לא מחוברים: ״אנחנו חושבים על אנשים כעל משאב, ושוכחים את המילה – אנושי״

כשהפסיכולוג ויליאם קאהן טבע בשנת 1990 את המונח "מחוברות" (engagement) בעולם העבודה, הוא לא חשב שהוא יהפוך לתעשייה ענקית של ייעוץ עסקי וסקרים. למעשה, לא זאת הייתה "כוונת המשורר" כלל, והאופן שבו אומץ הרעיון המקורי שלו ב-30 השנה האחרונות, הוא לא משהו שהוא "גאה בו", כלשונו. בראיון טלפוני לפורבס, אמר הפרופסור מבית הספר Questrom למנהל עסקים שבאוניברסיטת בוסטון, כי העסקים המלבלבים שקמו בעקבות המאמר שלו מציעים כלי מדידה נטו לבחינת מסירותם של עובדים ומסיטים את העניין מהעיקר.

בעת האחרונה אי אפשר להתעלם מתופעה ויראלית חדשה המכונה "התפטרות שקטה" (Quiet Quitting), אשר שוטפת את המדיה החברתית, מציתה שיח ער בנוגע ליחסינו עם מקום העבודה שלנו וקוראת תיגר על ה"עובד המחובר". על רקע זה, פנה פורבס לפרופסור קאהן כדי לשמוע ממנו מה דעתו על הטרנד שמעודד אנשים לקחת צעד אחורה במקום העבודה, להציב גבולות ולחתור לאיזון טוב יותר של חיי עבודה-בית.  

האם זה נכון שאתה טבעת את המונח "מחוברות" עובדים?

"המונח שאני טבעתי היה למעשה 'מחוברות אישית' (personal engagement), שפירושו: מה זה אומר עבור אנשים – בני אדם – להביא יותר או פחות מעצמם לתוך התפקיד שלהם בעבודה. המונח הזה 'נחטף' והפך ל'מחוברות עובדים'. וזה מרתק אותי מכיוון שהפוקוס עבר מהאדם לעובד. המונח המקורי הוגדר מחדש: עד כמה מושקע, קשוב ונלהב יכול אדם להיות בשם הארגון שלו. זו שאלה אחרת מאשר השאלה: מה זה אומר עבור אנשים להיות מושקעים בעבודה, כיוון שהעבודה והתפקיד נקשרים למשהו אותנטי שלהם כבני אדם".  

מה לדעתך משך אנשים בממצאי המחקר המקורי מ-1990?

"כשאנשים מחוברים, הם חווים את עצמם כבני האדם שהם הכי רוצים להיות. הם מעידים על עצמם שהם מרגישים וחושבים. יש שם בן אדם אמיתי, בניגוד לבעל משרה הפועל מטעם ארגון. זיהיתי שלושה מצבים שמאפשרים לבן אדם להרגיש כך. יש את הרעיון של ביטחון פסיכולוגי: הם מרגישים שזה בטוח עבורם להגיד מה הם חושבים ולשטוח את טיעוניהם. הרעיון השני הוא שלעבודה יש משמעות עבורם, והרעיון השלישי הוא שהם פנויים פסיכולוגית. כלומר, הם לא מוסחים או מוטרדים מדברים אחרים במקום העבודה או בחייהם.

מה שאנשים נתפסו אליו היה עניין מעט שונה, רעיון הרבה יותר שטחי: איך להפוך אנשים לכמה שיותר עסוקים בעבודה. הם לא באמת התעמקו בממצאים או באלמנטים הפסיכולוגיים. הם פשוט נדבקו למונח".

מה הם מפספסים?

"אנחנו חושבים על אנשים כעל משאבי אנוש, הון אנושי. ואנחנו שוכחים את המילה 'אנושי'. התרגיל המחשבתי שאני תמיד עושה עם אנשים, עם ארגונים ומנהיגים, הוא לדמיין שהם לוקחים את המילה 'אנושי' ממש ברצינות.

מחוברות היא כבר לא דבר רדיקלי, אבל בזמנו [בעת פרסום המאמר] היא הייתה. רוב התיאוריות בנוגע למוטיבציה הופנו החוצה. שלמו מספיק, הראו לעובדים את פוטנציאל ההתקדמות, קדמו את הקריירה שלהם, תנו להם תארי תפקיד – והם יעבדו קשה. אני פסיכולוג, וזה הרבה יותר פסיכולוגי.

