Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

המלחמה של פוטין: שנתיים לפלישה הרוסית לאוקראינה

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין | אילוסטרציה: shutterstock
נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין | אילוסטרציה: shutterstock
בימים אלה מציינים שני תאריכי מפתח בסכסוך הבלתי נגמר בין אוקראינה לרוסיה – עשור לפלישה הרוסית לחצי האי קרים, ושנתיים לפלישה לאוקראינה * מבחינת האוקראינים זו מלחמת העצמאות האמיתית, הרוסים רואים במלחמה קרב היסטורי לבלימת ההתפשטות המערבית מזרחה – ואילו מבחינת האמריקאים מדובר במאמץ דרמטי לערער את עוצמת הציר הרוסי-איראני-סיני

מלחמת חרבות ברזל הסיטה את תשומת הלב בעולם מהמלחמה באוקראינה, שריכזה את עיקר העניין בשנתיים האחרונות. למי שכבר הספיק לשכוח, להלן תקציר הפרקים הקודמים: לאחר התמוטטות ברה"מ, רוסיה ואוקראינה הגיעו להסכם שאמור היה להבטיח את השלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, בתמורה לוויתור של אוקראינה על הארסנל הגרעיני הסובייטי שנותר בשטחה. האיחוד האירופי וברית נאט"ו ניצלו את היעלמותה של רוסיה מהזירה הבינלאומית כדי להתרחב מזרחה ללא התנגדות.

ב-1 בינואר 2000 עלה לשלטון ברוסיה אחד, ולדימיר פוטין, והחל לשקם את המדינה המפוררת. בעשור הראשון לשלטונו, סבלה כל מדינה מהגוש הסובייטי לשעבר שהעזה לפלרטט עם המערב מנחת זרועו – מי בהתערבויות בזירה הפנימית ומי בהפעלת לחצים כלכליים באמצעות השליטה הרוסית בגז הטבעי. הגז הוא מצרך חיוני לחימום בחורף הקר, ומרכיב מרכזי בכלכלות העניות במזרח אירופה, שגזרו קופונים על שינוע הגז הרוסי למערב היבשת.

טנק שרוף במחוז דונצק שסופח לרוסיה | צילום: Shutterstock

אוקראינה ספגה חבטה ראשונה מרוסיה ב-2004, כשוויקטור יושצ'נקו קרא תיגר על מוסקבה בקמפיין לנשיאות אוקראינה. הוא הורעל והבחירות נגדו זויפו. אלא שאז יצאו המוני אוקראינים לרחובות במחאה, במה שנקרא "המהפכה הכתומה", ובסופו של דבר ניצח המועמד האנטי-רוסי בבחירות חוזרות.

מאז ועד המשבר שפרץ בסוף 2013 והוביל בסופו של דבר לפלישה הרוסית בפברואר 2014, חיפשה אוקראינה דרכים להשתחרר מהלפיתה הרוסית. האסטרטגיה האוקראינית רבת השנים מבוססת על השגת עצמאות אנרגטית, הגברת הקשר הכלכלי עם האיחוד האירופי ועם המערב בכלל והתקרבות לסין שיכולה להוות אלטרנטיבה לרוסיה. אולם החשש הרוסי שאובדן מנופי הלחץ הכלכליים ידחוף את אוקראינה לזרועות נאט”ו – אותו חשש ששיחק תפקיד מרכזי במלחמה הגדולה שפרצה ב-2022 – הוביל את רוסיה כבר ב-2014 ללחוץ את אוקראינה לקיר ולאלץ אותה לבחור – או חיזוק הקשר עם רוסיה באמצעות איחוד המכסים, או התקרבות לאירופה במחיר של עימות כלכלי עם מוסקבה שבו לא תוכל אוקראינה לעמוד.

ערב חתימה על הסכם השותפות המזרחית עם האיחוד האירופי, כשברקע בונים הרוסים את איחוד המכסים שלהם עם קזחסטן ובלארוס, הגיעה הדילמה האוקראינית לרגע האמת – רוסיה או אירופה. פוטין לא הסכים שהאוקראינים יבחרו גם וגם. במצב העניינים הזה נאלץ נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ’, בן ברית ותיק של פוטין אך גם מי שחיפש דרכים להתקרב למערב, לבחור ברוסיה, מכיוון שהכלכלה האוקראינית לא הייתה בשלה להתנתק ממוסקבה.

