|
ישראל מעמיקה את מעורבותה בסוריה. לפי דיווחים בתקשורת הסורית, תקף חיל האוויר בשטחה שלוש ואולי אף ארבע פעמים בשבוע האחרון. ישראל אינה מכחישה או מאשרת. זהו רצף חריג לפי סולם אמיר אשל, המפקד הקודם של חיל האוויר, שגילה לאחרונה בראיון פרישה מתרברב כי בשש וחצי שנות מלחמת האזרחים תקף חיל האוויר בסוריה כמאה פעמים.
התקיפות בשבוע האחרון באות על רקע ההרחבה של "הקווים האדומים" שקבעה ישראל בסוריה, והמשקפים את האינטרסים הביטחוניים כפי שהוגדרו על ידי הדרג המדיני וצה"ל. בסך הכל, נכון לעכשיו אפשר למנות שמונה קווים אדומים.
זה התחיל בקו אחד וברור: אי־התערבות במלחמה. אחר כך נוספו לו עוד שניים: שמירה על השקט בגבול ותגובה מידתית על כל ירי לשטח ישראל, בשוגג או במזיד. אחר כך נצבע באדום עז קו נוסף: ישראל הגיבה בעוצמה על ניסיונות איראן, חיזבאללה וצבא אסד להקים תשתית טרור בקרבת הגבול ברמת הגולן. בין השאר, התנקשויות וחיסולים של בכירים בחיזבאללה, שיוחסו לישראל, ובהם ג'יהאד מורניה, הרוצח הדרוזי־לבנוני סמיר קונטאר וגנרל איראני.
ישראל אינה מכחישה או מאשרת תקיפות בסוריה | צילום: shutterstock
בהמשך או במקביל מתרחשת התפתחות נוספת הנמשכת עד היום: תוך ניצול התוהו ובוהו של המלחמה והסתמכות על מודיעין מדויק והיתכנות מבצעית, תוקפת ישראל שיירות ומחסני נשק, בעיקר טילים מדויקים, המיועדים לחיזבאללה.
לפני כשנתיים וחצי פרסה רוסיה כמה אלפים מחייליה ועשרות מטוסי קרב בסוריה, ובכך הצילה את משטר אסד מקריסה. על רקע זה קבעה ישראל קו אדום חדש, ואולי החשוב מכולם: להימנע בכל מחיר מעימות צבאי עם רוסיה. לשם כך טס ראש הממשלה בנימין נתניהו שש פעמים למוסקבה, נפגש עם הנשיא ולדימיר פוטין וגיבש את ההבנות בין שתי המדינות, שכוללות הקמת ערוצי תקשורת חשאיים ומהירים בין הצבאות, החלפת מידע ותיאום מבצעי, ואולי אף יותר מכך – הבנה שלא להתערב בין ישראל לסוריה. אין ספק כי זהו הישג שכל כולו נזקף לנתניהו.
בין לבין נאלצה ישראל לקבוע קו נוסף. בלחץ העדה הדרוזית בארץ ומחשש להתגייסותם למען אחיהם בסוריה, הבהירה ישראל שלא תאפשר פגיעה בדרוזים ברמת הגולן הסורית. מסר־אזהרה זה מכוון בעיקר לארגוני המורדים, מתנגדי המשטר, ובראשם ג'בהת א־נוסרה, שהייתה שלוחה של אל־קאעידה אך לפני יותר משנה החליפה את שמה ל"ג'בהת פתח א־שאם" והתנתקה מאל־קאעידה.
בינתיים, עם קריסת דאע"ש וייצובו, החלקי אומנם, של משטר אסד, החלה מתגבשת בסוריה מציאות חדשה. איראן, שאלפי חייליה ועשרות אלפי שלוחיה (חיזבאללה והמיליציה השיעית הבינלאומית) הקיזו את דמם למען אסד, ממשיכה לקדם את שאיפתה להגמוניה במזרח התיכון. היא חותרת להקים חצי סהר שיעי שתחילתו באיראן והמשכו דרך עיראק וסוריה, כדי לחבור לחיזבאללה בלבנון ולהקים מאחז בים התיכון. לשם כך היא זקוקה לנמלי אוויר וים ולבסיסים שיקלטו את אלפי החיילים בשליחותה.
הניסיונות של איראן להתבסס צבאית בסוריה בכלל ובקרבת הגבול ברמת הגולן בפרט, הביאו את ישראל להכריז על שני קווים אדומים חדשים. אלה מנוסחים בהודעות ראש הממשלה ושר הביטחון אביגדור ליברמן, שחוזרים השכם והערב על כך שישראל לא תסכים לנוכחות צבאית של איראן במרחק של לפחות 40 ק"מ מהגבול, ולא תרשה שאיראן תקים נמלי אוויר וים, בסיסי קבע ומודיעין בסוריה. וכדי שהכל יבינו שהיא רצינית במסריה, באו גם התקיפות האחרונות שיוחסו לישראל, שנועדו לגבות את הדיבורים במעשים.
