הזירה מקומית, המאבק גלובאלי: למה כדאי להתייחס ברצינות להפגנות הענק בקייב בימים אלו

בימים האחרונים היינו עדים להפגנות ענק באוקראינה, אשר הוציאו מאות אלפי מפגינים לרחובות קייב הקפואה. ההפגנות כוונו נגד נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ', ובמיוחד כנגד סירובו לחתום על הסכם הסחר עם האיחוד האירופי – מהלך אשר יביא להתרחקות אוקראינה מהצטרפות לאיחוד ויקרב אותה בחזרה אל רוסיה של וולדימיר פוטין. לכאורה, זוהי אחת מאותן חדשות בין לאומיות שכיחות, אשר ניתן להתעלם ממנה בנקל ולפתור אותה כחסרת כל קשר לנעשה באזורינו. אך אל תטעו – מדובר בסיפור משמעותי בהחלט. המאבק בין המפגינים למשטר באוקראינה יכול לנבא חלקים מעתידה של אירופה כולה, וככל הנראה ימשיך להדהד רבות בשנים הקרובות.

אוקראינה, על פי כל הנתונים, הייתה אמורה להיות לא פחות מ"מפלצת" כלכלית. עם משאבים טבעיים מרובים, כוח עבודה חזק ומשכיל במיוחד ומיקום גיאוגרפי אסטרטגי – אוקראינה אמורה להיות כוח מוביל בכלכלה העולמית. הסיפור של אוקראינה כיום מדגים כיצד מדינה בעלת נתוני פתיחה מעולים מביאה על עצמה סבל וכישלונות כלכליים. אם המפגינים יצליחו במטרתם, בעתיד סיפורה של אוקראינה יהיה דוגמא מצוינת למצב בוא העם לקח את המושכות לידיים והביא במו ידיו לשינוי במצב המדינה. מי מהם יהיה הסיפור המנצח?

מעט היסטוריה

אפילו ביחס להיסטוריה חסרת היציבות ומלאת השחיתות של מדינות מזרח אירופה, מצבה של אוקראינה בכי רע. במהלך מאות השנים האחרונות, אוקראינה עברה מיד ליד בין האימפריות השונות. היא הייתה נתונה לשליטתם של המונגולים, הדוכסות הגדולה של ליטא, הממלכה הפולנית ונכבשה על ידי האימפריה הרוסית במהלך המאה ה-18. היא נשארה תחת משטר הברזל של סטאלין בשנות ה-30, ונכבשה על ידי כוחות צבא גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. איכשהו, למרות כל אלו, היא הצליחה לשמר תרבות לאומית ושפה מקוריים אשר לא השתנו רבות לאורך השנים.

מפנה עורף למערב. נשיא אוקראינה ינוקוביץ' וחבר | צילום: רויטרס

אוקראינה הכריזה על עצמאות והתנתקה מהגוש הסובייטי בשנת 1990. אך השנים הראשונות היו עמוסות בכאוס ואי סדר אשר הגיעו לשיאם עם משבר הרובל בשנת 1998, אשר הוביל לקריסת הכלכלה האוקראינית כולה.

בניסיון להתמודד עם המצב, מינה נשיא אוקראינה דאז לאוניד קוצ'מה את ויקטור יושצ'נקו למשרת ראש הממשלה בשנת 1999. כהונתו אופיינה בצמיחה מדהימה של המשק האוקראיני, אשר גדל ב-6% בשנת 2000, ב-9% בשנת 2001, 5% בשנת 2002, 9% ב-2003 ולסיום העלייה האסטרונומית בת ה-12% במהלך שנת 2004 בלבד. נתוני האבטלה צנחו, והחסכונות הלאומיים וההשקעות במדינה עלו בהתמדה. למרות שחלק גדול מהבעיות עדיין לא נפתרו, נראה היה שאוקראינה מתאוששת.

אך הרפורמות שהנהיג יושצ'נקו לא מצאו חן בעיני כמה מהאוליגרכים העשירים והחזקים במדינה, ובשנת 2001 יושצ'נקו הועבר מתפקידו. הוא הצטרף לאופוזיציה והפך למנהיג מעמד הביניים האוקראיני. הוא הוביל את המאבק לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2004, אשר סימנו יותר מכל את המאבק בין בעלי השליטה והכוח לבין מעמד הביניים החפץ במהפכה.

"המהפכה הכתומה" ותוצאותיה

לאחר שכיהן 2 כהונות ברציפות, קוצ'מה לא יכול היה לרוץ לכהונה שלישית ברציפות. יורשו במפלגה היה ויקטור ינקוביץ' אשר ירש את שליטתו המוחלטת במרכזי הכוח במדינה, לרבות שליטה מוחלטת באמצעי תקשורת ההמונים המובילים, משרדי הממשלה ורשויות אכיפת החוק, ובעיקר – גיבויים של האנשים החזקים בכלכלת המדינה.

מנגד, התמודדו יושצ'נקו ובעלת בריתו החדשה יוליה טימושנקו. למרות שהוכו פעם אחר פעם על ידי תקשורת ההמונים במדינה, ההמונים החלו להצטבר, דעת הקהל החלה לנטות לכיוונם, ובחודש נובמבר כבר הצטיירה תמונה ברורה למדי לפיה יושצ'נקו וטימושנקו ינצחו את הבחירות לנשיאות בהפרש ניכר. מאות אלפי תומכים הגיעו ל"כיכר העצמאות" בקייב בכדי להביע את תמיכתם באופוזיציה, ולא פחות את חששם כי השחיתות הולכת "לגנוב" את הבחירות במדינה.

אך למרות כל זאת, ולמרות שהסקרים כולם ניבאו ניצחון מוחץ למפלגת האופוזיציה, וועדת הבחירות במדינה הכריזה דווקא על ניצחונו של ינוקוביץ'. עם השמע תוצאות הבחירות מאות אלפי מפגינים יצאו לרחובות ברחבי המדינה לגל הפגנות אדיר, אשר לימים נודע בשם "המהפכה הכתומה". לאחר שבועות ארוכים של הפגנות, הכריזה הוועדה על בחירות חוזרות, לאחריהן הוכרז יושצ'נקו כנשיא אוקראינה, וטימושנקו מונתה מייד לתפקיד ראש הממשלה האוקריאנית.

טימושנקו פונה לציבור בשנת 2011. מרכזי הכוח נותרו בידי ינוקוביץ' | צילום: רויטרס

בחורף 2004 עברתי לקייב. חזיתי בכל זאת במו עיניי, וחשתי כאילו אני עומד בליבה של מהפכה היסטורית. בסתיו כבר החלתי לעבוד מגזין החדשות המוביל במדינה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי ניצב במרכז ההתרחשויות. זה היה מרגש למדי. הייתה תחושה ממשית באוויר כי העם האוקראיני יצליח סוף סוף לסלול את דרכו מערבה ולהימלט מהעבר הבעייתי.

אך מה שזכור לי במיוחד הוא הבלבול. אמנם היה ברור כי המדינה מנסה להשתחרר מעברה, אך לא היה ברור כלל אל עבר איזה עתיד היא צועדת. ינקוביץ' וכוחותיו, אשר ישבו כעת באופוזיציה, הצליחו לסכל כל ניסיון התקדמות ממשי. ובממשלתם של יושצ'נקו וטימושנקו החלו להתגלע ריבים ומחלוקות רבים.

הדרך אל המשבר הנוכחי

המשבר הכלכלי אשר פקד את העולם כולו בשנת 2008 פגע באוקראינה באופן קשה במיוחד, והציבור מיקד את האשמה במנהיגותם של יושצ'נקו וטימושנקו. בבחירות הבאות, אשר נערכו בשנת 2010, הביע הציבור את חוסר האמון בהנהגתם, והחזיר לשלטון את ינקוביץ' – הפעם באופן חוקי למהדרין.

