יום חמישי, 14 במאי 2021. היום החמישי למבצע "שומר החומות". 18 דקות אחרי חצות, דובר צה"ל מפרסם ידיעה דרמטית לתקשורת הזרה בשעה לא שגרתית: צה"ל מפעיל כוחות קרקעיים ברצועת עזה, לראשונה מאז מבצע "צוק איתן" שבע שנים קודם לכן. לידיעה קדמה תנועה משמעותית של כוחות קרקע לאורך הגבול עם רצועת עזה.
דקות לאחר מכן, יצא חיל האוויר למבצע "מכת ברק" והוריד פחות או יותר את כל מה שהיה לו על מספר נקודות אסטרטגיות ברצועת עזה – 160 מטוסי קרב של חיל האוויר, מ-12 טייסות שונות' הטילו כ-450 חימושים על 150 מטרות בצפון רצועת עזה ב-35 דקות. אליהם התווסף ירי נרחב של ארטילריה, שריון וטילי נ"ט. תושבים באשקלון ובעוטף ידעו לספר אז על שעתיים של הפצצות אינטנסיביות בעוצמה חסרת תקדים בסבבי הלחימה.
בתוך זמן קצר התברר כי מדובר היה בתרגיל הונאה, שביצע צה"ל, על מנת לגרום למחבלי חמאס להיכנס אל תוך מערך המנהרות ואז לתקוף אותם שם. בתיאוריה, מדובר היה ברעיון מבריק – צה"ל ידמה פלישה, המחבלים יברחו למנהרות, וחיל האוויר יקבור אותם שם באלפיהם וללא קרב. בפועל, תרגיל ההונאה נכשל כישלון חרוץ – בחמאס לא השתכנעו שכוחות צה"ל פורצים לרצועה.
בתחקירים שפורסמו לאחר המבצע, התברר כי כבר שעה לפני היציאה לתקיפה התקבלו ידיעות מודיעיניות, כי אנשי חמאס לא קנו את הבלוף ולא נכנסו למנהרות אלא להיפך – יצאו מהן. בנוסף, נרשם לפחות מקרה אחד בו קצין קשר מיחידה שפעלה בסמוך לרצועה דיבר בטעות בקשר פתוח שגם חמאס יכול היה להאזין לו. אותו קצין, על פי התחקיר, אמר דברים מהם ניתן היה להבין שכוח קרקעי לא באמת מתכנן להיכנס לרצועה.
למרות הדברים, הפיקוד הבכיר בצה"ל החליט בכל זאת לבצע. התקיפה בוצעה מבלי שהתקיימו תנאים מבצעיים להשגת היעדים וכתוצאה מכך, צה"ל "שרף" תחבולה מבריקה שהוכנה בפיקוד דרום ובחיל האוויר במשך למעלה משלוש שנים.
הסיפור האמיתי עליו ראוי להתעכב הוא התגובות שנשמעו בצה"ל ובתקשורת הישראלית מייד לאחר התקיפה. זמן קצר לאחר גל התקיפות ועוד בטרם התבררו ממדי הפגיעה, כבר ידעו הכתבים הצבאיים לספר על "פגיעה אדירה בחמאס" ועל "מאות מחבלים שנקברו תחת ההריסות". ראש הממשלה נתניהו הכריז לאחר התקיפה: "המטרו של חמאס הפך מנכס אסטרטגי למלכודת מוות של מחבלים". בתוך זמן קצר, כאמור, ההכרזות התבררו כבלתי מבוססות – המבצע נכשל ומספר הנפגעים במנהרות נאמד בעשרות בודדות, במקרה הטוב.
פער בין התכנון לביצוע
זו כמובן לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה בה נרשם פער בין התכנון לביצוע. הרבה פעמים דברים לא הולכים בדיוק לפי התוכנית וממגוון סיבות. מה שהיה יוצא דופן בסיפור של הפצצת המטרו, היא המהירות שבה צה"ל, ואיתו הכתבים הצבאיים ובכירי הפוליטיקאים על אלפי עוקביהם, מיהרו לאמץ נרטיב אידילי שלא הייתה שום היתכנות לאמת את מידת נכונותו בזמן קצר.
