|
מאז שפרץ לחיינו בסוף שנות ה-90, נחשב האינטרנט לכזה שמגשים את חזון הכפר הגלובלי. כשבשלהי 2006 הוקמה פייסבוק, הרשת החברתית הגדולה בעולם, היה נראה שהחזון הזה הולך צעד אחד קדימה: לא רק האפשרות להתחבר למידע מכל העולם, אלא גם הזדמנות לתקשר עם אנשים שונים מאיתנו ברחבי הגלובוס. בעיני רבים, פייסבוק נתפסה כמקדמת פלורליזם, כמי שמביאה לקדמת הבמה מגוון דעות, גם את אלה הפחות פופולריות. אבל מאז עברו הרבה לייקים בנהר, ועשור מאוחר יותר פייסבוק ופלורליזם זה סוג של אוקסימורון.
ביוני 2016 אישרו שלושה חוקרים אמריקאים את מה שכבר ידענו על המדיה החברתית, או לפחות חשדנו. במאמר, שכותרתו "תיבת תהודה בפייסבוק", נמצאו עדויות כמותיות לגבי האופן שבו משתמשים ברשת החברתית נוטים לקדם את הנרטיבים המועדפים עליהם, ליצור קבוצות מקוטבות ולהתנגד למידע שאינו תואם את אמונתם ואת השקפת עולמם. המחקר מצא, כי משתמשים השייכים לקהילות שונות נטו שלא לקיים ביניהם אינטראקציה ונשארו מחוברים רק לחברים בעלי השקפת עולם דומה.
באופן כזה נוצרו קהילות סגורות, הממוקדות סביב נרטיבים שונים – מה שהחוקרים כינו "חדרי תהודה" – ובקהילות אלה אחזו המשתמשים בדעות דומות. שיח בין חברי הקהילות השונות כלל לא התקיים.
מארק צוקרברג | צילום: Facebook
לפי המחקר, הגולשים נטו לחפש מידע שחיזק את הנרטיבים המועדפים עליהם ולדחות מידע שונה ממנו. כשהוכנס בכוונה מידע כוזב ל"חדרי התהודה" האלה, הוא נספג ונראה אמין כל עוד תאם את הנרטיב הראשוני. אם לתרגם את זה למציאות הגלישה היומיומית בפייסבוק, המשמעות היא שאנחנו מסתירים ואף מסירים מרשימת החברים שלנו אנשים בעלי דעות מנוגדות לשלנו. על הנייר אנחנו נאורים וליברלים – כמה מחברי הפייסבוק שלנו נמצאים בצד הכי מנוגד לשלנו של המפה הפוליטית, יש לנו חברים מארצות רחוקות ואנחנו פתוחים לשמוע מגוון דעות – אבל רק כל עוד הן דומות לשלנו.
הכתבה מופיעה בגיליון יוני של פורבס ישראל
לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
בתקופות סוערות העניין בולט במיוחד – מבצע צוק איתן, למשל, הוכיח כי מלחמה נוספת התנהלה בזירת הרשתות החברתיות: מחקר של ד"ר ניקולס ג'ון, מרצה במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים, בחן במהלך המלחמה את מאפייני השימוש בפייסבוק של כאלף משתמשים יהודים, ומצא כי אחד מכל שישה אנשים ביטל מעקב או חברות אחר חבר פייסבוק. 60% עשו זאת בעקבות פרסום תוכן שלא הסכימו עמו, ו-52% משום שנתקלו בפוסטים שאותם הגדירו כ"מעליבים". עוד נמצא, כי מי שמחזיק בדעות פוליטיות קיצוניות יותר – לימין ולשמאל – נטה יותר לחסום חברים או למחוק אותם.
"מה שפייסבוק מאפשרת לנו זה בעיקר לשכוח שיש אנשים שחושבים אחרת, וכשאנחנו כבר יודעים שיש מי שחושבים אחרת מאיתנו – זה לא באמת משנה את הדעה שלנו", מסביר ד"ר ג'ון. "אנשים מתחתנים עם אנשים דומים להם, מתחברים עם אנשים דומים להם, וזה מתבטא גם בפייסבוק. אמנם אפשר דרך האינטרנט והפייסבוק להבין איך תרבויות אחרות מתנהלות ואיך אנשים אחרים חושבים, אבל המשתמש קובע לעצמו אם נכון בעיניו איך שהאחרים מתנהגים וחושבים. אני יכול להיחשף לאחר, אבל זה לא אומר שאקבל אותו טוב יותר". במילים אחרות, תיאורטית אנחנו יכולים לשתף דברים עם גולש מאפגניסטן, אבל בפועל אנחנו לא עושים את זה.
"האמונה שהטכנולוגיה היא בעלת פוטנציאל לקרב לבבות היא אשליה", ממשיך ג'ון. "אמרו את זה גם על הטלגרף במאה ה-19, שאנשים יוכלו להבין אחד את השני טוב יותר, ואז לא יהיו מלחמות. אמרו את זה גם על הטלוויזיה – שילדים ייחשפו לדמויות אחרות ויהיו יותר סבלניים. בפועל, זה לא עובד ככה. כי אם אנחנו כבר חושפים את עצמנו לדעות אחרות משלנו, אנחנו עושים את זה רק כדי לחזק את הדעות שלנו. זו בדיוק הסיבה שגולש המחזיק בדעות שמאליות נכנס לעמוד הפייסבוק של 'הצל' – כדי לחזק את הדעות שלו, וזו גם הסיבה שאדם ימני נכנס לאתר 'הארץ'".
בילוי נעים
לנטייה הפרטית לחפש אחר דעות שיחזקו את שלנו ואחר אישורים חברתיים, צריך להוסיף גם את האלגוריתם של פייסבוק: מוח-מחשב שמסנן את המידע המגיע אלינו. התוצאה: קומץ אנשים, שאחראי על אותו אלגוריתם, הוא זה שקובע איזה מידע יגיע אלינו ואיזה לא.
הרעיון שעומד מאחורי זה הוא, כמובן, כלכלי: מטרתה של פייסבוק כחברה מסחרית, אחרי הכל, היא להרוויח כסף. המודל הכלכלי שלה מסתמך על כך שאנשים נכנסים לרשת החברתית באופן קבוע ויומיומי, וחושפים את עצמם למפרסמים שמשלמים לפייסבוק.
אם כך, פייסבוק מעוניינת לגרום לנו להיכנס אליה יותר ויותר, ולהישאר שם זמן ארוך ככל האפשר. איך עושים את זה? על ידי יצירת מרחב נוח ונעים יותר מהחיים בעולם הפיזי, שבהם, נרצה או לא, אנחנו חייבים להיות מודעים לנוכחותו של האחר, גם אם הוא לא מוצא חן בעינינו.
בפייסבוק, בניגוד לעולם האמיתי, האחר פשוט נעלם. אנחנו אפילו לא חייבים לדעת שהוא והדעות השונות שלו קיימים. ואם הוא קיים, אנחנו לרוב לא ניחשף בכלל לתפיסות המורכבות שלו, אלא רק לקוריוז סטריאוטיפי, כפי שהוא נתפס בעינינו ובעיני הקבוצה הווירטואלית שאליה אנחנו שייכים. האלגוריתם של פייסבוק מזהה אילו תכנים אנחנו אוהבים, בין היתר, לפי הלייקים, התגובות והשיתופים שאנחנו מחלקים, וחושף אותנו לתכנים דומים. במילים אחרות, לעוד ועוד מאותו הדבר. פייסבוק הרי רוצה שנישאר איתה כמה שיותר ונהיה כמה שיותר מעורבים, כדי להרוויח כמה שיותר. הצגת מידע שנוגד את תפיסתנו לא תשרת את המטרה הזו.
תיבת תהודה | צילום: Fotolia
"זה לא קורה רק בפייסבוק, זה קורה גם בגוגל לצורך העניין – אנחנו מקבלים תזרים שמותאם לנו אישית, ויש בו אלגוריתם שמאחוריו עומדים הרבה דברים", מסביר ג'ון. "אנחנו לא יודעים איך בדיוק הוא עובד, אבל אנחנו זוכרים שהנאמנות של פייסבוק היא לבעלי המניות, וזה עסק לכל דבר. וכעסק הוא חייב להרוויח כסף ממכירת שטח פרסום, על ידי כך שמבטיחים למפרסמים כמה שיותר עיניים. וכדי שנישאר כמה שיותר זמן בפייסבוק, מראים לנו את מה שאנחנו רוצים לראות. שזה גם חתולים על סקייטבורד, אבל גם תוכן חדשותי שנעים לנו לצרוך.
לכן פייסבוק מתעקשת שלא להגדיר את עצמה כחברת מדיה – אחרת היא תידרש לאתיקה. פייסבוק הרי גם יודעת מה אנחנו קוראים מחוץ לפייסבוק ויודעת מה הדעות הפוליטיות שלנו ואיזה סוג של דברים אנחנו רוצים לקרוא. לכן היא יודעת לספק לנו את זה, ובהתאמה אישית בצורה חסרת תקדים".
אלמנט ההפתעה
מצב דומה יכול לקרות אמנם גם בתקשורת המסורתית, כשעורכים ומגישי חדשות אינם רק מציגים את המציאות כפי שהיא, אלא גם מסוגלים להבנות ולייצר אותה. אבל אם חשבנו שבניגוד לעיתונות, לטלוויזיה ולרדיו, האינטרנט הוא מרחב דמוקרטי פתוח, שמאפשר לכולנו נגישות בלתי מוגבלת למידע בלתי מוגבל, הרי שהאלגוריתמים האוטומטיים מחליטים עבורנו מה נראה, ואולי יותר גרוע – מה לא נראה. כל אלה מעודדים את "ספירלת השתיקה", תיאוריה הגורסת, כי אנשים רוצים להיות כמו הרוב, ולכן פחות ישמיעו את קולם אם ירגישו שהוא שונה מהשיח הציבורי הפופולרי.
כבר ב-2014 ערך מרכז המחקר PEW סקר, בנוגע להתבטאויות ברשת של אמריקאים על ה-NSA (הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב) ופרשת הריגול הרחב של הסוכנות אחר אזרחים, בעקבות חשיפת העובד לשעבר אדוארד סנודן. כ-86% מהנשאלים אמרו שהיו מוכנים לשוחח על הנושא עם משפחה, חברים או במפגשים פומביים, אך רק 43% מהם הביעו נכונות לדון על כך בפייסבוק. "משמעותה של צנזורה עצמית מסוג זה יכולה להיות שמידע חשוב לא מועבר", טענו במרכז המחקר. "רבים קיוו שהרשתות החברתיות ייצרו נתיבים חדשים, שיעודדו שיח רחב יותר וקשת רחבה יותר של דעות, אבל אנחנו עדים להיפך מזה – ספירלת שתיקה קיימת גם ברשת".
כתוצאה מכך אנחנו נוטים לדמיין מציאות מסוימת, כפי שמצטיירת לנו מהניוזפיד שאנחנו מקבלים בפייסבוק, שהוא ממילא מותאם אישית, גם אם בפועל המציאות שונה לגמרי. דרך הניוזפיד רובנו צורכים את המידע החדשותי שמגיע אלינו, אך הוא דומה יותר למקומון של חברים קרובים והרבה פחות למקור חדשותי מהימן: התכנים שמופיעים לנו שם הם לרוב פוסטים וכתבות, שנעים לנו לקרוא ושאנחנו מסכימים עם תוכנם – וזו גם הסיבה לכך שפעמים רבות נראה לנו, שכתבה או דעה מסוימת, ששותפה על ידי כמה מהחברים שלנו, היא בעצם קונצנזוס לאומי.
ההדהוד הזה מנפח תופעות מסוימות הרבה מעבר לגודלן האמיתי: לפני מספר שנים, למשל, סרטוני תנועת "ארץ חדשה" זכו למאות אלפי צפיות בפייסבוק, אך בפועל, בבחירות של 2013, התנועה לא עברה את אחוז החסימה. דבר דומה אירע בבחירות האחרונות בארץ: מהניוזפיד של משתמשי פייסבוק הנמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית היה ניתן להבין, שמפלגת "המחנה הציוני" קרובה מתמיד לנצח בבחירות. עד כדי כך, שכאשר הימין ניצח, הדבר היכה בתדהמה את הגולשים בעלי הדעות השמאלניות. "אני לא חושב שהיום אנשים מוקפים יותר באנשים שדומים להם מאשר בעבר", אומר ד"ר ג'ון, "אבל מכיוון שזה נמצא באינטרנט, אנחנו מניחים שזה מייצג.
אם גם לבעלי תפקידי מפתח בתקשורת ולאושיות פייסבוק יש דעות די דומות, זה מייצר אשליה של סביבה מאוד הומוגנית, שמעלימה את הקולות של האנשים האחרים. זה יכול לקרות גם בצד הימני של המפה הפוליטית, רק שהאנשים האלה פחות מיוצגים בתקשורת המסורתית".
פייק-ניוז להמונים
ד"ר דוד לוין, מרצה בבית הספר לתקשורת המסלול האקדמי של המכללה למינהל והאוניברסיטה הפתוחה, מסכים עם הדברים. "אנחנו מקבלים עיתונות שבסיסה היא מאוד תל אביבית גוש-דנית, שנמצאת פחות או יותר באופוזיציה, וכשזה משתקף גם בפייסבוק, אנחנו בטוחים שזו המציאות, שזו האמת", הוא אומר. "אבל אנחנו לא רואים ולא יכולים לראות הרבה דברים, למשל את הלהט ואת המוטיבציה של אנשי הימין ללכת להצביע ביום הבחירות". דבר דומה אירע גם בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב, רק ששם נכנסו לתמונה גם החדשות המזויפות: בין שלל הדיווחים והפרסומים על המועמדים במרוץ לבית הלבן, שכצפוי התפשטו במהרה ברשתות החברתיות, היו גם לא מעט ידיעות חדשותיות שקריות לחלוטין.
ביום שאחרי בחירתו של דונלד טראמפ, הכעסים על הפרסומים הבדויים הופנו בבירור למי שנתן להם במה – גוגל ופייסבוק, בטענה כי השפיעו על תוצאות הבחירות.
היתה זו פייסבוק, יותר מגוגל, שמשכה אליה את האש והואשמה בידי מי מהפרשנים הפוליטיים בארה"ב בנדידת קולות לטובת טראמפ כתוצאה מפרסום שקרי שהופץ בה. כך למשל, פורסם כי האפיפיור הביע תמיכה בטראמפ, וכי סוכן ה-FBI, שחקר את פרשת המיילים של הילרי קלינטון, רצח את אשתו והתאבד.
עוד פורסם, כי ברק אובמה וקלינטון מתכוונים להתנהג בסלחנות כלפי מהגרים לא חוקיים שייתנו את קולם לדמוקרטים. אמנם גופי החדשות האחראים הכחישו בתוקף את הפרסומים, אבל הפרשנים טענו כי סיפורים אלה כבר עיצבו את דעת הקהל שלפני הבחירות – במיוחד לאור העובדה, כי 44% מהמבוגרים בארה"ב נחשפים למדיה באמצעות פייסבוק, ורבים צורכים חדשות ממספר מקורות קטן, כשכולם בעלי אג'נדה שעמה הם מסכימים. הביקורת לא נעלמה מעיניו של מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל פייסבוק.
פייק ניוז? | צילום: Fotolia
הוא אמנם טען, כי יותר מ-99% מהידיעות שאנשים רואים ברשת החברתית הן אמיתיות, ודחה את הרעיון שידיעות שקריות השפיעו על המצביעים, אך יחד עם זאת, הכריז בינואר השנה כי נושאי החדשות הפופולריים שפייסבוק מציגה למשתמשים שלה, יפסיקו להגיע אליהם בהתאמה אישית.
"פייסבוק לוקחת את העניין הזה מאוד ברצינות, לפחות ברמה ההסברתית, כשצוקרברג פרסם מניפסט, שבו דיבר על החשיבות של גולשים להיות חשופים למגוון דעות, גם לכאלה שאנחנו לא מסכימים איתן. הוא חושב שפייסבוק צריכה לפעול בנידון. השאלה היא מה יקרה בפועל", אומר ד"ר ג'ון.
כמו לזפזפ בשלט
לדברי ד"ר לוין, חדשות בהתאמה אישית קיימות בגרסה זו או אחרת מראשית ימי האינטרנט. "אתה מראש יודע שאתה לא קונה פרה, אלא כוס חלב", הוא אומר. "בניגוד לעיתון דפוס, יש לך יותר אפשרות לסלקטיביות בתוך העיתונים הדיגיטליים. מה שכן, פייסבוק יוזמת פעולה אקטיבית – מזרימה לנו לתוך הניוזפיד רק דברים שנראה שמעניינים אותנו, יש התערבות של סדר יום חיצוני במה שנראה, וזו העצמה של מה שקורה באתרים הרגילים".
הוא מסביר, כי היום אנשים הרבה יותר מודעים להטיות בתקשורת המסורתית והרבה יותר חשדנים כלפי המדיה. "הקריאה היא הרבה יותר ביקורתית, אבל בפייסבוק המצב שונה – קשה לנו לזהות אתרים של פייק ניוז, כי דרך הפייסבוק אנחנו מקבלים חלונות שנראים בדיוק אותו דבר. ואם הם זהים בתוכנם למה שאנחנו צורכים, מה טוב".
נוסף לכך, מסביר ד"ר לוין, "כשקוראים עיתון נייר, יש סביב זה התעסקות, זו פעולה אקטיבית שהרבה פעמים גם מלווה בטקס, למשל, קריאה יחד עם כוס קפה. אנחנו מקדישים לזה זמן ויכולים גם לקרוא מאמר דעה מנוגד לעמדה שלנו. לעומת זאת, גלישה בפייסבוק היא כמעט כמו לזפזפ בשלט – אנחנו לא מקדישים הרבה זמן למה שקוראים, ואנחנו עושים את זה לאורך כל שעות היום, הרבה פעמים על הדרך, מרפרפים בפייסבוק באמצעות הטלפון הנייד. הרבה יותר קל לחסום כך דעות של מי חושב כמונו, להתחבא מאחורי המקלדת".
התוצאה: יצירת קהילות וירטואליות רבות וקטנות, שבהן חברים אנשים בעלי דעות דומות ותפיסת עולם זהה. ד"ר לוין מכנה אותן "מרחבונים". "מדובר במרחבוני שיח קצרים, שאין להם מקום בתקשורת המסורתית", הוא מסביר. "מי שחי במרחבונים הללו ומקבל רק את מה שקיבל מהחברים שלו בפייסבוק, בטוח שזו המציאות האמיתית, ואז הוא מתבדה. העיתונאים בתקשורת המסורתית מייצרים תמונת מצב מסוימת, שמתאימה לאנשים שחושבים כמותם, אך הם לא מודעים כל כך למרחבונים שבהם מפוענחת התקשורת בצורה אופוזיציונית".
בגלל זה הופתענו כשטראמפ נבחר?
"השאלה היא מי הופתע. תומכי טראמפ הם 'ארצ'י בנקרים' – המעמד הבינוני הנמוך האמריקאי, עובדי כפיים שמרגישים שהממשלה מטפלת בכולם חוץ מאשר בהם. הם כמעט לא מיוצגים במדיה המסורתית, וכשכן – זה נעשה בצורה שלילית. מחקרים מעידים שכפי הנראה, יש להם המקומות הדיגיטליים שלהם, שם הם צוברים כוח ולגיטימציה ונעזרים גם בפייסבוק. זה לא נוצר בגלל הפייסבוק, אבל פייסבוק נותנת להם במה ותכנים חדשים שמעודדים את התפיסה שלהם, ומייצרת זירת שיח שאנחנו, במדיה המסורתית, לא חשופים אליו. התקשורת הרי מייצרת אנטגוניזם, היא נתפסת כאליטיסטית, והסקרים מטעמה נתפסים כפרקטיקה בירוקרטית. זה לא באמת איזון, הקבוצות הסגורות של 'הצל' ודומיו הרי לא נשמעות במדיה המרכזית. התחושה היא שאם נשתיק אותן הן ייעלמו, אבל זה לא נעלם. הם קיימים ובועטים במרחבונים בפייסבוק. כשהאנשים האלה כבר מוצגים בתקשורת המסורתית, הם מוצגים כמכלול, וזו גם בעיה של המדיה. הבבוניזציה הכללית שעושה התקשורת המסורתית לכל מי שמביע דעה אחרת, רק דוחפת אותם עוד יותר למרחבונים הללו ולאנטגוניזם לתקשורת, ובמרחבונים האלה נוח להם לסנן ולקבל רק את המידע שהם רוצים לצרוך. שם הם מרגישים בבית".
פריזמה רגשית
אבל הסכנה הגדולה ביותר של הסגירות המחשבתית הזו היא לאו דווקא הפתעה ביום ספירת הקולות לאחר בחירות. הסכנה האמיתית של אפקט "חדרי התהודה" היא אנטי דמוקרטית: קיטובים חברתיים עמוקים ופערים שרק ילכו ויגדלו בין האוכלוסיות השונות. כאשר אנחנו, עם עזרת האלגוריתם של פייסבוק או בלעדיה, בוחרים לסנן את המסרים שאנחנו מקבלים מחברי הפייסבוק שלנו, אנחנו מעודדים מצבים של הקצנה חברתית – הימנים הקיצוניים, השמאלנים הקיצוניים, הטבעונים הקיצוניים, הפציפיסטיים הקיצוניים וכל השאר – כולם תוצר של רשת חברתית מפולגת ומפולחת, המעניקה לכל אחד את סביבת המחייה והחשיבה הנוחה והמתאימה לו ביותר, ורק מקבעת אותו בעמדותיו עוד ועוד, עד כדי תיעוב ופחד מהאחר. קיצונים תמיד היו, אבל כשאנחנו מקבלים חיזוק לעמדותינו בקרב קבוצת אנשים גדולה, גם אם וירטואלית, אנחנו בהכרח מתחזקים באותן עמדות, ומתקשים אפילו לקרוא דעות שונות בראש פתוח.
"ההשלכות הסוציולוגיות של קבוצות קטנות וסגורות בפייסבוק הן בהחלט הקצנת עמדות וקיטוב", אומר ד"ר עומרי הרצוג, ראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. "אם יש הסכמה קולקטיבית על דעה מסוימת, היא תמיד תוקצן. אם אני אוהד של קבוצת כדורגל ונמצא במשחק, בחברה שבה כולם אוהדים, אני אקצין את האהדה הזו. באופן כזה, לא רק שאני לא נחשף לעמדות אחרות, אני גם לא תופס מהן עמדות לגיטימיות. זו הסיבה שאנחנו רואים הרבה אלימות מילולית בפייסבוק, אם כבר מגיעים לאיזשהו דיון.
הרבה מדברים על פייסבוק בהקשר של רב-תרבותיות, לכאורה, זירה פתוחה הכי דמוקרטית שיש, שבה אפשר להחליף דעות ואין דעה שנחשבת לטובה יותר, אבל בפועל פייסבוק מעודדת קיטוב – עם אופציות של להסתיר, למחוק ולחסום חברים, ועם אלגוריתם הסינון שלה. למעשה, אין החלפת רעיונות, שזה הפוטנציאל של פייסבוק, ואנחנו מגיבים אחד לשני באיבה ובתחושת איום כשאנחנו כבר נחשפים לדעה אחרת. הרבה פעמים כשחותרים לרב-תרבותיות, למעשה, מקבלים את הדבר הזה – קהילות שונות שמתעבות זו את זו. מתפתחת תרבות של שנאה ושל איום".
הרצוג טוען, כי אמנם אי אפשר לייצר קשר סיבתי בין השניים, אבל במקביל להתפתחות הסגירות המחשבתית בפייסבוק, אנו עדים לסימנים לכך גם בתרבות הלא מקוונת, של יחס אלים יותר כלפי דעות שונות משלנו. נתקלים בכך בהפגנות, למשל, שהופכות אלימות יותר ויותר, בדיונים פוליטיים ואפילו בכנסת. "השיח הפך מתלהם יותר ולא ממש קיים בין אנשים ממחנות שונים", הוא אומר. "כשאני פוגש אנשים שונים ממני במציאות, אני לא יכול לנהוג כלפיהם באלימות, כי זה מנוגד לחוק. אני גם לא יכול 'לאנפרד' אותם כך שלא יופיעו מולי באותו רגע – ובצבא או בלימודים אנחנו פוגשים אנשים שונים מאיתנו. פייסבוק שינתה את כללי המשחק – אנחנו נמצאים כל כך הרבה זמן מול המחשב והנייד, ופייסבוק הפכה לפריזמה רגשית מאוד מרכזית שמחלחלת לחיי היומיום. היא שינתה את משמעות המילה חבר, וגם את האופן שבו אנו מתייחסים לדעות שונות משלנו".
ההקצנה, מחדד הרצוג, היא לאו דווקא של הדעות, אלא של מופע הדעות: "אני חייב לתת שואו בשביל הלייקים, והרף כל הזמן עולה. אז יש יותר חוסר סבלנות כלפי דעות שונות, אבל לשאלה עד כמה העולם המקוון משפיע עלינו גם בחוץ אין עדיין תשובות. על אף שהנושא נחקר, יש ממצאים שונים וסותרים. אם, למשל, אני צופה בתכנים אלימים, האם אהיה אלים גם בחוץ? יש שיגידו שיש חיץ מאוד ברור בין השניים, כי העולם המקוון הוא בעצם האיד שלנו, ואנחנו יכולים לעשות שם הכל ולפרוק את כל התשוקות שלנו, אבל לצאת לעולם האמיתי מזוקקים לגמרי. ויש שיגידו, שוודאי שיש קשר בין שני העולמות. האם פייסבוק בעצם מוציאה לאור את הטבע האנושי, שבחיים האמיתיים מצונזר ומפוקח ויש עליו מגבלות, או שהיא יוצרת דינמיקה משלה, ומעוררת באנשים עמדות של קנאה, שנאה ופחד, משום שהיא לכאורה מבטיחה העדר השלכות? קשה לדעת מה בא קודם".
הכתבה מופיעה בגיליון יוני של פורבס ישראל
לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק
|
|
