הם ואנחנו: איך פילגה מערכת הבחירות את החברה הישראלית אפילו יותר?

בחירות בישראל הן תמיד תקופה רגישה. נכון, בסופו של יום "כל ישראל חברים", ועדיין בתקופה האחרונה שוררת מועקה מסוימת בכל פעם שהשיח הפוליטי מרים ראש, והבדלי הדעות ותפיסות העולם מתגלים – ומתחילים להעלות את הטמפרמנט. את הדוגמא הטובה ביותר לכך מספקים הקמפיינים שמנהלות המפלגות המובילות: לא עוד "ביבי טוב ליהודים", "לא סחבק, מנהיג" ושאר סלוגנים אשר התמקדו במועמד מטעם המפלגה. לא, הקמפיינים במערכת הנוכחית מתמקדים בדבר אחד בלבד – היריב.

"זה או אנחנו או הוא", צעקו שלטי החוצות של מפלגת המחנה הציוני, והתייחסו, כמובן, לראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו אשר הפך ליעד הקמפיין המרכזי של המפלגה. במפלגת הליכוד לא נשארו חייבים ומיהרו להגיב בקמפיין נגדי עם הסלוגן "זה או אנחנו או הם". שוב, שלטי החוצות הדגישו את לבני והרצוג כ"הם" – וכסכנה אמיתית למדינת ישראל.
וכך, במקום מפלגות אשר נעולות על רצף אידיאולוגי מוסכם בין ימין לשמאל, אנו מקבלים קטבים רחוקים ומנוגדים זה מזה. קמפיין "אנחנו או הוא/הם" בסך הכל מציג לראווה את המגמה הקיימת בחברה הישראלית, ואותה זיהו היטב מנהלי הקמפיינים השונים: פילוג. כל מחנה מתבצר כל כך עמוק בעמדותיו עד שנציג המחנה השני הפך לכל הפחות לאויב ממשי, לסכנה על בטחון המדינה.

צילום: מרק ישראל סלם

אבל המגמה לא נעצרת כאן. כבכל מערכת בחירות, אנו עדים לספינים והקצנות בכל נושא אפשרי. אבל נדמה כי הפעם בולטת במיוחד ההכללה שמבצע כל מחנה ביחס למתחריו: בשמאל מתייחסים אל נתניהו כאל "נציג הרבנים והמתנחלים", ובימין לא מפסיקים להזהיר מפני שיתוף פעולה בין הרצוג למפלגה הערבית המאוחדת. נתניהו הפך, בעיני אנשי מחנה השמאל, לחזות הימין הקיצוני, הדתי והמשיחי (אז מה אם הוא בכלל אדם חילוני), הרצוג וליבני הפכו בעיני הימין לנציגי המפלגה הערבית. וכשזה המצב, לא פלא שמיליוני אזרחים מתבצרים עמוק יותר בעמדותיהם ומשוכנעים בצדקת דרכם.

אך זה עדיין לא שורש הבעיה. הבעיה והסכנה האמיתית לחברה הישראלית נובעת מהתהום האדירה אשר נפערת בין המחנות השונים. תהום אשר הולכת וגדלה מדי יום, ואשר אם תמשיך ותגדל, ספק אם יהיה אפשרי בכלל לגשר עליה. כשכל אחד מהמחנות רואה בבני המחנה השני סכנה ממשית לעתידה של מדינת ישראל, קשה לראות כיצד יוכלו המחנות לשוב ולשתף פעולה כבר בעתיד הקרוב.

הסיבות לפילוג ולהקצנה הנוכחית רבות, אך לפחות אחת בולטת למרחקים. אחראי לה מיליארדר אמריקאי, יהודי, אשר בכלל לא התכוון להשפיע כך על החברה בישראל: זהו מארק צוקרברג, מייסד הרשת החברתית פייסבוק, שבמידה רבה עומדת מאחורי מגמות הפילוג וההקצנה בחברה הישראלית בתקופה הנוכחית.

מדוע להאשים דווקא את פייסבוק? הרשת החברתית הענקית הפכה לאורך השנים האחרונות למקום המפגש הווירטואלי הגדול והפופולרי בעולם. במקום להיפגש "בכיכר העיר" המסורתית, פייסבוק הפכה למקום העיקרי בו אנשים "נפגשים" אלה עם אלה, משמיעים את דעותיהם, חולקים את השקפת עולמם – ואם צריך גם מתווכחים.

למה "אם צריך"? פשוט מאוד, כי ברשת הווירטואלית – לא תמיד צריך. בעוד בעבר נהגנו לפגוש בחיינו האמיתיים אנשים בעלי מגוון דעות, לשמוע את שיש להם להגיד ולנהל שיח ממשי, בחיינו הווירטואליים קל לנו הרבה יותר להקיף עצמנו בחברים בעלי דעות זהות לשלנו. הדבר בולט אפילו יותר בכל הנוגע למפלגות ולגופים הפוליטיים השונים: אנשי מחנה השמאל עוקבים בשמחה אחר גופים דוגמת "שלום עכשיו", "V15" וכמובן המפלגות עצמן, בעוד אנשי הימין מקיפים עצמם בגופים כמו "אם תרצו" ועמודי הבית של מפלגות הימין. אנשי השמאל עוקבים אחר עיתונאים ופובליציסטים בעלי אג'נדה שמאלנית, אנשי הימין המתונים – אחרי חנוך דאום. אנשי הימין המתונים פחות עוברים לעמוד הרשמי של "הצל".

יש לו יד בדבר? צוקרברג | צילום: thinkstock

וכך, הקיטוב הבסיסי אשר קיים בין המחנות השונים הולך וגדל מדי יום. הרשת החברתית הווירטואלית מאפשרת לכל אחד מאיתנו להקיף עצמו בחברים, גופים ופובליציסטים אשר עושים דבר אחד בלבד – משכנעים אותו בצדקת דרכו. ובדיוק באותו הזמן, אנשי המחנה השני עושים אותו הדבר בדיוק.

המגמה הזו מסוכנת, בעיקר מפני שהיא אינה צפויה להשתנות בעתיד הנראה לעין. הרשתות החברתיות ממשיכות להתפתח, והטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת לנו ביתר קלות להקיף עצמנו בתפיסות העולם והדעות המקובלות עלינו. מספיק לגלוש פעם או פעמיים לשירות החדשות של גוגל כדי להבין להיכן נושבת הרוח: בעמודי החדשות של ענקית החיפוש, אלגוריתמים מתקדמים ממיינים את חדשות היום בהתאם להעדפות הגולש. חישבו על מצב אימים שכזה: גולש בעל אג'נדה ימנית יחשף לנאומו של נתניהו או בנט, ולא ישמע את דבריה של זהבה גלאון. גולש ממחנה השמאל ישמע את ההפך בדיוק. אף אחד לא יתפלא אם במצב כזה, כל אחד מהגולשים יראה בשני סכנה להמשך קיומה של מדינת ישראל.

וכך, דווקא "יום החג של הדמוקרטיה הישראלית" מסתמן כשיאו של תהליך פילוג מסוכן במיוחד אשר מרחיק את הפלגים השונים בחברה אלה מאלה. ובחברה מפולגת ומשוסעת כמו שלנו, תהליך שכזה עשוי להיות מסוכן אפילו יותר. אז מה עושים? שומרים על מודעות, מפיצים את הבשורה, ומפצירים באזרחים (ובעיקר בני הדור הצעיר) לצאת ולהשתתף במפגשים פוליטיים עם נציגי המחנה השני. ומעל הכל, חשוב לזכור כי גם בסופו של יום הבחירות – יאלצו הפלגים והמחנות המנוגדים כל כך להמשיך ולחיות פה ביחד.