אך לדאבון כולם, תקופת שלטונו ענתה על כל האזהרות אשר השמיעו מתנגדיו הגדולים. השחיתות גאתה, כשאחד הסמלים הגדולים הוא בנו של ינקוביץ' – אולכסנדר – רופא שיניים אשר הפך בין לילה לאחד מאנשי העסקים המצליחים והעשירים באוקראינה. כוחות הביטחון פעלו על פי הנחיות אישיות ותוך התעלמות מוחלטת מן החוק, כפי שזכור עם מאסרה של יוליה טימושנקו ללא סיבה, או המקרה המזעזע בו רוצחיה של אוקסנה מקר – צעירה מקומית אשר נאנסה באכזריות, נחנקה למוות וגופתה נשרפה – שוחררו מהכלא עקב השתייכותם למשפחות בעלות קשרים.

כל אלו גרמו לתסיסה מתמשכת בקרב הציבור האוקראיני. אך ה"קש ששבר את גב הגמל" היה החלטתו של ינקוביץ' להקפיא את תהליכי האינטגרציה עם המערב, ובמיוחד סירובו לחתום על הסכם הסחר המדובר בין אוקראינה למדינות האיחוד. החלטתו של ינקוביץ' ברורה – להחזיר את אוקראינה אל עבר רוסיה של ולדימיר פוטין, ולהפנות עורף אל מדינות המערב, ובראשן ארה"ב. החלטה זו היא הטריגר אשר הוציא בימים האחרונים מאות אלפי אזרחים אוקראינים זועמים אל הרחובות.

סיבה לתקווה

הפעם, אני כבר לא נמצא בלב העניינים ב"כיר העצמאות" בקייב. במקום זאת, אני נמצא אלפי קילומטרים רבים משם, מחובר אך ורק דרך הרשתות החברתיות והדוא"ל לחברי מאותם ימים, יונק את עדכוניהם אודות המצב בשטח. דברים רבים מזכירים את אותם ימים בשנת 2004, אז עמדנו בקור המקפיא והבטנו סביב באנשי "המהפכה הכתומה".

רק זירת הקרב מקומית, הרעיונות גלובליים | צילום: רויטרס

אך למרות כל הסימנים הדומים, קיים הבדל מהותי במיוחד בין ההפגנות. בזמנו, ההמונים יצאו ודרשו להתנתק מן העבר. הם דרשו לשנות, אך לא ידעו להצביע לאיזה כיוון הם רוצים ללכת. לעומת זאת, ההפגנות הנוכחיות ממוקדות בהרבה: ההמונים דורשים התקדמות בנתיב ברור מאוד: מערבה. הם יודעים בדיוק כיצד ברצונם לראות את עתיד המדינה, ולשם כך הם מתאגדים בהמוניהם ברחובות.

האם הם יצליחו במטרתם? קשה לומר. אך שימו לב והמשיכו לעקוב אחר המאבק המרתק במדינת הענק הזו, שכן אין מדובר במאבק נקודתי או ב"משחק שח מט" מקומי בלבד – אלא במאבק ממשי בין רעיון השוק העולמי החופשי של דעות ורעיונות, לבין חזרה לימי ה"גושים" הפוליטיים, הסגירות ושלטון מעטים בעלי האמצעים על חשבון הרוב. מדובר במאבק אידיאולוגי ממשי – אשר עלול לסמל צעד נוסף בשקיעת מעמדה הבינלאומי של ארה"ב כמעצמת העל העולמית היחידה, או דווקא לסמל את ניצחון הגלובליזציה ושלטון הרוב. 

כך או אחרת, סביר להניח כי בעתיד נביט כולנו אחורה אל עבר המתרחש ברגעים אלו ממש ב"כיכר העצמאות" בקייב, ונצביע על ההתרחשויות כעל צעד מפתח בהתרחשות האירועים אשר תעצב את הזירה הפוליטית העולמית בעתיד הקרוב. איזו התרחשות אירועים תהיה זו? רק ימים יגידו.