הגנים לא קובעים את גורלנו – אז מה באמת משפיע על חיינו?

קודם הם דוחים את המסקנות. לאחר מכן הם זועמים, ולבסוף הם יוצאים לציבור וטוענים שידעו שזה נכון כל הזמן". ד"ר ברוס ליפטון, 70, ביולוג מארה"ב ומדען בעצמו, צוחק היום כשהוא חושב על האופן שבו מדענים מכל העולם הגיבו אליו ואל מחקריו במשך שנים רבות. נדרשו לו כמה עשורים, דבקות במטרה והרבה עיקשות עד שמסקנותיו הפכו מוכרות יותר ויותר על ידי מדענים ברחבי העולם כחלק מתת תחום בענף הגנטיקה בשם אפיגנטיקה (אפי = מה שנמצא מסביב לגנטיקה).

בבסיס התיאוריה של ד"ר ליפטון מונחת המסקנה, אשר מסעירה את עולם המדע, שלפיה התאים שלנו נשלטים על פי מידע שנקלט מהסביבה, ולאו דווקא מהגנים שלנו. "בשנת 1985 דיברתי על כך לראשונה באופן פומבי", הוא אומר בראיון לפורבס. "הותקפתי כמעט מיד על ידי מדענים שהתקשו להתמודד עם העובדה שכל מה שהם מכירים על פעילות התא האנושי פשוט אינו נכון. אך כמעט לכל מסקנה מדעית בעלת הוכחות קדמה התנגדות מהותית, ונאבקתי להישמע".

-לרכישת מנוי למגזין פורבס

לאור ההתנגשות רבת השנים בין מדע לאמונה, ההתנגדות שעמה התמודד ד"ר ליפטון כמעט מובנת. כבר לפני 47 שנה הוא עצמו לימד את הסטודנטים שלו שהגנים הם אבן היסוד לקיומו של כל אדם, מאחר שזה מה שלמד באוניברסיטה. "המדע האמין למעשה שאתה ה'קורבן' של הגנים שלך", הוא מסביר. "הסבירו לנו שאם יש לך גן לסרטן, יהיה לך סרטן, אם יש לך גן לסוכרת יהיה לך סוכרת וכך הלאה. לפי זה, אם כתוב בגנים שלך שתהיה בעל תכונות אופי כאלה ואחרות, גורלך נקבע מראש".

אלא שאז, בזמן שעבד בשיבוט תאי גזע, הגיע ד"ר ליפטון למסקנה אחרת, פורצת דרך, שרק היום הקהילה המדעית מסוגלת לאמץ לחיקה. "באותה תקופה עסקתי בשיבוט תאים זהים גנטית", הוא מספר. "חילקתי אותם לשלוש צלוחיות פטרי ושיניתי רק דבר אחד – את הסביבה. ואז קרה דבר מעניין. בצלוחית אחת נוצרו תאי שומן, בצלוחית שנייה תאי עצם ובצלוחית השלישית נוצרה רקמה. אלו היו במקור תאים זהים לחלוטין, שבסך הכל פיצלתי תוך שינוי הסביבה שהם התקיימו בה. ואז הבנתי שאנחנו לא קורבן של הגנים שלנו. סיפרו לנו שהגנים הם השולטים בחיינו ואילו אני הצלחתי להוכיח שהסביבה היא השולטת. מעבר לכך, בכל פעם שחזרתי על המחקר, התוצאה היתה זהה. המסקנה היתה שאם ניקח תאים בריאים ונעביר אותם לסביבה לא בריאה, התאים ישאבו מהסביבה, ילמדו ממנה, יגיבו אליה ויחלו – וכדי לשנות את מצבם יש לשנות את הסביבה שבה הם חיים".

מי מתכנת אתכם?

מחקרו של ד"ר ליפטון מושתת על העובדה שכל התאים שלנו עטופים בקרום הנקרא ממברנה – מעין מוליך נוזלי קריסטלי, בעל ערוצים, שערים ורצפטורים. במהלך המחקר הוא גילה שהממברנות 'מדברות' עם הסביבה ומגיבות אליה כמקור מידע, וכך למעשה מעוצבות כל החוויות שלנו. לדבריו, אם נסיר את הקרום, התא יהיה חסר זהות. במילים אחרות, הממברנה קולטת מידע מהסביבה ובכך הופכת כל אדם לתוצר של סביבתו, משפחתו וקהילתו.

ד"ר ליפטון מסביר שהדבר אינו שונה בהרבה משבב מחשב. "התאים שלנו הם שבבים הכוללים בתוכם תכנות", הוא מבהיר. "אך השאלה היא האם התכנות קבוע או שמא ניתן לבצע בו שינויים. או לחלופין – האם הגנים שלנו רק 'קוראים' את המידע הנמצא בתוכם, או שמא הם יכולים גם לכתוב ולתכנת, ובכך לאפשר לנו לתכנת אותם מחדש? בעקבות שאלות אלו נולד המדע החברתי של הגנטיקה ונטבע המונח אפיגנטיקה".

ד"ר ליפטון.סיפרו לנו שהגנים הם השולטים בחיינו, אבל הצלחתי להוכיח שהסביבה היא השולטת"

מחקרו של ד"ר ליפטון פורץ דרך בראש ובראשונה בכך שהוא מפריך את הנחת יסוד הרווחת שלפיה אנחנו קורבנות של הגנים שלנו. "עד כה חיינו במציאות שקבעה שהגן קובע את 'התכנות' שלך", הוא מסביר. "זו המשמעות של המונח 'שליטה גנטית'. בכך מלמדים אותנו שאין לנו שליטה על חיינו, כי הם תוכנתו מראש. למשל, אם יש לנו גן לסרטן – נחלה בסרטן. אם יש לנו נטייה גנטית להתקפי לב, נחטוף התקף לב. ואם יש לנו נטייה גנטית להתקפי זעם, אנחנו אבודים מראש".

לטענתו, החיים שלנו מורכבים הרבה יותר מהמערך הגנטי שלנו, וברגע שנכיר בכך נוכל לבצע בעצמנו שינויים שעד כה לא חשבנו כלל שהם אפשריים. "הגנים הם בסך הכל תכנית יסוד, שרטוט", הוא אומר. "ניתן לנסח מחדש את התכנית ולשנות את המציאות שאנו חיים בה, את מצב בריאותנו ואת מצב נפשנו".

הגילויים של ליפטון שינו את כל מסלול חייו. בשנת 1971 השלים דוקטורט באוניברסיטת וירג'יניה. לאחר שהרגיש שאינו יכול להמשיך ללמד את הסטודנטים שלו את מה שהוא עצמו למד במהלך לימודיו באוניברסיטה, עבר להציג את ההוכחות שלו בניסיון לשנות את דעתם של המדענים שתקפו אותו. היום הוא מסתובב בכל העולם ואף כתב את "הביולוגיה של האמונה", שם הוא מסביר לעומק את משנתו.

"כאשר אדם מתבונן במראה הוא מביט ב־50 טריליון תאים", הוא אומר. "אנחנו בסך הכל קהילה של תאים – צלחת פטרי אדירה הנשלטת על ידי הכימיה של הדם. גורל כל אחד מהתאים נקבע על ידי הכימיה בדם, ומה שולט בכימיית הדם? המוח, ההורמונים, הרגש, השפעת הסביבה עלינו ועל תאינו.

"האופן שבו אנחנו רואים את העולם, הוא זה שקובע את כימיית גופנו. הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא אהבה; כאשר אנחנו מאוהבים אנחנו משחררים דופמין, אוקסיטוצין, הורמוני גדילה ועוד. הנפש שלנו גורמת לנו לשחרור כימיקלים אלה. אם ניקח הורמונים אלה ונשים אותם בצלחת פטרי התאים יהיו בריאים לחלוטין. אותו האדם רואה דבר מה המפחיד אותו. הוא משחרר הורמוני מתח. כאשר נשים את התאים בצלחת פטרי, הם יפסיקו לגדול. הם ימותו. הדרך שבה אני כאדם רואה את החיים קובעת אילו כימיקלים ייכנסו לתוכי".

סיפור שמתחיל במתח

אף שאין מה להשוות עם מתח ההתקפות שלהן זכה תחום האפיגנטיקה בתחילת הדרך לעומת היחס שהוא זוכה לו היום, ועל אף ההכרה ההולכת וגוברת בממצאיו, עוד רחוקה הדרך להסכמה כוללת בנושא בקרב העולם המדעי, שחלקו עדיין מביט בו כאל טרנד ניו־אייג'י בלבד. ד"ר ליפטון מסביר זאת בכך שהמדע הקלאסי עדיין מתקשה לקבל את הצורך בשילוב מחקרים חברתיים ולא תמיד מוכן להפנים את החשיבות הטמונה בשילוב גוף ונפש במחקרים, מה שמסביר את ההתנגדויות שעדיין ישנן כלפי העוסקים במלאכה.

