החלום האמריקאי הופך למציאות: המהגרים שהפכו למיליארדרים

תומס פטרפי נולד במרתף בבית חולים בבודפשט ב־30 בספטמבר 1944. אמו הועברה לשם בזמן תקיפה אווירית של הסובייטים. לאחר שאלה שחררו את הונגריה מהכיבוש הנאצי, היא הפכה למדינת לוויין הסובלת מסוג אחר של דיכוי: קומוניזם. פטרפי ומשפחתו, צאצאים של משפחת אצולה, איבדו הכל. "היינו בעצם אסירים שם", הוא מספר. בצעירותו, הוא חלם להשתחרר מהכלא הזה, או במילים אחרות – הוא חלם על אמריקה.

בגיל 20 הגה תוכנית מילוט. באותה תקופה הוענקו להונגרים אשרות קצרות־טווח כדי לבקר בני משפחה בגרמניה המערבית, וכאשר הוויזה שלו פקעה, כמו במקרה של מיליונים שהיגרו בשנים האחרונות בצורה בלתי חוקית לארה"ב, הוא לא חזר הביתה. במקום זאת הוא נסע לארה"ב. בדצמבר 1965 נחת פטרפי בנמל התעופה ג'ון פ. קנדי בניו יורק. לא היה לו כסף והוא לא דיבר אנגלית. היתה לו רק מזוודה אחת, שהכילה בגדים להחלפה, ספר הדרכה בתחום מדידות קרקע, סרגל מדידה וציור של אחד מאבות המשפחה.

פטרפי עבר מדירה מטונפת אחת לשנייה במזרח הארלם, שם יצרו מהגרים הונגרים אחרים קהילה קטנה. הוא היה מאושר, אך גם קצת מפוחד. "זה היה סיפור רציני לעזוב את הבית ואת התרבות והשפה שלי", הוא אומר, "אבל האמנתי שבאמריקה, אוכל באמת לקצור את מה שזרעתי, ושאדם נמדד שם ביכולת שלו ובנחישות שלו להצליח. זו היתה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".

ואכן כך היה. הוא קיבל עבודה כשרטט בחברת מדידות, וכשהחברה שלו קנתה מחשב, "איש לא ידע כיצד לתכנת אותו, אז התנדבתי לנסות", הוא מספר. הוא נכנס לזה במהירות וקיבל עבודה כמתכנת בחברת ייעוץ קטנה בוול סטריט, שם פיתח מודלים של מסחר.
עד סוף שנות ה־70 חסך פטרפי 200 אלף דולר וייסד חברה שסללה את הדרך בתחום פעולות מסחר אלקטרוני במניות, שאותן ביצעה עוד לפני הפיכתן של הבורסות לדיגיטליות. בשנות ה־90 החל להתמקד ב"סל־סייד", צד המכירות של העסק, והקים את אינטראקטיב ברוקרס גרופ, בעלת שווי שוק של 14 מיליארד דולר. כיום, בגיל 72, פטרפי מוערך ב־12.6 מיליארד דולר.

עושים חיל

פטרפי הוא התגלמות החלום האמריקאי לצד מייסד גוגל, סרגיי ברין (37.5 מיליארד דולר) ומייסד איביי פייר אומידיאר (8.1 מיליארד דולר). וכך גם מייסד טסלה ו־SpaceX אלון מאסק (11.6 מיליארד דולר), רופרט מרדוק, ג'ורג' סורוס, ג'רי יאנג, מיקי אריסון, פטריק סון־שיונג, יאן קום, ג'ף סקול, ג'ורג' פרז, פיטר ת'יל ועשרות אחרים שהיגרו לאמריקה, זכו באזרחות אמריקאית ולאחר מכן במקום ברשימת פורבס 400.

בדיוק 42 מקומות בדירוג פורבס 400 שייכים למתאזרחים שהיגרו לאמריקה. מדובר ב־10.5% מהרשימה, נתון עצום בהתחשב בכך שאמריקאים שהיגרו והתאזרחו הם רק 6% מאוכלוסיית ארה"ב. (אם מחשיבים גם את אלו שאינם אזרחים, הרי שכ־13% מהתושבים האמריקאים נולדו במדינות אחרות, אולם ישנם גם הרבה מיליארדרים שאינם אזרחים, כמו מלך היוגורטים, חמדי אולוקיה הכורדי, ומייסד Wework אדם ניומן הישראלי, שבגלל הדרכונים שלהם אינם יכולים להיכנס לרשימת ה־400, אך עדיין חיים ומייצרים מקומות עבודה, בארה"ב).