המלחמה הנוכחית חשפה את ההיקף המפלצתי של התשתיות שחמאס בנה וחפר מאז השתלט על הרצועה, ועד כמה ליבת המערך הייתה חסינה ולמעשה נסתרת מהפצצות צה"ל. התמונה המצטיירת מעלה סימני שאלה גדולים לגבי מה שצה"ל הצליח או לא הצליח לעשות בסבבים הקודמים.
לאחר סיום "שומר חומות" לדוגמה, גורם ביטחוני בכיר התמוגג מההישגים: "עשינו לפחות 20 סיכולים ממוקדים של בכירים וגרמנו למאות הרוגים בחמאס. השמדנו את מרבית מערך הייצור הרקטי של החמאס, שיתקנו את מערך המנהרות, שהיה כלי אסטרטגי שלהם, ועוד הרבה הישגים שהם עדיין לא מבינים". מי שעקב אחרי התמונה שנחשפה בעת התמרון הקרקעי בחודשים האחרונים מבין עד כמה להצהרות האלו לא הייתה שום אחיזה במציאות.
אשליות חיוביות
האמונה שהצלחנו הרבה יותר ממה שקרה בפועל היא ביטוי ל"אשליות חיוביות" – תופעה פסיכולוגית מוכרת וסוג של הונאה עצמית. הרבה פעמים אנחנו מחזיקים בתפיסות לא מציאותיות ומוטות לצד החיובי לגבי עצמנו או האנשים הקרובים אלינו. אשליות חיוביות מניעות אנשים לראות את מה שיש להם במונחים חיוביים לא מציאותיים ולצפות שאירועים עתידיים יהיו ורודים יותר ממה שסביר להניח שניתוח חסר פניות יעריך. אנשים רוצים להאמין שהם יצליחו, והם זוכים לביטחון מתוך אמונה שהם יכולים לשלוט בתוצאות האירועים.
זו הסיבה שאנו מרגישים שכיפת ברזל תגן עלינו מירי רקטות – אבל חשים אכזבה עם כל רקטה שמצליחה לפגוע מבלי שהמערכת מיירטת אותה. זאת, למרות שמבחינה סטטיסטית ברור ששיעור הצלחה של 95% ביירוטים משמעו ש-5% מהרקטות יצליחו לפגוע.
זו גם הסיבה שכשמערכת הביטחון מכריזה על הצטיידות בנגמ"שים ממוגנים, נשמעת מאותו יום ואילך ביקורת על כל נגמ"ש לא ממוגן שנפגע בלחימה, למרות שמבחינה אובייקטיבית ברור שתהליך החלפת הנגמ"שים הישנים יכול לקחת שנים. זה גם המקור לביקורת נגד חיל האוויר על כל תקיפה שלא מסתיימת בפגיעה מדויקת במטרה עם מינימום נזק אגבי, זאת למרות שלא כל החימושים מדויקים וגם החימושים המדויקים מפספסים לפעמים מסיבות שונות או גורמים נזק אגבי לא מתוכנן, דוגמת עשרות ההרוגים בחיסול שני בכירי חמאס ברפיח מוקדם יותר החודש. במילים אחרות – אשליות חיוביות מכיילות את הציפיות שלנו לתוצאה הטובה ביותר האפשרית. הן מעלות את רף הציפיות ויחד איתו גם את הסיכוי לאכזבה.
השאיפה להצלחות מתחזקת בשל סוג הלחימה שצה"ל מתמודד איתה והקושי לזהות הצלחות, במיוחד בזמן אמת. ההתחפרות של ארגוני הטרור בלב השטח האזרחי וניהול לחימה תוך פיזור הכוחות והסתתרות, שללו מישראל את היכולת להשיג ניצחונות ברורים. בזירה כזו, קשה לאמוד את סדר הכוחות של האויב ואת היקף הפגיעה בו. כפועל יוצא מכך, הרי שההישגים בשדה הקרב נתונים לפרשנות סובייקטיבית יותר מאי פעם. וכך, ככל שעולה חוסר הבהירות לגבי תוצאות לחימה, כך עולה חשיבות האופן שבו הלחימה נתפסת בעיני הציבור בשני הצדדים.
