתוח ליצירת קשרים נוספים. סין היא במידה רבה הסיפור. מצרים, ששולטת בתעלת סואץ ובעלת חוף ארוך בים התיכון, היא בעלת חשיבות אסטרטגית עבור סין ופרויקט החגורה והדרך שזכה לכינוי דרך המשי החדשה. כך, בשנים 2018 ו-2019 בלבד הזרימה סין כמעט 30 מיליארד דולר לשוק המצרי בהשקעות. הסינים מעניקים הלוואות, רוכשים חברות מקומיות והמעורבות שלהם בכלכלה המקומית גדלה. היוזמות הדיפלומטיות הסיניות, כגון העסקה הסעודית-איראנית שהם היו שושביניה, באות בקונטקסט של פרויקט הטריליונים הזה שמטרתו להפוך את סין לשליטה האולטימטיבית של דרכי המסחר העולמיות. כך ניתן בהקשר זה גם לראות את ההסכמה המצרית להתקרב ליריבותיה האזוריות איראן וטורקיה, כשגם המצרים תלויים בעוצמה הסינית.
חשש בישראל
החשש הישראלי מההתעצמות המצרית כרגע לא רלוונטי. לישראל חשיבות רבת ערוצים עבור מצרים של א-סיסי והיא אינה מהווה איום על האינטרסים החשובים לו. הציבור במצרים מתנגד חריף לישראל, אבל המשטר הנוכחי הוא הידידותי ביותר מאז חתמה ישראל על הסכם השלום עם מצרים.
ישראל מסייעת לביטחון המצרי, כפי שחשף לאחרונה הרמטכ"ל לשעבר אייזנקוט בתקיפה של יעדי דאעש בסיני; היציבות הביטחונית בעזה, שלה יש השפעה רבה על היציבות הפוליטית המצרית מאחר שבכל סבב בעזה הציבור במצרים מפגין בהמוניו וישראל אכן מתואמת עם מצרים בכל תגובה; ישראל מייצאת לאירופה גז טבעי דרך מתקני הנזלה מצריים וגם מוכרת גז טבעי למצרים ועוד.
עם זאת, לאור ההתעצמות המצרית המסיבית עולה השאלה לאיזה איום בדיוק נערכת מצרים, עם חיל ים חזק, שיריון מהגדולים בעולם וחיל האוויר מהמתקדמים ביותר. התשובה נובעת במידה רבה מהאמברגו האמריקני שאילץ את המצרים לבצע רכישות רבות ממדינות אחרות, מהצורך להצטייר חזקים ויציבים, וחלק מהמאבק האזורי מול איראן וטורקיה.
אולם גם לישראל יש לפחות לקח אחד מהשנתיים וחצי הכאוטיות שליוו את מצרים מהדחת מובארק לעליית א-סיסי – הנשק שרוכש הידיד שלך יוכל לשמש בבוא העת גם את מחליפו.
