| בשבועות האחרונים אנחנו עדים לעוד אחד מרגעי השפל של הפוליטיקה הישראלית – שימוש ציני זול, לצורך תעמולת בחירות גרידא, במונח סוציאליזם.
לאורך השנים התרגלנו כבר שכל מועמד לראשות ממשלה מאמץ לעצמו את המשפט הסתום – "גם אני בעד שלום". תמיד למשפט הזה התחברה גם המילה "אבל"… "אבל שלום תמורת שלום", "אבל שלום של אמיצים", "אבל קודם ביטחון מוחלט ואז שלום" ועוד ועוד.
עדיין למטיבי הלכת של הפוליטיקה האידאולוגית הצרופה נשארו שתיים מההגדרות האידיאולוגיות מקודשות: סוציאליזם ושוק חופשי. אהוד ברק, שמילים רבות אפשר להקדיש לו, מעולם לא הסכים לתייג עצמו כסוציאל-דמוקרט, גם רבין לא. נתניהו לא יזוז מתמיכתו המוחלטת בעד שוק חופשי וכמוהו כל המתמודדים הפוטנציאלים על הנהגת הימין בישראל. איש לא יעמוד לדוגמה מול אילן גילאון במרצ ויטען שהוא סוציאליסט יותר ממנו, עדיין בשמאל הכלכלי בישראל, כבודה של מפ"ם המיתולוגית במקומה מונח.
כעת נכנס שחקן נוסף לזירה, אבי גבאי שמו, הוא ללא שמץ של כבוד וצניעות (אגב מצרך מאוד נדיר באישיותו) טוען שהוא סוציאל-דמוקרט – תמיד היה. הקביעה הזו של גבאי גורמת לאנשים רבים להרים גבה, ובצדק רב – האמנם גבאי, תוצר של פס הייצור הקפיטליסטי באגף התקציבים במשרד האוצר הוא סוציאליסט? המנכ"ל המפריט של בזק, בעל משכורת המיליונים הוא סוציאליסט? המועמד שנתמך על ידי צמרת ההון הישראלית הוא סוציאליסט? ובכן התשובה היא לא! לא סוציאליסט, לא סוציאל-דמוקרט, במקרה הטוב מאחז עיניים ומאמץ אג'נדות לפי שעה.
גבאי. סוציאל-דמוקרט? | צילום: נעם סרנה, ויקיפדיה
תפיסת עולם של מנהיג לא נמדדת רק במילים, אלא בעיקר באומץ ובמחירים האישיים אותם מי שרוצה את הבכורה מוכן לשלם עבור אותה תפיסת עולם.
קל מאוד להיות סוציאל-דמוקרט ולהצהיר על כך כאשר אתה מתמודד בפריימריס של מפלגת העבודה, קשה לומר זאת שאתה חבר מייסד ברשימת "כולנו" לכנסת. אז אבי גבאי לא היה סוציאליסט. גם בשנותיו באגף התקציבים, עת נתניהו השתולל עם הקפיטליזם הכי אגרסיבי שידע משרד האוצר, הכלכלן גבאי לא העיד על עצמו שהוא תמיד היה סוציאליסט.
אם מחפשים את הדוגמה ההפוכה לגבאי אפשר למצוא אותה בשדרות, שם מתגורר חבר הכנסת עמיר פרץ. בעוד מדינת ישראל סגדה לתרבות הטייקוניים החזירי בתחילת שנות האלפיים, עמד יו"ר ההסתדרות פרץ כמעט לבדו מול תופעה פסולה זאת. הוא הוביל מאבק עיקש במדיניות הניאו-ליברלית של נתניהו וההסתדרות בראשותו עמדה בחזית ההתנגדות לגזירות החברתיות באותה תקופה. גם כאשר היה פרץ ראש צעיר בשדרות של שנות השמונים הוא לא חשש לתמוך כבר אז במדינה פלסטינית. פרץ שילם על כך מחיר אישי כבד – ילדיו הוכו בבית הספר וכתובות "ראש המועצה בוגד" רוססו ותמונה שלו עם כפייה הונפה מול ביתו כאשר צעירי כהנא מאיימים על חייו.
מי שמבקש להוביל מפלגה צריך לעמוד במבחני אומץ ציבורי לפני שהוא חותם על המילים "שלום" ו"סוציאליזם" כאילו היו עוד פרט תעמולה במערכת הבחירות. מילותיו של אבי גבאי הם לא יותר מאשליית קיץ של פריימריס ורומזות על אחיזת עיניים.
הכותב הוא עומר שכטר, חבר מועצת העיר ראש העין, מחזיק תיק צעירים ונוער
|