המערכה לפירוק תשתיות הטרור
המלחמה הנוכחית ברצועת עזה ממחישה את התופעה הזו היטב – צה"ל יצא למערכה שדורשת פירוק שיטתי של תשתית טרור, אולי הגדולה ביותר בהיסטוריה העולמית. זו מערכה שלוקחת זמן רב וגובה מחיר כבד. כשהציבור הישראלי מצפה לשמוע על שחרור חטופים או חיסול בכירי חמאס, דיווחים על חשיפה והשמדה של מפעלי נשק עצומים, נטרול מנהרות ארוכות ועמוקות והשתלטות על עמדות פיקוד של חמאס נשמעים כמעט בנאליים וחסרי חשיבות למרות שבכל הקשור לנטרול האיום הצבאי הם חשובים מאוד.
הכמיהה להישגים והתסכול מהיעדרם מתחזקים בעקבות הכיסוי התקשורתי בזמן אמת. במלחמה הנוכחית בעזה נדמה שבכל מקום שצה"ל תוקף מופיע מייד צלם טלוויזיה שמשדר בשידור חי את תוצאות התקיפה. כך הצופה מקבל תמונות של בית משפחה הרוס ומעלה עשן, ופעמים רבות גם של אזרחים כולל ילדים שנפגעו פיזית או נפשית מהתקיפה. מי שתומך בתקיפות של צה"ל מוצא את עצמו מצדיק למה היעד היה ראוי, בלי יכולת אמיתית להעריך את מידת השפעתו על הלחימה כולה. מי שמתנגד לכל תקיפה של צה"ל מזדעזע מתוצאותיה, גם אם המטרה הייתה טרוריסט בכיר שחיסולו יפגע משמעותית בחמאס, והוא היחיד שנפגע. לעיתים נדמה כי ההתפתחויות בשדה הקרב יצרו מצב שהאופן שבו הלחימה נתפסת חשוב לא פחות ולעיתים יותר מתוצאות הלחימה בפועל.
לחימה מבוססת אפקטים – על מי?
בשני העשורים האחרונים הגישה של לוחמה מבוססת אפקטים הולכת ותופסת מקום מרכזי בתפיסת הלחימה של הצבא האמריקאי וגם של צה"ל. לחימה מבוססות אפקטים מנסה לייצר השפעות פסיכולוגיות על האויב כדי לשבור את יכולתו להילחם. דוגמה מפורסמת היא טקטיקת "הלם ומורא" (Shock & Awe) בה נקט צבא ארה"ב במלחמת עיראק ב-2003. באמצעות הפעלת כוח מוחץ והפגנת כוח מרהיבה, האמריקנים קיוו לא רק להסב נזק פיזי לצבא העיראקי, אלא גם לשבור את רצונו של המשטר העיראקי להמשיך בלחימה.
אפקטים בהקשר הזה הם פעולות פיזיות שנועדו להשפיע על תודעת האויב. להיות בצד הסופג של בליץ אווירי שאין לך דרך לעצור אותו, זו בוודאי חוויה מעוררת אימה גם ללוחם האמיץ ביותר. כשאתה שומע עשרות כלי טיס מעליך ופצצות חזקות מתפוצצות ומרעידות את כל מה שסביבך וכשאתה לא יודע אם תיפגע ומתי זה יסתיים – לחוויה כזו חייבת להיות השפעה משמעותית על כל אחד.
רוב סבבי הלחימה של צה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה, החלו במבצעי אפקטים כאלו – בליץ אווירי שהנחית מהלומה על האויב וחיסל עשרות אם לא מאות מטרות במכה. ב-2006, וגם בחלק מהמבצעים בעזה, תקיפות מסיביות כאלו השמידו חלק משמעותי מארסנל הנשק של האויב. הן היוו הצלחה מבצעית ומודיעינית מרשימה. אלא שגם התקיפות היעילות ביותר לא יכולות להשמיד את כל הרקטות של האויב.
בנוסף, כמו ברוב הסבבים ברצועה, בליץ אווירי נגד אויב שמתחפר ולא מייחס חשיבות מיוחדת לחיי האזרחים שמאחוריהם הוא מסתתר, מניב תועלת אסטרטגית מוגבלת אם בכך מסתכם המאמץ המלחמתי של צה"ל. בעימותים כאלו, תקיפה רחבה, מוצלחת ככל שתהיה, הופכת לחרב פיפיות – היא מנחיתה מכה קשה על ארגון הטרור שמנגד, אך כשהוא ממשיך לשגר רקטות, היא מספקת לו הזדמנות להתפאר בכך שגם התקיפות הקשות ביותר לא מסוגלות לעצור אותו. מול התוצאה המתסכלת הזו, אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו בהישגים שלא בהכרח קיימים.
בין תסכול לתקווה
התסכול מהתוצאות הלא ברורות של סבב לחימה אחרי סבב לחימה, מוביל אותנו לקוות שהצלחנו יותר ממה שבאמת. הלכה למעשה, ההתפתחויות שתוארו יצרו מצב שלחימה מבוססת אפקטים מייצרת אפקטים פסיכולוגיים גם על הצד המתקיף ולא רק על הצד המותקף – ישראלי שצופה בתקיפות המרשימות משוכנע כי גרמו נזק אדיר ומשתכנע-ספק-מקווה כי הצד השני שילם מחיר כזה שיגרום לו לחשוב פעמיים לפני שינסה שוב.
החטא הגדול הוא שאנחנו חושבים במונחים מערביים של רווח והפסד ולא במונחים של האויב המזרח-תיכוני. כך, רוב מכריע של ישראלים זוכרים כי האינתיפאדה השנייה הסתיימה בהכרעת הטרור ביהודה ושומרון, מחומת מגן ודרך שורה של מבצעים מוצלחים שהביאו לסיום טרור המתאבדים הרצחני. מנגד, רוב הפלשתינים זוכרים כי חמש שנים של מאבק מזוין הביאו את ישראל לוותר חד-צדדית על רצועת עזה עד גרגר החול האחרון. השאלה אם ההתנתקות הייתה מהלך חיובי או שלילי מבחינת ישראל אינה רלוונטית לאופן שבו המהלך התפרש על ידי הצד השני.
דוגמה נוספת היא מלחמת לבנון השנייה. למרות שהמלחמה הסתיימה באכזבה גדולה, השקט שנשמר במשך 17 שנה טיפח את האמונה, כי המלחמה הייתה מהמוצלחות בתולדות ישראל. רבים האמינו כי הסיבה שארגון הטרור נמנע מלתקוף ישירות את ישראל קשורה בעיקר למכה שספג ב-2006. למעשה, נכון יותר לקבוע, כי חיזבאללה הצליח לבסס משטר הרתעה הדדי ששירת היטב את מאמצי ההתחמשות של הארגון.
הוא לא תקף את ישראל בשנים שאחרי המלחמה פשוט כי לא היה לו צורך בכך – הוא אילץ את ישראל לשחרר את האסירים שרצה ופנה לבצר את מעמדו בזירה הפנימית. לשם כך, מוטב היה לו להתהדר בנוצות מ-2006 מאשר לסכן אותן בסיבוב נוסף נגד צה"ל. בשנים שלאחר מכן, הארגון היה עסוק במלחמת האזרחים בסוריה. בישראל רבים היו משוכנעים כי נסראללה יושב בשקט כי הוא זוכר איך ישראל הפציצה כמה מגדלים בדאחיה, כשלמעשה הוא היה עסוק בהתחמשות בממדים חסרי תקדים. בתוך שנים ספורות חיזבאללה הפך לארגון הלא-מדינתי החמוש ביותר בעולם, ולאחד הצבאות החזקים ביותר במרחב.
עד כמה חוששים בישראל מהתנגשות בהיקף מלא עם חיזבאללה תעיד העובדה כי גם מקץ שמונה חודשים של חילופי מהלומות לאורך הגבול ובמחיר של נטישת חבל ארץ מוריק, ישראל לא שוברת את הכלים מול חיזבאללה, אלא שוברת את הראש בניסיון למצוא פתרון אחר.
ההיסטוריה חוזרת (והיא לא חיובית במיוחד)
רבות נכתב כבר על הקונספציה שהשתלטה על מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי בישראל עד ה-7 באוקטובר. את מגוון הסיבות שהובילו להשתלטות הקונספציה והשתקת קולות אחרים נותיר לוועדות החקירה. כבר ברור, כי אחד הכשלים המרכזיים הוא הנטייה של הממסד הישראלי לאפיין את האויב לא באמצעות ניתוח אובייקטיבי של יכולותיו, אלא באמצעות פרשנות סובייקטיבית של מה היינו רוצים שיכולותיו וכוונותיו תהיינה.