למרות כל הדיבורים הפוליטיים על כך שהמהגרים מהווים צינור ניקוז כלכלי או איום ביטחוני, קצב ההיפר־הצלחה הכלכלית בקרב מהגרים הולך וגובר. לפני 10 שנים מספר המהגרים בפורבס 400 היה 35, לפני 20 שנה הוא היה 26 ולפני 30 שנה הוא עמד על 20. לא רק שהחלום האמריקאי משגשג, כפי שהוא נמדד על פי קנה המידה של ההצלחה היזמית – פורבס 400, אלא שהוא גם מעולם לא היה עוצמתי יותר. שוויים המצרפי של אותם 42 מהגרים מגיע ל־248 מיליארד דולר.

לפי קרן ההשקעות קאופמן, הסבירות שמהגרים יפתחו עסק חדש גדולה פי שניים מהסבירות שילידי ארה"ב יעשו זאת. "השותפות למען כלכלה אמריקאית חדשה", קבוצה א־מפלגתית שנוצרה על ידי מרדוק ומייקל בלומברג, המופיעים בפורבס 400, מדווחת שמהגרים אחראים לפתיחת 28% מכלל העסקים החדשים בארה"ב בשנת 2011, מעסיקים אחד מכל 10 עובדים אמריקאים בעסקים שבבעלות פרטית ומייצרים מחזור הכנסות של 775 מיליארד דולר. חלק מהעסקים הללו הם עסקים קטנים, כמו מסעדות ומוסכים, אבל לא רק. על פי "הקרן הלאומית למדיניות אמריקאית", קבוצת מחקר בלתי מפלגתית נוספת, 44 מתוך 87 חברות ההייטק שמוערכות בשווי של 1 מיליארד דולר לפחות נוסדו בידי מהגרים, שרבים מהם מדורגים כעת בין האנשים העשירים ביותר באמריקה.

לחיות את הסיכון
שום דבר מכל זה לא צריך להפתיע. הודות לטכנולוגיה, מעולם לא היה קל יותר לפתוח עסק משמעותי, ומעמד היזם האמריקאי הנצחי, במשך כמעט רבע מילניום, מורכב ממהגרים.
רוברט מוריס עזב את ליברפול בגיל 13, סייע במימון המהפכה האמריקאית וחתם על הצהרת העצמאות ועל החוקה. סטפן ג'ירארד היגר מצרפת והקים בנק אמריקאי שהיה החתם של רוב איגרות המלחמה של ממשלת ארה"ב במהלך המלחמה ב־1812, מה שבסופו של דבר, הציל את המדינה מאסון פיננסי.

ג'ון ג'ייקוב אסטור, בונה כלי נגינה מגרמניה, עשה הון ממסחר בפרווה ובנדל"ן בארה"ב, והיה לאחד מהפילנתרופים הגדולים הראשונים במדינה. פרידריך וויירהאוזר, גרמני אף הוא, הפך לטייקון אמריקאי בתחום העץ. אנדרו קארנגי, יליד סקוטלנד, צבר את הונו, מהגדולים בארה"ב, מעסקי הפלדה, ובדומה לאסטור, הקדיש את חייו בשלב מאוחר יותר כדי לתרום את ההון הזה. מייסדי פרוקטר אנד גמבל, קראפט ודופונט היו כולם מהגרים.

אקט ההגירה עצמו, כפי שרואים אצל פטרפי, הוא יזמי במהותו. נטילת סיכון מבחירה בניסיון לשפר את תנאי החיים, זהו דפוס חשיבה. "אתה עוזב את כל מה שתכננת ועולה על מטוס", אומר שאהיד חאן, המשתייך לרשימת פורבס 400. "אתה יכול להתמודד עם שינוי, אתה יכול להתמודד עם סיכון, ואתה רוצה להוכיח את עצמך".

בדרך כלל, המהגרים המשתייכים לרשימת פורבס 400 מתחלקים לשתי קבוצות. רבים מהם, כמו פטרפי, באו לאמריקה כדי להימלט ממשהו. משפחתו היהודית של סרגיי ברין עזבה את רוסיה כשהיה בן שש בגלל אפליה. ג'ורג' סורוס שרד בהונגריה תחת הכיבוש הנאצי. משפחתו של איגור אולניקוף אולצה לעזוב את ברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה בגלל קשריה הצאריים.לאחרים היתה הפריבילגיה לחיות בכל מקום, אולם הם ראו באמריקה מקום של הזדמנויות רבות יותר. מאסק למד בבתי ספר פרטיים בדרום אפריקה, אביו של מרדוק היה מו"ל עיתונות אוסטרלי בעל תואר אבירות ואביו של אומידיאר היה רופא מנתח.