ההחלטה הזו הביאה למחאה חריפה באוקראינה, לסערה פוליטית ולהפיכה פרו-מערבית. פוטין לא היה צריך יותר והורה לכוחותיו לפלוש לחצי האי קרים ב-20 בפברואר 2014, ולספח אותו כחודש לאחר מכן. מאז ועד 2021 לערך, נותר מצב העניינים ללא שינוי, עד שנשיא אוקראינה החדש, ולדימיר זלנסקי, חתר לצרף את קייב לברית נאט"ו, מהלך שמבחינת הרוסים נחשב להכרזת מלחמה.

הפלישה הרוסית של 2014 הוגדרה בזמנו כ"משבר החמור ביותר של המאה ה-21" על ידי שר החוץ הבריטי ויליאם הייג. אולם מה שהתקשו להבין בוושינגטון, ברלין, לונדון ופריז, זה שהביטחון הלאומי הרוסי, שנשען על היסטוריה של מאות שנים של פלישות ואיומים ממערב, מושתת על יצירת מרחב חיץ בין רוסיה ובין מעצמות אירופה המערבית המשתייכות כיום כולן לאיחוד האירופי ולנאט"ו. חוסר ההבנה הזה הוביל בסופו של דבר להסכמה מערבית לנסות ולשנות את הסטטוס קוו נגד רוסיה ולשקול את בקשת אוקראינה להצטרף לנאט"ו. פוטין איים וקידם כוחות רבים לגבול, ומשלא נענה – הכריז על פלישה ב-24 בפברואר 2022.

הנשיא ביידן (משמאל) וזלנסקי. חתר לצרף את אוקראינה לברית נאט"ו | צילום: Shutterstock

עם קצת עזרה מחברים

מה שאמור היה להיות ניצחון רוסי קל, הפך למלחמת התשה אכזרית. הצבא הרוסי הפתיע בחולשתו, נכשל במאמציו לנטרל את הנ"מ האוקראיני ונמנע מהפעלה מסיבית של חיל האוויר. כתוצאה מכך, תחילת המלחמה הגדולה ביותר שראתה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה לא נראתה שונה בהרבה מאיך שנראתה המלחמה הקודמת בשנות ה-40 של המאה הקודמת – הפצצות נגד מטרות צבאיות ואזרחיות כאחד, שריככו את הדרך לטורי שריון ענקיים המתקדמים לאיטם מערבה.

חשיבות המלחמה מבחינת המערב, ומנגד הציר הרוסי-איראני-סיני, אינה מוטלת בספק. כתוצאה מכך, בשני הצדדים התגייסו לתמוך במדינה המייצגת את האינטרסים שלהם. ממשלו של הנשיא ג'ו ביידן התייצב לצד אוקראינה, כפי שיתייצב בהמשך לצידה של ישראל: סיוע צבאי נדיב, סיוע כלכלי ובעיקר מטריה דיפלומטית שנועדו לוודא כי אוקראינה לא תופקר לידי פוטין. הביקור של ביידן בישראל בעת המלחמה היה תקדימי מבחינתנו, אבל לא מבחינת נשיא ארה"ב – בדיוק לפני שנה, ב-20 בפברואר 2023, לציון יום השנה הראשון למלחמה, הגיע ביידן במפתיע לביקור תמיכה בקייב. ארה"ב של ביידן העניקה כבר סיוע צבאי וכלכלי הנאמד בכ-75 מיליארד דולר, ועוד היד נטויה. האיחוד האירופי הקצה כ-100 מיליארד דולר נוספים לסיוע לאוקראינה.

מנגד, רוסיה פנתה לבעלות בריתה וקיבלה מהן בשנתיים האחרונות תחמושת וסיוע לוגיסטי נרחב. בין המדינות ניתן למנות את מדינת החסות בלארוס, את בת הברית החדשה-ישנה טורקיה, שממשיכה לשחק משחק כפול עם המערב, ואת צפון קוריאה ווייטנאם שהגישו סיוע.

בכל האמור לאמצעי לחימה, הסיוע המשפיע ביותר הגיע דווקא מאיראן, בדמות כטמ"מים מתאבדים מדגמים שונים. עצם העובדה שרוסיה נזקקה לסיוע בנשק מתקדם מאיראן מהווה תקדים דרמטי ביחסי שתי המדינות, והאיראנים דאגו להעביר את המסר לפוטין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה כשהשפילו אותו פומבית כשבא לבקר בטהרן וביקש את הסיוע.

