מערכות היירוט של ישראל הן סיפור הצלחה טכנולוגי חסר תקדים בהיסטוריה העולמית. צמצום הפגיעה בעורף חוסך בחיי אדם ומאפשר למנהיגים לתכנן ולהגיב באופן שקול יותר. עם זאת, ובאופן פרדוקסלי, להגנה הטובה יותר לתושבי ישראל ולתחושת הביטחון, שהיא מביאה, יש גם כמה השלכות שליליות לא מכוונות.
ההרתעה הישראלית נפגעה, כי הנזק המצומצם עד אפסי שנגרם לישראל ממתקפת רקטות שיורטו, הובילו לתגובה רפה מצד ישראל. הלגיטימציה הבינלאומית נפגעה, כיוון שהנזק לצד הישראלי עורר שאלות על מידתיות התגובה. גם הלגיטימציה הפנימית בתוך ישראל לפעולה חריפה – בעיקר על רקע שלטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנחשד תמיד על ידי חצי עם כפועל ממניעים זרים – נפגעה, ככל שהתחזקה התחושה שאפשר לחיות תחת המעטפת של 'כיפת ברזל'.
לבסוף, ההצלחה המדהימה של המערכת פיתחה ציפיות בקרב הציבור, כי כל רקטה תיורט, ובהתאם יצרה תחושת אכזבה וכישלון עם כל פגיעה. הנתונים היבשים, לפיהם 95% הצלחה פירושם 5% רקטות שלא מיורטות, לא עוזרים לעמעם את תחושת הכישלון בישראל, בכל פעם שרקטה אקראית פוגעת בבית, ואת תחושת ההצלחה בצד השני.
סוגיות אלה העלו אפילו את הטענה, שאולי עדיף היה לישראל בלי 'כיפת ברזל', או לפחות בלי 'כיפת ברזל' כל כך מוצלחת. אף אחד כמובן לא מצפה שישראל תפסיק ליירט רקטות. אבל, על פי אותה טענה, אם אותן רקטות היו גורמות במהלך השנים לנזקים ממשיים בחיי אדם, היה הצבא נאלץ לפעול בנחישות גדולה יותר נגד ירי הרקטות, ואולי אף מונע את ההתעצמות החמאס הבלתי נתפסת בשנים האחרונות.
ההגנה הייתה ותהיה תמיד נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל. עם זאת, פריצת המכשול סביב עזה ב־7 באוקטובר 2023, היוותה תזכורת נוספת לשתי אמיתות בסיסיות בתורת המלחמה: כל קו הגנה סופו להיפרץ – ומלחמות מנצחים בהתקפה, לא בהגנה.
