“בגד הוא רשת”, אומר אהרון גניש. “הוא יכול ללכוד אותך, או לשחרר אותך”. המשפט הזה מסכם היטב את הדרך שעשה אחד הקולות הבולטים בדור החדש של המעצבים הישראלים.
גניש נולד בנתניה וגדל בבני ברק במשפחה חרדית עם תשעה אחים. “אמא שלי נפטרה כשהייתי בכיתה ב’”, הוא מספר בראיון לפורבס ישראל. “עברנו לבני ברק כדי לשמור על החרדיות, לא להתפזר. זה היה עולם סגור, אבל מלא יופי שלא תמיד ראיתי אז”. כבר בילדותו נמשך לעולם החומר והצורה. “במקום לבקש אוטו ליומולדת, ביקשתי בגדים. זו הייתה הדרך שלי לגעת ביופי”.
בגיל 20 עזב את העולם החרדי ונתקל לראשונה במושג “עיצוב אופנה”. “לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה”, הוא נזכר. “אפילו לדבר עברית כמו שצריך למדתי מאפס”. הוא נרשם ללימודי אופנה בויצו חיפה, שם המרצים זיהו מייד את הכישרון החריג שלו ונתנו לו מרחב יצירתי לבטא את עולמו.
פרויקט הגמר שלו, “לא תשתוק!”, עסק בתקיפות מיניות שחווה בילדותו. “לא דמיינתי שזה יתפוצץ ככה. פתאום טלפונים, תקשורת, תוכניות בוקר”. הפרויקט זכה לחשיפה גדולה והוביל לעבודה “לא ילבש”, שעסקה בזהות, מגדר ואמונה, וזיכתה אותו בפרס אדמונד דה רוטשילד. שתי העבודות הציבו את גניש כמעצב שלא מפחד להתמודד עם המקומות הכואבים ביותר ולהפוך אותם לאסתטיקה משמעותית.
כיום הוא פועל כמעצב עצמאי ומציג בפריז. “הבאתי משהו לא אירופי, לא מתורבת מדי”, הוא אומר. “יש בי יהודיות שמתפרצת, וזה מסקרן את הקהל הבינלאומי”. במקביל הוא מלמד באוניברסיטת חיפה, בקורס שיצר בשם “גדול עלי”, שמתמקד באופנה כאמצעי לביטוי ולחקר עצמי. “זה לא רק על אופנה”, הוא מסביר. “זה על אומץ להיחשף באמת”.
בקולקציה החדשה שלו, “עונת הצייד / The Hunter”, גניש בוחן רגעים שבהם אדם נלחם בעצמו או עם מצבו. “כולנו מרגישים לפעמים שאנחנו נלכדים”, הוא אומר. “זה יכול להיות פחד להגיד את מה שאתה חושב, להראות מי אתה באמת או להתמודד עם דברים שמקשים עליך”.
הקולקציה שואבת השראה מהפסוק בתהילים נ״ז: “רֶשֶׁת פָּרְשׂוּ לְרַגְלַי, נָפְשִׁי כָּפָפָה”. הבגדים בנויים כשכבות שמציגות ניגודים: רשתות שמסתירות וגלויות, בדים מחוספסים לצד שקופים, צבעי אדמה ואדומים לצד לבן ונצנוצי אור.
“האדם בתוכה הוא גם הצייד וגם הניצוד”, מסכם גניש. “הבחירה היא אם להישאר תקוע במה שקורה סביבך, או להפוך את המצב להזדמנות לצמיחה ולהתפתחות”.