עשירים או עניים, דפוס החשיבה האמריקאי היזמי מקשר בין כולם. האמריקאים מבחירה מעריכים את ההזדמנות ומבינים את המסקנה אשר לפיה, אי אפשר לסמוך על אף אחד שייתן לכם הזדמנות, עליכם ליצור אותה בעצמכם.

500 דולר בכיס
דו וון צ'אנג ואשתו, ג'ין סוק, הגיעו לנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס ב־1981, השנה שבה הונהג משטר צבאי בקוריאה הדרומית, עם לא הרבה יותר מאשר השכלה תיכונית. מיד עם הגיעו סרק וון צ'אנג מודעות עבודה בעיתון, התראיין בבית קפה מקומי, ויומיים לאחר נחיתתו כבר שטף כלים והכין ארוחות במשמרת הבוקר. "הרווחתי שכר מינימום… זה לא הספיק בשביל להסתדר", הוא מספר. אז הוא עבד שמונה שעות ביום בתחנת דלק ונוסף על כך פתח עסק קטן לניקיון משרדים, שהחזיק אותו עסוק עד חצות. ג'ין סוק עבדה כספרית.

בעבודתו כמתדלק, הבחין צ'אנג שגברים מעסקי ההלבשה נהגו במכוניות נאות, וזה סיפק לו השראה לקחת עבודה בחנות הלבשה. שלוש שנים מאוחר יותר, הוא וג'ין סוק חסכו 11,000 דולר ופתחו חנות הלבשה בשטח של כ־80 מ"ר בשם "פאשן 21". המכירות בשנה הראשונה הגיעו ל־700 אלף דולר, ובני הזוג החלו לפתוח חנות חדשה בכל שישה חודשים, ולבסוף שינו את שם הרשת לפורבר 21. הם שווים כיום 3 מיליארד דולר. "באתי לכאן כמעט עם כלום", אומר צ'אנג, "תמיד אהיה אסיר תודה בלבי כלפי אמריקה עבור ההזדמנויות שהיא סיפקה לי".

עבור שאהיד חאן, אשר הגיע מפקיסטן, המקום ההגיוני להגר אליו היה בריטניה, "אבל ארה"ב היתה תמיד הארץ המובטחת עבורי". בינואר 1967, עם 500 דולר בכיס, נחת חאן בג'יי.אף.קיי. טיסת ההמשך שלו לשיקגו בוטלה בגלל סופת שלגים, אז חאן בן ה־16 טס במקום זה לסנט לואיס, לקח אוטובוס לאוניברסיטת אילינוי ונרשם אליה כסטודנט לתואר ראשון. הוא קיבל עבודה כשוטף כלים בלילה, אחרי הלימודים, וקיבל 1.2 דולר לשעה. "הייתי מאושר. פשוט אי אפשר להשיג עבודה כזו במקום שממנו באתי", מספר חאן. "המחשבה המיידית שלי היתה, וואו, אני יכול לעבוד. אני יכול לעמוד ברשות עצמי. אני שולט בגורל שלי".

בסופו של דבר קיבל חאן עבודה כמנהל הנדסה ב־Flex־N־Gate, יצרנית עבור תעשיית הרכב. כעבור כמה שנים, עם חסכונות של 16 אלף דולר והלוואה מהרשות לעסקים קטנים, הוא פתח חברה משלו שייצרה פגושים ליצרניות רכב, ולבסוף רכש את הבוס הקודם שלו ב־Flex-N-Gate. לחברה שלו יש כיום מחזור הכנסות של 6.1 מיליארד דולר, והיא מעסיקה בסביבות 12 אלף עובדים בארה"ב. מפעל שהוא מקים בימים אלו בדטרויט יעסיק עד אלף עובדים, ששכרם יעמוד על 25 דולר לשעה. שוויו של חאן מוערך ב־6.9 מיליארד דולר.

