|
כשביקרתי בפריז בתחילת החודש, ימים ספורים לפני הסיבוב השני של הבחירות, העיר נראתה מנומנמת למדי. אם לא הייתי פותח מפעם לפעם את אתרי החדשות הישראליים, קשה היה לזכור שאני מתהלך ברחובותיה של אחת מבירות אירופה החשובות ביותר, שנמצאת בעיצומה של אחת ממערכות הבחירות הדרמטיות בעשורים האחרונים.
מדי פעם אפשר היה לשמוע בלילה הפגנת יחיד שמסתכמת בכמה קריאות גנאי נגד מרין לה פן, אך גם את הקריאות האלה אפשר היה בקלות לקטלג כהגיגי שכרות של צעיר מקומי. מלבד זאת, רק שאריות של כרזות שלל המועמדים שהשתתפו בסיבוב הראשון (רובן "מקושטות" בתוספות פרי ידיהם של אמני הגרפיטי המקומיים) והפגנה קטנה של כמה עשרות צרפתים, מלווים במועמד השמאל הקיצוני, ז'אן לוק מלנשון בבוקר ה-1 במאי, היו עדות לימים הדרמטיים שעוברים על בירת צרפת.
נראה היה שאת פריז הפוליטיקה לא ממש מעניינת. לא את תושבי העיר האמידים שפוקדים את בתי הקפה וחנויות הכלבו היוקרתיות שבמרכז העיר, לא את התיירים שמוקסמים מהשדרות והגשרים, לא את הצעירים המתגוררים ברבעים המרוחקים והעניים יותר של העיר ולא את מאות הפליטים דרי הרחוב, שמקוששים בנימוס כמה יורואים על מדרגות בזיליקת סקרקר הלבנה וברחבת מגדל אייפל.
"לא רואים את זה כל כך כלפי חוץ, אבל הבחירות מאוד מעניינות את הציבור", אמר לי מתיו', צעיר מקומי. "רוב השיח מתנהל אולי ברשתות החברתיות, אבל למען האמת, אין כל כך מקום לוויכוח, כי שני המחנות כל כך רחוקים זה מזה, שאין כמעט סיכוי שמצביעי לה פן ישתכנעו לעבור לצד של מקרון, ולהיפך".
הפער הזה התבטא בתוצאות. כ-90% מתושבי פריז הצביעו לעמנואל מקרון, כלומר, לא הייתה באמת התלבטות. אפשר לומר שפריז לא מייצגת את צרפת כולה, אבל בניגוד לתל אביב למשל, או לניו יורק וסן פרנסיסקו, במקרה האמריקאי, שמייצגות משהו שונה מהותית משאר האזורים במדינה, במקרה של פריז – כפי שהתברר, היא לא היתה שונה מאוד מהלך הרוח בכלל צרפת (או לפחות במרכזה ובמערבה).
לה פן ומקרון בעימות לפני סיבוב הבחירות השני. התוצאה תאמה הפעם את הסקרים
בסופו של דבר, לאחר הניצחון הגדול של עמנואל מקרון, אפשר לומר שהבחירות בצרפת היו צפירת הרגעה. לא רק עבור פרנסי האיחוד האירופי בבריסל, אלא גם עבור הצרפתים ואזרחי העולם בכלל, שהתרגלו לחיות במציאות שבה חוסר הוודאות וחוסר היציבות הם עניין שבשגרה. העובדה שהפעם הכל התנהל לפי התסריט, לפי תחזית הסקרים ולפי דבריהם של הפרשנים, גם היא משמעותית. עדיין יש במה להאמין.
בחירתו של מקרון מסמנת אולי את ההפוגה בגל האנטי גלובלי, שהיה נדמה שאנחנו בשיאו רק לפני כמה חודשים, עם בחירתו המפתיעה של דונלד טראמפ בארה"ב, ובחירתם המפתיעה של הבריטים לצאת מהאיחוד האירופי. ההפסד של חרט וילדרס בהולנד במרץ האחרון, והפסדה של לה פן בצרפת מאזנים מעט את התמונה ומבהירים כי גם אם קיימים זרמים תת קרקעיים, וגם גלויים, הדוחפים להתחזקות הקצוות הפוליטיים, אלה עדיין בגדר אופוזיציה או ביקורת על הזרם המרכזי – שעודנו הזרם השולט והפופולרי יותר.
יכול להיות שמה שאנו רואים כעת איננה הפוגה, אלא תחילתה של תגובת נגד למגמה האנטי גלובלית ועליית הקיצוניות. אבל גם יכול להיות, שאנחנו פשוט מייחסים למגמות הגלובליות חשיבות גדולה מדי במערכות בחירות מקומיות. בסופו של דבר, הדברים הקטנים, המקומיים, לפעמים חסרי המשמעות, הם אלה שמשפיעים יותר מכל על דפוסי הבחירה. אולי, הקו שמחבר בין בריטניה, ארה"ב, הולד וצרפת, פשוט לא קיים.
|
|