בעבר, אחרי תקיפה זו או אחרת, טענו מומחים ופרשנים שונים (כולל כותב שורות אלה) כי ישראל משחקת באש. עלי להודות כי אני ורואי השחורות האחרים טעינו. הערכות מערכת הביטחון כי ישראל יכולה ליטול על עצמה סיכונים מחושבים בלי להינזק, התבררו עד היום כנכונות.
אין ספק כי זה מתאפשר בעיקר מכיוון שרוסיה ככל הנראה מבינה את האינטרסים הישראליים וגם יודעת, כמו שיודעים גם אסד ואיראן, כי יש לה עוצמה צבאית שיכולה "לחרב את המסיבה" ולגרום לסוריה נזק כבד שימנע מאסד לייצב את משטרו ולסיים את מלחמת האזרחים. כל עוד רוסיה לא תאמר "נייט" ו"עד כאן", תוכל ככל הנראה ישראל להמשיך במדיניותה.
ומתי עלול פוטין להוציא לישראל כרטיסי אזהרה? רק אם פעולותיה של ישראל יתנגשו באינטרסים מובהקים של רוסיה ויסכנו אותם. ואסור לשכוח שבקיץ הקרוב רוסיה תארח את המונדיאל, ויש לה עניין מובהק שעימותים צבאיים לא יחריפו ויעיבו על חגיגת הכדורגל ועל העניין העולמי והיוקרה הלאומית הנלווים אליה.
אבל גם אם רוסיה תמשיך להתעלם וסוריה תמשיך בשל חולשתה להבליג על תקיפות ישראל, איראן היא כבר סיפור אחר. פגיעות ישירות באיראנים בסוריה או בבסיסים שהם מקימים, שמהן נמנעת ישראל לפי שעה, עלולה לגרור תגובה של טהרן וחידוש ניסיונות פגיעה ביעדים ישראליים בחוץ לארץ.
מדובר אומנם בנתונים יבשים וסטטיסטיים, שעלולים לגרום לחלק ניכר מהציבור לפהק. אך הם מסתירים סיפור חשוב – ליתר דיוק מגמה שצריכה להדאיג את צה"ל והחברה בישראל. זהו סיפור המעיד על כך שצה"ל הולך ומאבד מהאתוס של "צבא העם", שליווה אותו מאז הקמת המדינה. הוא הופך בהדרגה לצבא של מקבלי שכר, לצבא מקצועי.
זוהי גם בתמצית התזה של חוקר הצבא פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה, שמצביע ומתריע על התופעה זה כמה שנים. אף שהוא אינו משתמש בביטוי "צבא העם". בעיניו זהו ביטוי אידאולוגי ולא מקצועי, והוא מעדיף להשתמש בניסוחים סוציולוגיים של גיוס חובה או צבא אזרחים, "שמקורו במהפכה הצרפתית ומשמעותו שהשירות בצבא מגדיר את אזרחותו של הפרט במדינה, מתוך מניעים אזרחיים, כחלק מרכישת המעמד האזרחי שלו".
ביום ראשון מסר קצין בכיר באגף כוח אדם (אכ"א) בצה"ל נתונים על גיוס החובה בשנים 2014־2016. 72% מקרב הבנים החייבים בגיוס התגייסו לשירות בצה"ל, כמתחייב על פי חוק שירות ביטחון. 28% לא התגייסו; 15% הצהירו כי תורתם־אומנותם, 7% קיבלו פטור רפואי ושאר ה־6% מסיבות אחרות.
בקרב הנשים, שיעור הגיוס מכלל חייבות הגיוס עומד על 58%. מכלל חייבות הגיוס, 35% הצהירו כי הן דתיות ולא התגייסו.
כמו כן, עולה מן הנתונים כי המוטיבציה לשרת בצה"ל בכלל וביחידות שדה יורדת. חיל השריון הוא הפחות אטרקטיבי, אך יש גם ירידה במשיכה לחטיבת הצנחנים, שהייתה בעבר מגנט שמשך בני נוער. יש גם גידול מסוים במספר הנושרים במהלך שירותם, ומספר החיילים שנכלאו בבתי כלא צבאיים ב־2017 הסתכם בכעשרת אלפים.
לפרופ' יגיל לוי, שבאופן אישי תומך בגיוס חובה כשיטה מהותית בחברה דמוקרטית, יש מבט עמוק על התופעה. "גיוס החובה מתכרסם", הוא אומר בראיון ל"מעריב", "כך שיביא בהדרגה לכיליונו".
במה מתבטא הכרסום בגיוס חובה?