סין, מעצמת העל הקרובה לרוסיה, מנסה לכאורה ללכת בין הטיפות. בפועל, בכך שאינה מתנגדת לתקיפה הרוסית ולא מפעילה לחץ על פוטין שיעצור את המלחמה, היא למעשה תומכת בהמשך המאמץ המלחמתי. לסין היו אינטרסים כלכליים בכלכלה האוקראינית, אך אינטרסים רבים הרבה יותר ברוסיה – בכלכלה, באספקת הגז ובמשקל הגיאופוליטי הנלווה לאלו.

איך זה ייגמר? האם זה ייגמר?

לקראת סוף השנה השנייה למלחמה, ועל רקע מיעוט ההישגים בשדה הקרב, נראה כי הלחץ גובר בצד האוקראיני. בתחילת פברואר פיטר הנשיא זלנסקי את הרמטכ"ל ולרי זולז'ני הפופולארי, ומינה במקומו את הגנרל אולכסנדר סירסקי. הלחץ והתסכול בסביבתו של זלנסקי הולכים וגוברים, על רקע הישגים רוסיים בשדה הקרב, ומנגד העיכוב בסיוע האמריקאי שביידן מתקשה לאשר בקונגרס.

לזכות הנשיא ביידן חייבים לזקוף את ההתייצבות המהירה והחד-משמעית לצד אוקראינה וישראל. לצד זאת, ניכר כי הוא נמצא בסיטואציה פוליטית בלתי אפשרית, כשהוא מנסה לתמרן בין הרפובליקנים שדוחפים לפעולות אמריקאיות משמעויות יותר לבין האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, שהופך רדיקלי משנה לשנה. בימים אלו נאבק ביידן לאשר חבילת סיוע של 95 מיליארד דולר לבנות הברית של ארה"ב – 14 מיליארד מתוך זה סיוע מיוחד למלחמה של ישראל ו-60 מיליארד לאוקראינה. מבחינת האוקראינים מדובר בסיוע הכרחי במיוחד על רקע הדיווחים על ההצלחות הרוסיות.

פוטין, מנגד, מפגין ביטחון גובר והולך. רק ביוני האחרון, היה נדמה ששעותיו בקרמלין ספורות, כשהטנקים של כוח וגנר דהרו למוסקבה. אלא שהמרידה שהחלה בהפתעה הסתיימה בהפתעה, כשמנהיג המרידה, יבגני פריגוז'ין, "שוכנע" להסתובב לאחור. חודשיים לאחר מכן, הוא מצא את מותו בהתרסקות מטוס שעל פי הדיווחים הופל על ידי הצבא הרוסי.

זרי זיכרון לאלכסיי נבלני בברלין בעקבות מותו הפתאומי בכלא הרוסי | צילום: Shutterstock

בתחילת פברואר נפסלה מועמדותו של בוריס נדז'דין, מועמד האופוזיציה היחיד שעשה קולות של אלטרנטיבה והיחיד שמתנגד בגלוי למלחמה באוקראינה, ובהמשך החודש נמצא מת בתאו מנהיג האופוזיציה הראשי, אלכסיי נבלני. ברוסיה תתקיימנה בחירות לנשיאות ב-17 במרץ ולא נראה שיש מה שיעמוד בדרכו של פוטין לכהונה שישית. אם ישלים את הכהונה הזו, יגיע פוטין ל-30 שנות שליטה אבסולוטית בקרמלין. סטאלין, אגב, שלט בברה"מ 29 שנה.

שנתיים לתוך המלחמה, והסוף לא נראה באופק. אלו הם בדרך כלל פני הדברים כששני צדדים נלחמים על משהו שהם לא יכולים לוותר עליו – העקרון שמניע את רוסיה לא לאפשר התפשטות מערבית מזרחה נותר כשהיה. באוקראינה, מי שמחפש הכרעה, או לפחות הסכם הפסקת אש, לא ימצא אותה בשדה הקרב אלא במסדרונות השלטון – רק הפיכה בקרמלין או, להבדיל, בחירה מחדש של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב והחלטה מצדו להתנער מאוקראינה, ישנו את המצב מיסודו ויפתחו פתח לפשרה, שתוביל לסיום המלחמה.

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן