במשך כמעט רבע מאה, הוביל פוטין את שיקום רוסיה מהריסות המלחמה הקרה תוך שהוא מבסס את מעמדו כמנהיג החשוב ביותר של רוסיה המודרנית. מרגע שאושש את הכלכלה והצבא, התנגד במלוא הכוח לכל שינוי לטובת המערב בסטטוס-קוו במזרח אירופה. כעת, התמיכה המערבית בשאיפות ההצטרפות של קייב לברית נאט"ו הובילה אותו לעימות הדרמטי ביותר ב-22 שנות שלטונו, ולזה שיקבע במידה רבה את המורשת שיותיר אחריו.
השעטה המערבית מזרחה, שהגיעה לשיאה ב-2004 עם צירוף 10 מדינות לאיחוד האירופי ו-7 מדינות לברית נאט"ו, נעצרה בחריקת בלמים מול הרפובליקות הסובייטיות לשעבר שגובלות ברוסיה, ואוקראינה בראשם. החל מאותה שנה, הצהירה רוסיה כי לא תסכים עוד בשום מקרה ובשום מחיר להתקרבות נוספת של המסגרות המערביות אליה.
הידיים הרוסיות אינן נקיות לגמרי כמובן – לא פחות משרוסיה רוצה להימנע מגבול משותף עם ברית נאט"ו, היא רוצה לשמר את היכולת שלה ללחוץ על אוקראינה וגיאורגיה כרצונה, מבלי לחשוש מתגובה של נאט"ו. מנגד, ההתעקשות המערבית שלא להתפשר בסוגיה שמפרה את הסטטוס-קוו העדין לרעת רוסיה, כמעט ולא הותירה לרוסים ברירה אלא לתקוף.
הפלישה הרוסית לאוקראינה היא המהלך הדרמטי ביותר שביצע פוטין מאז נכנס לקרמלין בינואר 2000. מבחינה טקטית, פוטין מנסה את אותה שיטה שעבדה כבר ב-2008 בגיאורגיה וב-2014 בסיבוב הקודם באוקראינה – תמרון צבאי מהיר כביכול לשם הושטת סיוע לאוכלוסייה רוסית או פרו-רוסית מעבר לגבול. ברמה האסטרטגית, הפוקוס שכל העולם שם על הסכסוך עם אוקראינה, גודל המדינה ועוצמת הצבא שלה, יוצרים אירוע בסדר גודל אחר ממה שפוטין התמודד איתו עד היום.
דרישתו החדשה-ישנה של פוטין לנסיגה של נאט"ו לקווי 97 – דהיינו, הסגת כל כלי הנשק המערביים שנפרסו במרחב "האדום" לשעבר מאז סוף המלחמה הקרה – נתקלת לפי שעה בסירוב מוחלט.
מן העבר השני, מדינות ברית נאט"ו צפויות להתכנס להתייעצות, אך לא סביר שנראה כוח צבאי כלשהו מלבד זה האוקראיני יתייצב מול הרוסים. למרות זאת, נראה כי במערב נחושים מאי פעם להגיב במהירות ובתקיפוּת – ככל שתגובות לא צבאיות יכולות להיות תקיפות. סנקציות כלכליות לא הרתיעו את רוסיה בסיבוב הקודם ב-2014, וגם סנקציות חריפות יותר הפעם וקריסה היסטורית של הבורסה במוסקבה לא צפויות לגרום לטנקים הרוסים להסתובב. לפחות לא בטווח הזמן המיידי.
מה שהיה הוא שיהיה
ההתייצבות המערבית נגד רוסיה נועדה לא רק להגן על אוקראינה, אלא גם לבסס מחדש את אמינות האמריקאים והמערב בכלל. לאמינות המעצמות משקל משמעותי ביחסים בינלאומיים וזו סיבה נוספת לעמידה התקיפה של העולם נגד רוסיה. בבית הלבן יודעים היטב שהיום זו רוסיה שתוקפת את אוקראינה, מחר זו עשויה להיות סין שתתקוף את טייוואן.
היעדר הביקורת הסינית על רוסיה ועוד יותר מכך הצהרות התמיכה, הן רמז עבה לגבי הדעה הסינית על מהלכים כאלו, ותמרור אזהרה לגבי חזרה אפשרית של תרחיש דומה במזרח אסיה. בתדירות גוברת והולכת, הסינים יוצאים לתמרונים צבאיים בסמוך לגבול על טייוואן ומדברים בקול על שאיפתם לאיחוד. הדומיננטיות הסינית במזרח אסיה משמעותית לא פחות מזו הרוסית במזרח אירופה, והאסרטיביות שלהם גם היא במגמת עליה.
האמריקאים, בתגובה, מפנים יותר כוחות ותקציבים לאסיה ובספטמבר שעבר הקימו ברית ביטחון חדשה ביחד עם הודו, יפן ואוסטרליה. ההכרזה על הברית, שרבים כבר כינו אותה כ"ברית נאט"ו של אסיה" כבר הובילה לחתימה על עסקאות נשק גדולות מצד אחד ולביקורת חריפה מהצד הסיני.
אמנם אין מדובר בברית הגנה מחייבת כמו נאט"ו, אך אין ספק שהסינים לא יעברו בשתיקה על הצטרפות של מדינות נוספות לברית או על כניסה של נשק אמריקאי נוסף לאזור.
עמוק לתוך המאה ה-21, נראה כי הדינמיקה בין מעצמות ובפרט מדיניות החוץ של כל מעצמה לגבי החצר האחורית שלה, נותרה כשהייתה במאה ה-20. מדובר בחדשות רעות במיוחד עבור השכנות של אותן מעצמות, כפי שמרגישים על גופם, תרתי משמע, בקייב.