"הנתונים האחרונים כשלעצמם אין בהם דרמה. הם חשובים ומייצגים תהליך, אך לא משהו דרמטי. יש שתי תופעות שמתרחשות כבר לאורך שנים. האחת היא הירידה המתמדת בשיעורי הגיוס לצבא. מדי פעם המגמה נבלמת, אך היא עקבית ושיטתית. ויש מגמה שיטתית של ירידה במוטיבציה, כפי שהצבא מודד אותה, והצבא מודה בכך בעצמו. כבר באינתיפאדה השנייה (2000־2004 – י"מ) טענתי שאנו הולכים לקראת כרסום מודל חובה".
מה הסיבות לכך?
"זה נובע מכמה דברים. יש זרמי עומק חברתיים־תרבותיים, שמאיימים על גיוס חובה בכל העולם המערבי ולא פוסחים עלינו. אנו חיים בחברה שמדגישה חירויות פרט וחופש בחירה, חברה שבה ערכים של צרכנות, רווחה וחומרנות הם מרכיבים ההולכים ומתחזקים ומקשים על כל חברה לקיים לאורך זמן גיוס חובה. מהי בעצם המשמעות של גיוס חובה? זהו הרעיון שהמדינה יכולה לשלול במשך שנתיים־שלוש את חירות הפרט ולשעבדו לצורכי הצבא, ורעיון זה מתנגש עם הערכים האחרים הנ"ל המתחזקים. הסיבה הנוספת היא שהאיום הקיומי הנשקף לישראל נמוך. בעבר, איום קיומי היה המנגנון המרכזי של החברה לגייס את חבריה למאמץ צבאי־ ביטחוני.
"מה שעוד תורם לתהליך הוא מעמדם הנחלש בחברה של יוצאי צבא, שאינם זוכים להעדפה כפי שזכו לה בעבר. פעם השירות הצבאי נחשב מאוד, מבחינה סמלית, יוקרתית, כלכלית. היום זה חל בעיקר על יוצאי יחידות מודיעין וטכנולוגיה".
האם יש עוד סיבות לכרסום בגיוס החובה?
"כן. מאז תחילת שנות ה־2000 אנו עדים להתחזקות של שיח שעוסק בחוסר שוויון בנטל. עד 2000 נתוני הגיוס היו ידועים ליודעי סוד ולא התפרסמו בציבור הרחב. כיום יש תהליך תמידי של חשיפת הנתונים עם רזולוציות חדות, כולל חתך בתי ספר. יש שקיפות רבה יותר, שמביאה לשיח ציבורי ער, העוסק בשוויון בחלוקת הנטל ומביא לדרישה להסברים לגבי הנתונים. במילים אחרות, מודל הגיוס מאז 48', שהיה בחלקו סלקטיבי וסמוי, נשאר מודל סלקטיבי אך גלוי. זה מביא להעצמת זרמי העומק שציינתי, שמכרסמים בלגיטימיות להקרבה עצמית. ואז אנשים גם שואלים אם יש תגמול נאות למתגייסים ואם יש סנקציות למי שלא נושא בנטל. החיבור של זרמי עומק אלה, עם סלקטיביות גלויה, הוא חיבור נפיץ, שמכרסם ביכולת לקיים גיוס חובה לאורך זמן ומקרין על שחיקה במוטיבציה צבאית".
וזה דוחף את צה"ל להפוך למקצועי?
"כן, גם אם הוא לא רוצה בכך. צה"ל נוקט צעדים שנועדו להאט את הכרסום. הוא משתלט על נתח של החינוך האזרחי, גם בעזרת שיגור קצינים לבתי ספר".
האם זו אינדוקטרינציה?
"בוודאי".
ומיליטריזציה?
"כן, בהחלט. נוצרת סיטואציה שבה צה"ל מעודד תחרות בין בתי ספר, שיוציאו מקרבם מתגייסים רבים. נוצר מצב שבו מרכיב במערכת התגמול החומרית להנהלות בתי ספר תיכוניים נקבע גם על סמך שיעורי גיוס. זו מיליטריזציה שלא קיימת באף חברה מערבית בעולם".
אבל מאידך יש מאמץ של צה"ל לעכב את מגמת הכרסום, באמצעות גיוס של מיעוטים כמו בדואים, חרדים ונשים דתיות ותושבי פריפריה.
"נכון. יש מאמץ של צה"ל למצות מאגרי כוח אדם, מקרב נשים דתיות והכוונת נשים חילוניות לשירות קרבי בגדודי הביטחון השוטף וביחידות נוספות. מאמצים אלה מקהים את הבעיה, אך לא בולמים את המגמה. מה עוד שבמקביל מאמציו של הצבא להתמודד עם הכרסום בגיוס החובה גם מחריפים את הבעיה, כי הם מעוררים, בסיוע הדרג הפוליטי, תופעות נגד".