עם זאת, עוד ועוד מחקרים בתחום המדעי־חברתי ממחישים כעת את טענותיו. במאמר שנקרא "החיים החברתיים של הגנים" מציין פרופ' סטיב קול מאוניברסיטת UCLA, אחד המדענים הבכירים בתחום האפיגנטיקה, כי "לניסיון הסובייקטיבי שלנו יש כוח רב יותר ממצבנו האובייקטיבי", וכי "התא הוא אמצעי להפיכת ניסיון החיים שלנו לביולוגיה". לטענת ד"ר ליפטון, אותו ניסיון סובייקטיבי הוא למעשה האמונה הפנימית שלנו, שעוצבה במהלך השנים, בעוד מצבנו האובייקטיבי הוא המציאות.

התפיסה שהגנים מייצרים מציאות דטרמניסטית עבורינו איננה נכונה | צילום: shutterstock

פרופ' קול ממשיך את הקו של ד"ר ליפטון, ומבהיר שאין לנו יכולת לשנות את הגנים שלנו, אך ניתן לשנות את האופן שבו הגנים שלנו מתנהגים, ולטענתו זה כמעט אותו הדבר. לדבריו, באמצעות התאמת הסביבה שלנו אנחנו יכולים להתאים מחדש את פעילות הגנים שלנו. "אם אתה מרגיש לבד גם כשאתה בחדר מלא אנשים, יהיו לך בעיות", מבהיר פרופ' קול באותו מאמר. "אבל אם אתה חי בתחושה שתומכים בך, אוהבים אותך, נמצאים שם בשבילך, גופך יגיב בהתאם באופן חיובי. גם אם המציאות שונה. למעשה, ניסיון חייך היום ישפיע על ההרכב המולקולרי של גופך בחודשים הבאים ולעתים גם עד סוף חייך".

אל מסקנה זו הגיע פרופ' קול בעקבות מחקר שביצע בשנת 1996 על 80 גברים הומוסקסואלים, כולם נשאי HIV אך בריאים. במחקרו – שהתפרס על פני תשע שנים – גילה מספר דברים מעניינים: ראשית, שאלה שנשארו ב"ארון" ולא חשפו את נטייתם המינית, נכנעו לווירוס ביתר קלות. שנית, שנשאי ה־HIV שהיו בודדים, חלו מוקדם יותר באיידס, ללא קשר להיותם בארון או לא. באותו מאמר מציין פרופ' קול שגילה בשלב מאוחר יותר כי גברים הומוסקסואלים שלא חשפו את נטייתם המינית ולא היו נשאי HIV, חלו בסרטן ובמחלות זיהומיות נוספות בתדירות גבוהה יותר מאשר כאלה שחיו חיים פתוחים, ללא המתח הכרוך בהסתרת זהותם המינית. ואכן, לדברי פרופ' קול וד"ר ליפטון, מה שמשחק תפקיד חשוב ומרכזי במידת החשיפה שלנו למחלות הוא מתח.

מאחר שמתח הוא עניין חברתי, בשנת 2001 החל פרופ' קול לשתף פעולה עם פסיכולוג חברתי בשם ג'ון קאציופו באוניברסיטת שיקגו. השניים הכינו שאלון שניתן ל־153 תושבים בריאים בשיקגו שהיו אז בשנות ה־50 וה־60 לחייהם, ומתוכם בחרו את שמונה האנשים הבריאים ביותר ברמה החברתית וששת הבודדים ביותר, ולקחו מהם דם. הם שאבו חומר גנטי מהלויקוציטים בדם (שחקן מרכזי במערכת החיסונית) ובחנו את הד.נ.א שלהם – ומצאו תגובה חזקה מאוד ומוזרה מאוד בהתבטאות הגנטית – מתוך כ־22 אלף גנים, הראו הנבדקים ביטויים גנטיים שונים בכ־209 גנים. המשמעות של זה היא שכאחוז שלם מהגנום האנושי הגיב להיותו של אדם בודד או לא בודד, ורבים מגנים אלה שיחקו תפקיד במערכת החיסון האנושית. הביטוי המהותי ביותר בנוגע לשינוי בגנים התבטא בגנים הקשורים בהגנה על גוף האדם כנגד וירוסים. מחקר זה הוכיח למעשה כי אותם גנים שתפקידם להגן על גוף האדם נפגעו אצל אלה שהיו בסטרס, ומכאן ההוכחה המדעית לכך שלמצבנו הנפשי יש השפעה ישירה על מצבנו הגופני.

הכתבה המלאה מופיעה בגיליון יוני של מגזין פורבס

-לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל