|
הנה מחשבה משוגעת: דמיינו שייצוא אנרגיה אמריקאית יתחיל לזרום אל עבר מדינות מייבאות במזרח התיכון, ושהמדינות הללו יתחילו לפתח תלות הולכת וגדלה בייצוא האמריקאי.
נשמע הזוי?
מאז מרץ השנה אלה הם בדיוק פני הדברים.
בתוך כל המולת הבחירות, ארצות הברית החלה בשקט לייצא גז טבעי למזרח התיכון.
שני מטענים של גז מפצלים שנהפך לנוזל במסוף Sabine Pass של חברת האנרגיה Cheniere Energy בלואיזיאנה יוצאו לאחרונה לכווית. מטען שלישי נשלח אל איחוד האמירויות הערביות. גם ממלכת ירדן ייבאה שני מטענים כאלו.
זה אמור להישמע מוזר לאמריקאי הממוצע.
כווית ואיחוד האמירויות המאוחדות הן שתיים מהמדינות הכי עתירות נפט בעולם, עם שיעור משולב של 12% מכלל הנפט העולמי, ו-4% מעתודות הגז הגלובליות.
התפיסה הרגילה קובעת שארצות הברית תלויה במזרח התיכון בכל הנוגע לאנרגיה, ולא להפך. הנשיא הנבחר טראמפ אפילו מציע שנפחית את התלות שלנו באמצעות עצירת היבוא מערב הסעודית.
על פי נתוני משרד האנרגיה האמריקאי
למה שכווית ואיחוד האמירויות יזדקקו לגז אמריקאי? הן יושבות באזור שמכיל יותר מ-40% מהגז העולמי. איראן לבדה מחזיקה בכ-18% ממאגרי הגז המוכרים. לקטאר יש 13%.
ורק 90 קילומטר מכווית סיטי עיראק שורפת מדי יום כ-700 מיליון מטר מרובע של גז שקשור לשדות הנפט הדרומיים שלה. ההערכות הן כי ערכו של הגז המבוזבז שם מגיע לכ-1.8 מיליארד דולר בשנה.
כיצד יתכן ששתי המדינות הללו מייבאות גז מפצלים כל הדרך מאמריקה? האם מדובר בעסקה פוליטית? אולי מסר של "תודה" על ההגנה שהצי האמריקאי מספק למשלוחי הנפט הימיים שלהן?
לא.
למרות שגם כווית וגם איחוד האמירויות מחזיקות עתודות גז שיספיקו ליותר מ-100 שנה, נכון לקצב הייצור הנוכחי, הן למען האמת חסרות למדי בגז טבעי.
הסיבה העיקרית לכך הן הסובסידיות הממשלתיות ששומרות את מחירי הגז הטבעי לצריכה פנימית שם על מחירים נמוכים מאוד – פחות מ-2 דולר למיליון BTU. במחירים כאלו, הדרישה לגז מזנקת. כך גם הדרישה לחשמל, שגם הוא מסובסד.
אבל עם מחירים המוחזקים על דולר או שניים, אף אחד לא מעוניין להשקיע בהפקת גז טבעי. אין בזה כסף.
עוד יצא שעתודות הגז בכווית ובאמירויות הן מאתגרות גם כך. או שהגז דחוס מאוד, או שהוא טמון עמוק מאוד, או שהוא מוחמץ – מהול במימן גופרתי קטלני. כל זה הופך אותו ליקר.
באמירויות כבר ראו את חברת קונוקו פיליפס נושרת מחוזה שהיה לה להפקת גז מוחמץ שכזה. היה עליה להשתמש בתמריצים יצירתיים מאוד כדי לפתות את חברת Occidental להיכנס אליו.
שתי המדינות גם חוו תסכול כשניסו שוב ושוב לייבא גז משכנותיהן. חלק מהסיבות לכך הן פוליטיות. לאף מדינה באזור אין יחסים טובים מדי עם איראן. צינור גז שחוצה את אזור המפרץ מאיראן לאיחוד האמירויות יושב ללא שימוש משום ששתי המדינות לא מצליחות להסכים ביניהן על המחיר.
בערת הגז בבארות העירקיות | צילום: נאס"א
כווית ועיראק לא מנהלות ביניהן שיח. והניסיון של כווית לייבא גז מקטאר נחסם על ידי ערב הסעודית, שסירבה לתת אישור להעברת צינור במים הטריטוריאליים שלה.
בינתיים, באמריקה, מחירי גז גבוהים הובילו יזמים פיקחים לפתח דרך להפיק גז מעתודות שנחשבו יקרות מדי וקשות מדי לפיתוח. כעת הגז האמריקאי הוא זול.
מסופי היבוא של גז טבעי נוזלי שנבנו בארצות הברית לאורך השנים עוברים כעת הסבה לייצוא. עם שוק גז טבעי שנמצא בנקודה נזילה ביותר, גז הפצלים של ארצות הברית זורם כעת לדרום אמריקה, אסיה, אירופה וגם – כשהמחירים מתאימים – למזרח התיכון.
בשנת 2010 נכחתי בפרזנטציה שנתן בכיר במשרד האנרגיה האמריקאי על גז מפצלים בדובאי. בקהל ישבו גברים מהאמירויות, לבושי גלימות לבנות מסורתיות וכיסויי ראש, שהקשיבו בריכוז ותשומת לב רבים. אחד מהם הרים את ידו. "יש לי שתי שאלות", הוא אמר. "האם אמריקה מתכננת לייצא גז מפצלים? אם כן, אנחנו יכולים לקבל קצת?"
בזמנו, חשבתי שלא סביר. כעת זה כבר מתרחש בפועל.
התהפכות הגורלות הללו היא הדגמה עוצמתית למדי לסכנות שטמונות בתיקון מחירי האנרגיה. המשטרים באזור המפרץ רצו לספק יתרון תחרותי לתעשיית האנרגיה שלהם ומחירי חשמל זולים לאזרחיהן.
מה שהם קיבלו היו הפרעות לשור אשר, עד 2008, הפכו את כווית ואת איחוד האמירויות ליבואניות של גז טבעי יותר משהן יצואניות שלו.
בינתיים, הייבוא האמריקאי מהאזור הגיע לשפל שלא נראה מזה זמן רב מאוד.
ועל כך פנים, הצי החמישי של חיל הים האמריקאי – שבסיסו ממוקם בבחריין – משייט במפרץ הפרסי ומגן על שילוחי האנרגיה שזורמים החוצה ממצרי הורמוז.
אבל מאז חודש מרץ, הצי לקח על עצמו חובה חדשה. הספנים והספינות האמריקאיים מגנים גם על משלוחי אנרגיה אמריקאיים שזורמים לתוך המפרץ הפרסי. התלות האנרגטית בדיוק התחילה להיות מעניינת.
|