כמו מה?
"העובדה שהצבא מדבר על סמלים של שוויון בנטל, כאשר ברור שהמציאות היא בלתי שוויונית, תורמת לכרסום בבסיס הלגיטימיות של גיוס חובה. הפער בין ערכים של שוויון בנטל לבין מציאות שאינה של שוויון בנטל, בשל פטור של ערבים וחרדים משירות צבאי, וגם בשל העובדה שהצבא לא זקוק לכולם, מייצר רטוריקה מזיקה. עובדה נוספת שמעוררת התנגדות לצה"ל היא בצעדים שנוקטים הצבא והדרג הפוליטי בשנים האחרונות, שחותרים לאכיפה של גיוס חרדים. נוצרת תגובת נגד חריפה בציבור החרדי. במבחן התוצאה ברור שלא נגיע ליום שבו אנשים ייגררו בכוח על ידי שוטרים לשערי לשכת גיוס".
ואכן במאמר מוסגר ראוי לציין כאן, שצה"ל לא עמד ביעד שקבע לעצמו, שב־2017 ישרתו בצה"ל 3,200 חרדים. מספרם כיום עומד על כ־2,800, חסר של 15%.
איך כל התהליכים האלה מזרזים את צה"ל להפוך לצבא מקצועי?
"יש עיסוק גובר והולך בצה"ל בשיח של שכר, ברעיון שצריך לתגמל את החיילים, תוך הדגשת שכר דיפרנציאלי. זה בא לידי ביטוי בצורות שונות של תשלום, כולל מענק יוצאי צבא, ששר הביטחון משתדל להפוך לשכר של ממש. הרמטכ"ל איזנקוט מוביל מהלך לדיפרנציאציה בשכר ובתגמול, על ידי כך שהוחלט שחיילים קרביים יקבלו שכר גבוה יותר והטבות נוספות. עצם העיסוק בתשלום שכר בצבא חובה, מנטרל את יסוד השליחות והופך אותו למקום עבודה, שבו יגברו הלחצים להגדלת השכר. צה"ל נשאב למערבולת שתעצב אותו כצבא מקצועי, כצבא ששוק העבודה מגדיר את מעמדו. וכל זאת במציאות שבה כבר מאריכים את תקופת השירות של היחידות המיוחדות כדי למקצע אותן יותר. וזאת בנוסף למודלים קיימים של שילוב שירות חובה וקבע בחיל האוויר ובחיל הים. כך מכניסים בדלת האחורית מודל של צבא סדיר המשולב בקבע. כל זה מאיץ תהליך אטי של כרסום בגיוס חובה. אם כי זה לא יקרה כמו קריסה ביום אחד של חומת ברלין".
אתה לא רואה גם כוחות שמאזנים את מגמת הכרסום במוטיבציה ובגיוס כוח אדם?
"בהחלט כן. אמרתי שהצבא מחפש מאגרי כוח חלופיים, בקרב נשים בכלל ודתיות בפרט, חרדים ובדואים. הצבא גם עובר תהליך פריפריאליזציה. בעבר עמוד השדרה שלו היה מעמד בינוני חילוני ומבוסס. הצבא פנה והצליח להגביר את הגיוס מקרב המזרחים והרוסים, אלה שעדיין רואים בשירות הצבאי כלי למוביליות חברתית. לצבא יש עניין לגייס בעלות נמוכה אנשים שהחלופה הכלכלית שלהם בחוץ יחסית מוגבלת. היכולת של הצבא לתגמל בשכר קבוצות אלה נוחה לשני הצדדים. אנו אף רואים אצל חלק מהפריפריה ביקוש מסיבות של שירות במשמר גבול ובחטיבת כפיר – שעוסקים בשיטור או כיבוש, אף שאני מעדיף את המושג שיטור".
בלשון לא עדינה, האם הם מתגייסים משנאת הפלסטינים?
"דיברתי על גיוס ממניעים אידאולוגיים. פרשת אלאור אזריה היא דוגמה לכך. היא בעקיפין אף חלק מהשיח על חלוקת הנטל, שהביא להתנגשות בין אליטות ישנות, שכביכול לא משרתות או לא מעוניינות לשרת ביחידות שדה שעוסקות בשיטור, וגם מבקשות לשמור על המוסר וטוהר הנשק בצבא, לבין הקבוצות שאזריה בא מתוכן. קבוצות אלה טוענות שגם אם הוא טעה, הרי שעשה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו. זו אחת הדרכים להתבונן על פרשת אזריה – כהשתקפות של חלוקת הנטל. שיח אזריה גם משקף פוליטיקה של זהויות שמתרחבת בחברה".
לאתר מעריב
|