בכנות, אני חושב ששמענו את המונח עד לזרא כיוון שהוא הפך לעסק גדול. חברות ייעוץ הוציאו מחקרי 'מחוברות' ואז הן הקימו עסקים ענקיים על ידי שכנוע חברות אחרות לאמץ את הסקרים הללו כשיטת עבודה".

כלומר, "מחוברות" עוסקת פחות ופחות בשאלה עד כמה אדם מחובר באופן אישי לעבודתו, ויותר בכמה עבודה נוספת אדם מוכן לבצע. איך זה קרה לדעתך?  

"בסופו של דבר, מה שאת מדברת עליו הוא האם כעובדים יש לנו רעיונות ואנרגיות שאנחנו נמנעים מלהחצין? אני חושב שאת צודקת. ארגונים רוצים לדעת איך אפשר להשיג כמה שיותר מההשקעה באופן מכוון. זה מיד מעלה מחשבות על ניצול ועל ארגונים שרוצים להוציא כמה שיותר מאנשים מבלי לשלם בהכרח יותר כסף. זו בהחלט דרך אחת להסתכל על זה. זה קצת ציני. לגבי חלק מהארגונים זה נכון יותר מאשר אחרים.

הייתי אומר ש-80% מהארגונים משתמשים בקלות דעת בשיטות מדידה של 'מחוברות'. הם משתמשים בה כאמת מידה ביצועית למנהלים ולמנהיגים, אבל הם לא באמת מתערבים בעניין בצורה מחושבת".

מה דעתך על תופעת ה"התפטרות שקטה"?

כל הקטע הזה של ההתפטרות הגדולה – אנשים לא מוכנים יותר ללכת למשרד, עובדים מהבית, אני רואה בזה סוג של שינוי במאזן הכוחות. כשמדברים על המונח החדש הזה של טיקטוק, אני רואה בו גרסה אקטיבית יותר של "התנתקות" פאסיבית. בעבר כשהיינו לוקחים צעד אחורה בעבודה, לא סיפרנו על זה לאף אחד, נכון? ההתפטרות השקטה היא יותר קיצונית, מוחצנת ופומבית מהאופן שבו אנשים נהגו ליצור בעבר מרחק ממקום העבודה. זה עניין של הצהרה. זה לא סתם לנסות להישאר מתחת לרדאר בלי שישימו לב.

העובדה שאנשים מפרסמים את זה ברשתות החברתיות ומעודדים אחד את השני – האופי הקולקטיבי והפומבי של העניין, זה ההבדל. עכשיו אנחנו 'מתפטרים בשקט'. זה לא כל כך שקט אם אנחנו מפרסמים את זה בטיקטוק. זו דרך אחרת של עובדים לדרוש בחזרה אוטונומיה ואת השליטה על חייהם".

אתה חושב ש"מחוברות" היא כלי מידה טוב עבור חברות?

"זה בסדר גמור שחברות ישתמשו ב'מחוברות' ככלי. הבעיה היא שרוב החברות עוצרות שם, במקום להגיד, 'רגע, נראה שהחלקים האלה והאלה בכוח העבודה שלנו לא מחובר. בואו נבדוק לעומק למה זה כך ואיך אנחנו כארגון תורמים למצב הזה'.

כל עוד הם משתמשים בכלי הזה רק כי צריך, או רק כדי לתגמל מנהלים או להעניש אותם, מבלי ללמד אותם לנהוג אחרת ולצייד אותם בכלים המתאימים לעשות משהו הרבה יותר מתוחכם בנוגע לעובדים לא מחוברים, אז זה לא אותנטי והעובדים מרגישים את זה".

אז מה היית מציע למנהלים שמרגישים שהם מתמודדים עם "התפטרות שקטה" או עם עובדים "מנותקים"?

"אני פסיכולוג. אני מאמין בכוח של פגיעות ושל שיחה. ככל הנראה לא הייתי יוצר כלי מידה אחר. הייתי בוחר בקפידה מעגלי שיח, ומעודד מנהלים להיפגש עם קבוצות של עובדים ולשוחח איתם בפתיחות על המשיכה ל'התפטרות שקטה'. הייתי ממליץ לשאול את העובדים מה יכול לעזור להם להרגיש אחרת".