ה-7 באוקטובר לא היה הפעם הראשונה שהממסד כשל בהבנה בסיסית של האויב. ולא, לא צריך להרחיק לכת עד מלחמת יום הכיפורים כדי לספק דוגמאות. די להסתכל על מלחמת לבנון השנייה ב-2006. בחודשים שלפני המלחמה, נסראללה הצהיר בגלוי כי ימשיך בניסיונות לחטוף חיילים. בצה"ל הכינו תוכניות קרב, אך כל ההערכות והתרגילים הצביעו על כך כי בעת מלחמה העורף הישראלי ימצא עצמו תחת מטחי רקטות חסרי תקדים. ולמרות זאת, לא נמצא אפילו אחד שחשב שצריך לקחת את האיום הזה בחשבון – לא בהכנת מערכי הגנה לפני המלחמה וגם לא באפשרות של דחיית התגובה להתקפה של חיזבאללה ב-12 ביולי 2006 עד שהעורף יהיה מוכן יותר.
באופן דומה, בשנים שלפני "צוק איתן" נשמעו קולות רבים על הסכנה שבמנהרות החודרות לשטח ישראל. מבקר המדינה פירסם דו"ח על ההתמודדות עם הלוחמה התת-קרקעית הפלשתינית כבר ב-2007, שבע שנים לפני "צוק איתן". למרות זאת, לא בוצעה לפני המבצע כל פעולה לסיכול המנהרות. גם בתחילת המבצע, נמנעה הממשלה מהגדרת השמדת המנהרות כמטרה ברורה.
לבסוף, בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר 2023, נראה כי המערכת כולה יצאה מגדרה כדי לפרש לא נכון כל אות שהתקבל מרצועת עזה. בכל המקרים שצוינו, ממשלת ישראל העדיפה להכיל את האיום במקום להתמודד איתו.
בכל המקרים, הדרג צבאי שטיפח את "פולחן הטכנולוגיה" התקשה להציג פתרון טכנולוגי לאיום האמיתי, ולכן כמעט והתכחש אליו והעדיף לבנות תרחישים ומענה לאיומים שכן היה מסוגל להעמיד מולם מענה טכנולוגי. וכך, בזמן שהאיום האמיתי נותר ללא מענה והפתיע בכל פעם מחדש, היו בצה"ל וגם במערכת הפוליטית כאלו שהתפארו עד כמה פגענו באויב, אך בעצם ניסו לשכנע את הציבור ואולי גם את עצמם בהישגים שלא היו קיימים.
בכל סבבי הלחימה רשם צה"ל הישגים חשובים שהושגו בעמל רב. בתמרון הקרקעי במלחמה הנוכחית התמודד הצבא עם זירה חסרת תקדים בהיסטוריה של הלחימה. התמודד – ורשם הישגים שספק אם יש צבא בעולם שהיה מסוגל להשיג אותם בזמן ובאיכות שצה"ל עשה זאת – רוב הרצועה כבר טוהרה, המערך הרקטי הושמד ברובו, ולפחות 10,000 מחבלים חוסלו.
ובכל זאת, אם יש משהו שחייבים לקחת מהטרגדיה של ה-7 באוקטובר זו החובה שלא ללכת שבי אחרי פירוטכניקה והפצצות שנראות מרשימות. הניסיון מלמד כי חובה לבחון את ההשפעה של כל פעולה לא מעיניים ישראליות אלא מעיניי האויב – האם הוא באמת חטף מכה או שרק היינו רוצים לחשוב כך? האם צה"ל מביא לידי ביטוי את יכולותיו כדי להכריע את האויב ואם לא – ומה הסיבה לכך? מצד שני, האם הדרג המדיני ,שמורה על סבב לחימה, באמת מצפה שהצבא יביא הישגים אסטרטגיים או שהוא מורה על פעולה רק כדי לנסות לשכנע שעשה משהו ולהרוויח מזה פוליטית?
על כולנו מוטלת כיום החובה להסתכל על המציאות בעיניים אובייקטיביות ככל שניתן ולשאול האם הפעילות הצבאית, פוטוגנית ככל שתהיה, מסוגלת לנטרל את האויב ולהביא לשינוי אסטרטגי לטובת מדינת ישראל.