במובן מסוים חאן בכל זאת היגר לבריטניה: הוא רכש את קבוצת הכדורגל הבריטית פולהאם. אולם כדי שאף אחד לא יקרא תיגר על ההעדפות שלו, הוא מחזיק גם בבעלות על הנכס האמריקאי ביותר של מיליארדרים: קבוצת ג'קסונווילס יגוארס מליגת הפוטבול הלאומית.

אילון מאסק | צילום: Brian Solis, flicker

החופש לעבוד
לאמריקה יש יתרון טבעי נוסף שמסייע להסביר מדוע כל כך הרבה מהגרים מצליחים להפוך עצמם למיליארדרים. מערכת החינוך בארה"ב שימשה באופן מסורתי מקור השראה, ומשכה אליה את הצעירים החכמים והשאפתניים ביותר שבונים את עצמם מכל רחבי העולם. במהלך העשורים האחרונים נוסחת המיליארדרים הופכת פשוטה יותר ויותר: בואו לאמריקה ללמוד בקולג', התאהבו במדינה ובהזדמנויות (ואולי גם בבן/בת זוג לעתיד), והישארו כאן לאחר סיום הלימודים, תוך כדי שאתם עושים שימוש בהשכלה שרכשתם ליצירת ההמצאות (ומקומות העבודה) שמניבות את ההון מהסוג של רשימת פורבס 400.

לפי "המכון למדיניות ההגירה", מספר המהגרים שלמדו בקולג' בארה"ב צמח ב־78% בין השנים 2000 ל־2014. כמעט 30% מהמהגרים בני ה־25 ומעלה מחזיקים כיום בתואר ראשון לפחות, נתון המשקף כמעט בדיוק את השיעור בקרב מבוגרים שנולדו בארה"ב. מספר לא פרופורציונלי מתוך המהגרים הללו לומדים מתמטיקה, מדעים ותחומי STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה) אחרים, שמניעים את רוב ההון המודרני. ב־2011 מאחורי 75% מהפטנטים מעשר האוניברסיטאות מפיקות־הפטנטים המובילות בארה"ב עמד ממציא מהגר.

רומש וודהאני הוא חלק מהמסורת הזו. הוא למד בקולג' הטכנולוגי האגדי של מומבאי, IIT, אבל ב־1969 הגיע לאמריקה כדי להשיג דוקטורט באוניברסיטת קרנגי מלון. הוא נשאר וייסד את אספקט דיוולופמנט, חברת תוכנה, ואת סימפוני טכנולוג'י גרופ, חברת פרייבט אקוויטי המתמקדת בטכנולוגיה, בדרכו לשווי של 3 מיליארד דולר.
"בימים ההם היה למעשה בלתי אפשרי עבורי לפתוח חברה משלי בהודו. לא היתה תמיכה ביזמים", אומר וודהאני. "בארה"ב יש חופש לחלום חלומות גדולים, חופש להגיע להישגים המבוססים לגמרי על הכישורים שלך, ולא על רקע משפחתי או על עושר קודם או מעמד חברתי".

אנדרו צ'רנג, יליד סין, הבחין גם הוא בשיטת הבחירה לפי כישורים כשהגיע לבלדווין, קנזס, ב־1966 כדי ללמוד באוניברסיטת בייקר על מלגת מתמטיקה. הוא למד בתיכון ביפן וגילה ש"קשה לסינים להתערות בחברה היפנית". שנה מאוחר יותר פגש סטודנטית בשם פגי שהגיעה מבורמה, ואיתה התחתן מאוחר יותר. "לא היה לי כל רכוש אישי כשהגעתי", אומר צ'רנג. "הדרייב שלי הגיע מזה שהייתי עני".

ב־1973 פתח צ'רנג יחד עם אביו, מאסטר שף שהיגר כדי להצטרף אליו, מסעדה בקליפורניה, פונדק פנדה. עשר שנים מאוחר יותר, פתח יחד עם אשתו את הפנדה אקספרס הראשונה בקניון בגלנדייל, קליפורניה. פגי קיבלה דוקטורט בהנדסה אלקטרונית, ועבדה כמהנדסת פיתוח תוכנת תעופה, כך שיכלה לשלב מערכות שהפכו את המסעדה לרשת מזון מהיר עם 1,900 סניפים, אחת הגדולות בארה"ב, עם מחזור הכנסות של 2.4 מיליארד דולר. בני הזוג צ'רנג מעסיקים 30 אלף בני אדם, ותרמו יותר מ־100 מיליון דולר לצדקה. "באמריקה דבר לא יעצור אותך מלבד אתה עצמך", אומר צ'רנג.

