באג מערכתי: האם ישראל ערוכה להתמודדות עם מתקפת סייבר?

מדינת ישראל משקיעה מיליארדים בהתגוננות מפני מתקפה על מערכות המחשוב החיוניות שחיינו תלויים בהן, פשוטו כמשמעו. אלפי מהנדסי תוכנה ומומחי מחשב מגויסים ונשכרים כדי להגן על מחשבים חיוניים מפני פריצה ושיתוק. בתחום מתקפות הסייבר, איש אינו ממתין להכרזת מלחמה. כבר כעת נתונים מוסדות וארגונים עסקיים לאלפי מתקפות מדי יום, שחלק
גדול מהן משמש לבחינת מערכות ההגנה לקראת מתקפה עתידית.

ועדיין, הפגיעות שלנו לקריסות מחשבים גבוהה ביותר: הקמת מטה הסייבר הלאומי והמודעות הגבוהה הביאו להצטיידות מסיבית בתוכנות ובמערכים למלחמה במתקפות מסוגים שונים, אבל מה קורה כאשר המחשב משותק כתוצאה ממתקפה מוצלחת או בעקבות שריפה, שיטפון, רעידת אדמה או פיצוץ? ההגנה מפני קריסת מחשבים חייבת לכלול מערך
גיבוי ממקום מאובטח, שממנו ניתן להפעיל מחדש את המערכת, ותרגול עובדי המחשב של הארגון באירוע המדמה השמדה של מערכות המחשב. חברות מסחריות השקיעו כבר מאות מיליוני שקלים במרכזי מחשוב ממוגנים, שבהם יכולים חברות וארגונים להחזיק מערכי גיבוי והתאוששות של מערכות המחשב שלהם. חברות כמו מד 1, בזק, יב"מ, בינת ו־ CCC וארגונים גדולים כמו בנקים וחברות ביטוח, הקימו מרכזים מוגנים משל עצמם. צה"ל משקיע
בימים אלה כמיליארד שקל לבניית מקלטי גיבוי משוכללים למערכות המחשב שלו. אבל בארגונים אזרחיים פחות קריטיים, המודעות לאיום נמוכה הרבה יותר.

דוחות חוזרים ונשנים של מבקר המדינה מגלים שמערכות מחשבים חיוניות אינן זוכות להגנה בסיסית נגד פגיעה פיזית כגון שריפה, הצפה, רעידת אדמה או הפצצה. יחידות מחשב קריטיות במשרדי הממשלה ובמערכת הבריאות חשופות לחלוטין למקרי אסון, ומופקרות לגישה על ידי אנשים בלתי מורשים. בחלק מהמקרים מדובר בסכנה לחיי אדם בתקופת חירום. במקרים אחרים עלולות מערכות פיננסיות גדולות להיות משותקות.

צילום: shutterstock

בבדיקה שערכו אנשי המבקר בפרויקט תשתיות האינטרנט הממשלתי התברר שאף שנכתבו הנחיות לאבטחת מערכות המחשבים, איש לא טרח ליישמן. ועדה מיוחדת שהוקמה ליישום ההנחיות מעולם לא התכנסה, מכרז שהיה אמור להתקיים לבחירת החברה שתדאג לסידורי האבטחה לא יצא לפועל. מערכי התאוששות מאסון אינם קיימים בחלק גדול מהארגונים הציבוריים. הדבר בולט במיוחד בארגונים שעליהם מתבסס תפקוד העורף בעת חירום, כמו רשויות מקומיות ובתי חולים. מבקר המדינה מצא שלשש משבע רשויות מקומיות שנבדקו אין אפילו תוכניות גיבוי שיאפשרו שיקום מערכות שנפגעו.

באחת הרשויות, אשקלון, היו תוכניות שבמועד הביקורת לא מומשו. גישה חובבנית לנושא אבטחת מידע גילה מבקר המדינה גם במשטרת ישראל: כך למשל, כתחליף למערכת גיבוי מודרנית שמר מנהל החשב של המשטרה את גיבוי המחשב על גבי קלטות בארון
הברזל של משרדו. ואם זו הרמה הטכנולוגית של משטרת ישראל, מה הפלא שמערכות המחשוב שבהן תלויים בתי החולים לתפקודם ברגיעה ובחירום כלל אינן ממוגנות, ולמרבית בתי החולים אין כל גיבוי למקרה של קריסת מערכות.

אפילו רשות המסים ספגה בעבר ביקורת קשה על היערכותה לשעת חירום. בעתות חירום מדובר בגוף האחראי למימון שיקום העורף, ולכן תפקודו בשעות אלה חיוני. רק לפני שלוש שנים החלה הרשות לגבות את מאגר נתוני המחשב העצום שלה באופן שוטף ("גיבוי חם"), ורק בימים אלה משלימה הרשות פרויקט מקיף שיאפשר התאוששות מהירה למערכות.
צריך לקוות שהמלחמה הבאה תמצא לפחות את רשות המסים מוכנה כראוי.

"המודעות למערכי גיבוי והתאוששות מפגיעה במחשבים עולה כל הזמן, בעיקר כאשר עולה
בתקשורת רמת האיום הביטחוני. אבל היא אינה מספקת עדיין, וההיערכות בקרב ארגונים פרטיים וציבוריים לא הושלמה", אומר רוני שדה, מנכ"ל חברת מד 1.

מה יהיה על המרכבה?

לפני כחודש, לקראת ההתגוששות המחזורית על תקציב הביטחון, כתבתי כאן שפרויקט המיליארדים של צה"ל, טנק המרכבה, צפוי להישאר הפעם מחוץ למסגרת הקיצוצים הרגילה. אנשי הצבא, שהם בינתיים המומחים היחידים שיש לנו לענייני המלחמות הבאות, טוענים שזמנו של הטנק הישן והטוב טרם עבר. במלחמה הבאה לא ישעטו כנראה אוגדות טנקים במדבר, אבל הטנק הוא עדיין אמצעי מרכזי לניהול קרבות יבשה.

אומנם צה"ל של בני גנץ צמצם מאוד את מספר הטנקים שבמחסניו ואת חיל השריון כולו, אבל לא הייתה לכך השפעה מהותית על ייצור הטנקים, שנמשך בקצב של כמה עשרות יחידות מדי שנה. הטנקים שהוצאו משירות מיושנים, בעוד הדגמים החדישים, המיוצרים בקצב איטי בהרבה, מאפשרים לצבא לשפר את איכות השריון בזמן שכמות הטנקים יורדת.

מלבד הצרכים הצבאיים, מופעל על הממשלה ועל הצבא לחץ לא קל לשמר את אלפי מקומות העבודה שמספק הפרויקט, שתקציבו השנה מסתכם ב־ 750 מיליון שקל. מדובר בכ־ 10,000 עובדים ב־ 200 מפעלים, 40% מתוכם באזורי פריפריה, שבהם אין לעובדים כמעט אלטרנטיבות תעסוקתיות.

סגירת הפרויקט או צמצום משמעותי שלו אינם באים אולי בחשבון, אבל המבקרים טוענים שניתן לחסוך כסף רב באמצעות התייעלות והפרטה. פרויקט המרכבה מנוהל על ידי צה"ל, המחזיק גם במפעל המרכזי שבו מיוצר הטנק. "הצבא אינו ערוך ואינו צריך לעסוק בייצור תעשייתי", אומר גורם במשרד האוצר ל"מעריב־סופהשבוע", "לשם כך קיימות תעשיות ביטחוניות, מופרטות או ממשלתיות".

תא"ל ברוך מצליח, ראש מינהלת טנק המרכבה בצה"ל, טוען שלקביעה שמפעלים אזרחיים יוכלו לייצר את הטנקים ביעילות רבה יותר אין בסיס: "גם אם זה נכון, חלקו של המפעל הצבאי בייצור הטנק קטן מאוד. למעלה מ־ 90% של הייצור מופרטים, לחברות ומפעלים פרטיים שזכו במכרזים על ייצור רכיבים שונים של הטנקים. חלקו של צה"ל בייצור מסתכם ב־ 70 ־ 60 מיליון שקל בשנה. איזה חיסכון אפשר כבר להשיג? ונגיד שהמפעל יעבור לידיים
פרטיות – הוא יהיה מונופול, כי הרי לא יקומו כאן חברות נוספות שיתחרו על ייצור טנקים עבור הצבא. מה הטעם להעביר מונופול לידיים פרטיות?".

להפריט או לא להפריט? טנק המרכבה | צילום: רויטרס

שאלת ההפרטה נבחנה אי פעם ברצינות? "בחנו אותה פעמים אחדות, כולל בחינה שנעשתה השנה על ידי ועדה בראשות סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר נווה. היא הגיעה למסקנה חד־משמעית שאין תועלת בהפרטת מפעל המרכבה". בארה"ב זה עובד: הצבא מזמין מערכת והתעשייה הפרטית מייצרת אותה. זה נראה כמעט מובן מאליו שהצבא צריך לעסוק בביטחון, לא בייצור. "אגלה לך סיפור שמעולם לא פורסם. לפני שלוש שנים הוחלט לקצץ בתקציב הנמ"ר – הנגמ"ש המתקדם של צה"ל. החלטנו להעביר את ייצור התובה (גוף הרכב) לארה"ב כדי שניתן יהיה לממן את ההוצאה מכספי הסיוע האמריקאי. קיימנו מכרז בין שלוש חברות אמריקאיות שביקשו לייצר עבורנו את החלק המבוקש, ובסוף בחרנו בהצעה הזולה ביותר. אני יכול לגלות כאן שההצעה הזאת יקרה ב־ 25% מעלות התובה שיוצרה בישראל. אז מי פה יותר זול ויותר יעיל?".

ייתכן שמדובר ביתרון נקודתי, שלא משקף את המציאות הכללית. "אז קח גם את הנתון הבא: טנק המרכבה הוא הטנק הטוב בעולם, או לפחות נמצא בחמישייה הפותחת. אבל מחירו לישראל הוא מחצית מעלותם של הטנקים המתחרים, גם משום שהמחיר בישראל
אינו כולל רווח למפעל. בזכות ייצור הטנק יש לנו כאן אלפי מקומות עבודה, וחלק גדול מהמפעלים שהוקמו כדי לשרת את המרכבה הפכו לתעשיות ייצור. קח למשל את חברת בנטל, שפיתחה את מערכת ההנעה החשמלית לצריח הטנק: היום היא חברה לייצור מנועים חשמליים והייצור עבור הטנק הוא רק 20% מהמכירות שלה. מפעלי המרכבה מייצאים ב־ 700 מיליון דולר, ייצוא של דולר כנגד כל שקל שמושקע בייצור הטנק. ועוד לא דיברנו
על הגמישות שצה"ל מקבל, ממפעל הקרוב אליו וקשוב לכל דרישותיו, ועל העובדה שבעתות חירום ומלחמה מתגייסים כל העובדים, רובם אזרחים עובדי צה"ל, לטיפול בטנקים שיוצאים לשטח. לזה אני קורא פרויקט ציוני גדול".