הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות טורקיה, במקביל לבחירות לפרלמנט הטורקי, היוו אינדיקציה נוספת להיחלשותו הפוליטית של הנשיא ארדואן. 21 שנה לאחר שנבחר לראשות הממשלה, ואחרי שהפך את המשטר הטורקי לנשיאותי, עמד ארדואן בפעם הראשונה בפני סיכון ממשי להמשך כהונתו. בסיבוב הראשון ניצח בהפרש של 4.6%, אולם לא הצליח להשיג יותר מ־50% מהקולות. המועמד העצמאי סינאן אוגאן, שגרף יותר מ־5% מהקולות, נפגש עם ארדואן כמה ימים לאחר הבחירות, והשניים סיכמו שהוא יתמוך בארדואן ויקרא לבוחריו לבחור במנהיג הוותיק. מהלך זה מבטיח בסבירות גבוהה את ניצחונו של ארדואן בסיבוב השני, אולם בעוד שלא ברור מה הבטיח בתמורה, ברור כי כוחו נחלש משמעותית.
לצד הבחירות לנשיאות נערכו גם בחירות לפרלמנט. בפרלמנט הטורקי 600 מושבים, לכן כדי להשיג רוב יש צורך ב־301 מושבים. מפלגתו של ארדואן, המפלגה האיסלמיסטית מפלגת הפיתוח והצדק, איבדה 27 מושבים וכעת יש לה 268 מושבים. אולם היא בברית פוליטית עם מפלגת התנועה הלאומית, מפלגה שבייסודה הוגדרה כניאו־פאשיסטית ומאז ריככה מעט את עמדותיה הלאומניות ואימצה גם צד פרו־איסלמי, שזכתה ל־50 מושבים. סיעה קטנה נוספת התומכת בארדואן, היא מפלגת הרווחה החדשה, לה חמישה מושבים, המחזיקה בעמדות איסלמיות קיצוניות, כמו ביטול החוק האוסר על הכאת נשים וילדים על ידי האב. בסך הכל, אם כן, תופס גוש ארדואן 323 מושבים בפרלמנט.
האופוזיציה הכמאליסטית הימנית־חילונית בנויה על שתי מפלגות שהשיגו יחד 213 מושבים, שיפור של 24 מושבים מבחירות 2018. הכוח השלישי בפרלמנט הטורקי הוא המפלגה הכורדית, שהכניסה 61 נציגים. בעבר ניסה ארדואן לחזר אחרי הכורדים כדי להעביר את החוקה החדשה שכונן, אולם במקביל המשיך להילחם בכורדים בעיראק ובסוריה, כמו גם בכורדים בארצו, ולכן חבר בסוף לשותפתו הקיצונית. מפלגת הפועלים הקומוניסטית, שזכתה בארבעה מושבים, מצויה בברית עם הכורדים.
הברית של ארדואן עם התנועה הלאומית גרמה לבסוף לפיצול ולפרישה בקרב המפלגה. חלק מתומכי המפלגה חברו לאופוזיציה הכמאליסטית־החילונית, בעוד שסינאן אוגאן, שהתנגד לשינויים החוקתיים שנעשו בטורקיה בתמיכת מפלגתו, הקים תנועה עצמאית ורץ לנשיאות, וזכה כאמור ביותר מ־5% מהקולות. בכך מתחילה להיחשף תמונה מעניינת באשר להשפעה של הסנטימנט הלאומני על הפוליטיקה הטורקית. בעוד שארדואן תלוי בתנועה הלאומית בפרלמנט, הציע אוגאן בתחילה את תמיכתו לכמאל קיליצ'דראולו כדי לנצח את ארדואן בסיבוב השני בבחירות לנשיאות, בתנאי שקיליצ'דראולו כנשיא לא יבצע ויתורים לכורדים. לבסוף, בנסיבות לא ברורות לאחר פגישה עם ארדואן, החליט להעביר את תמיכתו אליו.
בעיית הפליטים
הלאומנות הטורקית, בשונה מהלאומנות הטורקית של אטאטורק והאיסלמיזם של ארדואן, מריחה משנאת זרים ומחלומות גדלות על טורקיה כאימפריה. את הרגש הלאומני מתדלקת אחת הבעיות החברתיות והכלכליות הבוערות של החברה הטורקית בימים אלה – מלבד כמובן ההתמודדות עם הטרור הכורדי, האינפלציה ומשבר הלירה – והיא הנוכחות של 3.7 מיליון פליטים סורים בטורקיה. המוני הפליטים משמשים ככוח העבודה הזול בטורקיה, אך הם מביאים גם עוני ופשע. הטורקים מכל גווני החברה מעוניינים בהחזרת הפליטים למולדתם – 82% מהציבור תומך בכך על פי סקר שפורסם לאחרונה – מה שהוביל את ארדואן לנסות ולהשיג הסכמי חזרה כאלה עם הסורים. האופוזיציה מאשימה את ארדואן באחריות להכנסת הפליטים, ואף טוענים כי מספרם האמיתי מעל 10 מיליון. מועמד האופוזיציה קיליצ'דראולו התחייב בפני קהל שומעיו באחת מעצרות הבחירות שנערכו לאחר הסיבוב הראשון לנשיאות, כי "יבעט" את 10 מיליוני הפליטים חזרה לסוריה אם ייבחר.
ברקע, כתמיד, נמצא גם המאבק בטרור הכורדי, שכבר גרם לטורקים לצאת לכמה מבצעים צבאיים בצפון סוריה ובצפון עיראק. הסיוט הטורקי הוא הפיכת החבל הכורדי האוטונומי בסוריה למדינה עצמאית, דבר שיהווה השראה גם למיליוני הכורדים בטורקיה עצמה לנסות ולהגיע לעצמאות.
וכעת מתווספות בעיות חדשות. ההסדר בין איראן לסוריה, שמוביל להפסקת הסכסוך בין המדינות בשורה של נושאים, משיב את אסד שנוא נפשם של הטורקים חזרה לחיק הליגה הערבית. המדינה הערבית היחידה שעדיין מתנגדת לכך, אם כי לא מונעת את חזרתו לליגה הערבית, זו קטר, שבשטחה המושג "שגרירות סוריה" מתייחס לנציגות האופוזיציה הסורית. קטר היא בת בריתו של ארדואן מזה שנים, כשהברית האסטרטגית בין שתי המדינות מבוססת על כסף קטרי כתמיכה לכלכלה הטורקית וכוח צבאי טורקי משמעותי המוצב בקטר שהגן עליה בין היתר בתקופה שבה קטר הייתה מנודה על ידי סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות. האופוזיציה הטורקית, שמתדלקת רגשות אנטי־ערביים כמו ביחס לפליטים הסורים, מעוניינת לקרר יחסים עם המדינות הערביות ולחזק את היחסים עם מדינות המערב, ובראשן ארה"ב.
אבל הדרך לפתרון בעיית הפליטים היא בשיתוף פעולה כלשהו עם משטר אסד, כשברקע הפטרוניות איראן ורוסיה. ארדואן, שבעבר תמך בהדחתו של אסד, נראה כמי שיסכים לנורמליזציה. קיליצ'דראולו, שלהוט להיפטר מהפליטים הסורים, ירצה אף הוא לנרמל את היחסים עם אסד, תוך חיפוש אחר דרך לצמצם את הנוכחות הטורקית בסוריה. כיום הטורקים מחזיקים מובלעת בסוריה שבה חיה האופוזיציה הסורית לאסד באזור אידליב, הדבר שמאפשר להם גם לשלוט על הגבול. ייתכן שנסיגה טורקית מסוריה בתמורה להשבת מרבית הפליטים לסוריה תוכל להוות בסיס לעסקה עתידית בין שתי המדינות.
לאומנות או פרגמטיות
בחזרה לאוגאן, הפוליטיקאי הלאומן שהלך לדרך עצמאית וכעת המפתח לנשיאות מונח בכיסו. אוגאן דוחף את הלאומנות הטורקית לקיצוניות. נגד כורדים, נגד ערבים ונראה שגם נגד ישראל. ההתבטאויות נגד ישראל מצדו של מועמד האופוזיציה קיליצ'דראולו חריפות לא פחות מאלה של ארדואן, אך בסופו של דבר אנחנו רואים גם גישות פרגמטיות כלפי ישראל, כמו ההפשרה ביחסים בשנתיים האחרונות. טורקיה, שנמצאת במשבר כלכלי חמור כשהלירה הטורקית נשחקת בצורה דרמטית – ב־2013 שתי לירות היו קונות דולר אמריקני אחד, ב־2021 די היה ב־8 לירות וכיום נדרשות כבר 20 לירות – הבינה כי עליה לאמץ גישה יותר פייסנית במדיניות החוץ שלה כדי למשוך השקעות, להגביר את הסחר ואולי אף להשיג הלוואות נוחות יותר. ישראל, סעודיה ואיחוד האמירויות היו בין המדינות שארדואן פעל להפשיר איתן את היחסים, אחרי שנים של דם רע.
אך הפליטים הסורים וכן האזרחים הכורדים הם כבר סיפור אחר מבחינת הלאומנים הטורקים. הם סופגים אלימות, השפלות וניצול בזמן שהרטוריקה נגדם מצד הפוליטיקאים רק מחריפה. האם טורקיה תחת קיליצ'דראולו תהיה לאומנית? קשה לומר. רצונו להתקרב לארה"ב ולמערב בכלל בוודאי שיביא לריכוך הרצון הזה, אך בנושאים שנוגעים לביטחון לאומי טורקיה תפעל בלי להתחשב במדינות אחרות, כפי שנהגה בעבר.
תסריט בלהות
כבר בשנת 2019 נסדק הביטחון העצמי האלקטורלי של ארדואן. במרץ 2019 נערכה מערכת בחירות יצרית וסוערת לראשות עיריית איסטנבול. כדי לסבר את האוזן, בבחירות האחרונות לכנסת השתתפו 4.8 מיליון בעלי זכות בחירה. בבחירות לעיריית איסטנבול השתתפו כ־9 מיליון בני אדם.
הבחירות באיסטנבול הסתיימו בניצחון מועמד האופוזיציה בהפרש של 0.2%, כ־14 אלף קולות. אנשיו של ארדואן עתרו לוועדת הבחירות הטורקית והצליחו להשיג בחירות חוזרות. הם קיבלו את מבוקשם, וביוני נערכו בחירות חדשות, אבל מחסום הפחד של הציבור נשבר והאופוזיציה ניצחה עם 54% מהקולות. תוצאות הבחירות בסיבוב הראשון לנשיאות שנערכו בתחילת מאי, עם ניצחון בהפרש של 4.64% מצד אחד כשתסריט של העברת תמיכה של מועמד שלישי עם 5% לטובת מועמד האופוזיציה נתפס כאפשרי בהתחלה, הראו עד כמה נחלש מעמדו של האיש החזק בטורקיה.
אבל החשש האמיתי הוא מתסריט אחר, בעייתי יותר. הוא נוגע ל־DNA הפוליטי בטורקיה ומהמהלכים שביצע ארדואן לאורך השנים. יום לפני הסיבוב השני לבחירות לנשיאות, ב־27 במאי, היה יום השנה ה־63 להפיכה הצבאית הראשונה במדינה. ההפיכה ההיא, ב־1960, עצרה את המפלגה הדמוקרטית, שנבחרה באופן דמוקרטי, במה שנתפס כנסיגה מהערכים הכמאליסטים שעיצבו את טורקיה המודרנית. שלושה ממנהיגי המפלגה – ראש הממשלה, שר החוץ ושר האוצר – הוצאו להורג לאחר משפט באשמת בגידה. קודם להפיכה סבלה טורקיה ממשבר כלכלי שלווה בסנטימנט נגד זרים, במיוחד נגד יוונים. ב־1955 נערך פוגרום באיסטנבול ועשרות אזרחים ממוצא יווני נרצחו. לאחר האירוע הזה מספרם של היוונים בטורקיה צנח באופן דרמטי כתוצאה מבריחה. ההפיכה הצבאית כוונה בין היתר גם נגד השימוש שהממשלה ההיא עשתה בהסתה נגד אזרחים.
הפעם השנייה שבה התערב הצבא, בשנת 1971, היתה בקונטקסט של אנרכיה גוברת ברחובות, עם קרבות וטרור מימין ומשמאל. הצבא הציב אולטימטום לראש הממשלה, שהתפטר תוך שלוש שעות, והשתלט לבסוף על הרחובות. ב־1980 שוב התערב הצבא בביצוע הפיכה. שוב אנרכיה ברחובות קדמה להתערבות, שוב פגיעה במיעוט – הפעם הצבא הוביל את זה, והפעם היו אלה הכורדים, ששפתם הרשמית נאסרה בשימוש. שלוש שנים לאחר מכן חזרה טורקיה לשלטון אזרחי, אך רק ב־1989 חזרה להיות דמוקרטית.
כשניצח ארדואן ב־2002 עם מפלגתו האיסלמיסטית, עלה החשש בקרב מפלגתו שהצבא יתערב לנוכח פגיעה אפשרית במורשת הכמאליסטית. הצבא אומנם לא התערב, אך מערכות מדיניות הצרו את צעדיו של ארדואן באופן שיטתי – הצבא; מוסד הנשיאות שנחשב באותם ימים כמי שממונה על החוקה החילונית של טורקיה ועל יישומה; מערכת המשפט החילונית; התקשורת; הפקידות ועוד. לא חלף זמן רב בטרם הבין ארדואן שכדי לשלוט עליו להחליף את האליטה הקיימת באליטה משלו.
עיתונאים וכלי תקשורת החלו להירדף, ואחרים הפכו לפרו ממשלתיים. ארדואן החליף את השופטים בהדרגה, תוך טיהור בתי המשפט מהכמאליסטים (תומכי מורשת אטאטורק החילונית). הצבא עבר גם כמה שלבים של טיהור, כשקצינים נעצרו או הודחו והוחלפו בקצינים נאמנים יותר לשלטון. מוסד הנשיאות, שהיה מבצר החילוניות הטורקי, עבר שינוי תחת ארדואן. ראשית, הבחירות לנשיאות טורקיה שנערכו ב־2007 היו הבחירות האחרונות שבהן הגוף הבוחר היה הפרלמנט. מועמדו של ארדואן עבדאללה גול זכה בתפקיד הנשיא, ובכך המחסום בפני שינויים חוקתיים הוסר. ארדואן הביא לשינוי חוקתי והבחירות לנשיאות 2014 שבהן התמודד ארדואן לראשונה, היו הפעם בקרב הציבור הכללי וארדואן אכן זכה עם 21 מיליון אזרחים שבחרו בו.
כעת התפנה ארדואן להעביר סמכויות שלטוניות לתפקיד הנשיא. משאל העם על השינויים נערך באפריל 2017 ועבר ברוב של 51% עם 18 שינויים חוקתיים ובהם ביטול תפקיד ראש הממשלה והפיכתה של טורקיה לדמוקרטיה נשיאותית. בניסיון למנוע את השינויים, נערך ניסיון הפיכה נגד ארדואן בהובלת קציני צבא, שנכשל ב־2016. הצבא בשלב הזה כבר היה נאמן ברובו לארדואן, שהצליח לשרוד את ניסיון ההפיכה ולבצע מעצרים של עשרות אלפי אנשים. כך הפכה למעשה טורקיה ממדינה שהאליטה בה חילונית, שגדלה על האידיאולוגיה הכמאליסטית, למדינה שבה האליטה הם תומכיו האיסלמיסטים של ארדואן.
על רקע ההקצנה בחברה הטורקית, היחלשות בפרלמנט, המשבר הכלכלי, היחס לזרים ועוד, עשויה טורקיה לעמוד בפני סערה חברתית עמוקה, דומה לאלה שחוותה בעבר. ארדואן כבר אינו המנהיג הכל יכול שהיה בעבר, והוא נזקק לתמיכתו של לאומן טורקי כדי להישאר בשלטון. התמורה לסיוע הזה עוד לא ידועה, אך נראה שהמיעוטים בטורקיה יגלו מהר מאוד מה הבטיח ארדואן לאוגאן – אך הפעם, הצבא שנבנה בדמותו של ארדואן ונאמן לו, כנראה לא יתערב.
אלון לוין ויובל בוסתן הם העורכים הראשיים של סיקור ממוקד, ירחון מקוון לחקר מגמות ביחסים בינלאומיים.