דאגלס לאונה הוא חבר נוסף בפורבס 400 שעבורו החינוך האמריקאי סימן נקודת מפנה. הוא היה בחטיבת ביניים כשעזב את איטליה ב־1968. החזון של הוריו בנוגע לחייו כלל "ניידות כלפי מעלה, משהו שלא היה אפשרי באירופה". הוא הגיע לקורנל ולאחר מכן קיבל תארים מתקדמים בקולומביה וב־MIT. "החלום האמריקאי מתגשם אם אתה מנצל את ההזדמנות", הוא אומר. "השתמשתי בהשכלה שלי ככלי להציב את עצמי בעמדה לחולל משהו".

לאונה עבד במכירות עבור חברות כמו סאן מיקרוסיסטמס ו־HP בטרם הצטרף לפירמת הון הסיכון סקויה קפיטל ב־1988. ב־1996 הוא הפך לשותף מנהל. במהלך הכהונה שלו שם השקיעה סקויה בגוגל, יוטיוב, זאפוס, לינקדאין ו־וואטסאפ, ומילאה תפקיד ביצירתן של אינספור משרות. "אם היה עליי להמר האם מספר המשרות שנוצרו על ידי חברות שבהן אנו מעורבים הוא יותר או פחות ממיליון משרות, הייתי מהמר על יותר", הוא אומר.
שוויו של לאונה מוערך כיום ב־2.7 מיליארד דולר. לדבריו, הערך של היותו מהגר לא יסולא בפז. "העובדה שאתה מהגר מציידת אותך בדרייב, כזה שלעולם אינו נעלם. אני עדיין מרגיש זאת היום", הוא אומר. "כישלון אינו אופציה. אני אומר לילדיי שהדבר היחיד שאיני יכול להעניק להם זה ייאוש. ואני מתנצל בפניהם על זה".

דאגלס ליאון | צילום: TechCrunch ,flickr

דור ההמשך
נוסף על 42 המהגרים, רשימת פורבס 400 כוללת 57 אנשים שהם ילדיהם של מהגרים, כלומר 14% מהרשימה (בהשוואה ל־6% מקרב אזרחי ארה"ב מעל גיל 18), מה שמנפץ במידה רבה את התדמית של מעמד המיליארדרים של אמריקה כחבורה של בעלי דם כחול. הרעב היזמי הזה, כך נראה, נמשך למשך דור אחד נוסף לפחות.

הוריו היהודים של סם זל נמלטו מפולין לפני הפלישה הנאצית במלחמת העולם השנייה ובאו לארה"ב. "אבי נהג לומר שבארה"ב, הרחובות סלולים בזהב. הוא אף פעם לא הפסיק להעריך כמה בר מזל היה שהוא ומשפחתו הורשו לבוא לכאן ולשגשג", אומר זל, שעשה 4.7 מיליארד דולר בהשקעות פרייבט אקוויטי ונדל"ן. "הם עבדו קשה מאוד והיו מאוד פטריוטים, וברור שהטמיעו את זה בנו".

האש שמופנית בסבב הבחירות הנוכחי כלפי מהגרים ופליטים הפכה כבר למסורת ותיקה בארצות הברית, כאשר כל גל של חדשים שמגיעים נכנס לכוונת של אלו אשר רואים בהם פושעים גונבי משרות. הגרמנים פינו מקום לאירים, האסייאתים לערבים, הקתולים ליהודים. בימים אלה המטרות הן ההיספנים והמוסלמים. "עברנו מחזורים רבים כאלה במרוצת השנים", אומר פיטר ספירו, פרופסור באוניברסיטת טמפל שמתמחה בחוקי הגירה, "מה שחשוב הוא שאנחנו תמיד יוצאים מהם".

מה שעוד חשוב זה שחרף כל המתיחות, אמריקה, מדינה של מהגרים, בהחלט נותרה בעד מהגרים. סקר שערכה השנה חברת פו ריסרץ' הראה ש־59% מהאמריקאים מאמינים שמהגרים "מחזקים את המדינה בגלל העבודה הקשה שהם משקיעים והכישרונות שלהם" (33% מאמינים שמהגרים הם "עול על המדינה"). באופן טבעי, האזרחים מבינים באינטואיציה שכל הצמיחה ויצירת המשרות שבהן מצטיינים המהגרים, מפצות בהחלט על כל לחץ קל כלפי מטה בשכר.