לא קונבנציונלית: ראיון עם החוקרת שמכירה כל אות בהסכם עם איראן

במכון, עומדת לנדאו בראש הפרויקט לבקרת נשק וביטחון אזורי. "זה שם מעט מורכב, שמגלם בתוכו את מכלול המאמצים שנעשים ברמה הגלובלית כדי להעלים את ההשפעות השליליות של תפוצת הנשק הבלתי קונבנציונלי ברחבי העולם, עם התמקדות מיוחדת בתחום הגרעין", היא מסבירה. "זה תחום רחב הרבה יותר מתוכנית הגרעין האיראנית, שנוגע במידה רבה לישראל – אבל לא רק. אך כמובן שאיראן זו הסוגיה הבולטת ביותר בשטח כיום".

– לכל הדירוגים, הכתבות והעדכונים: עשו לנו לייק בפייסבוק

– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל: 077-4304645

במסגרת עבודתה, לנדאו נמצאת על הקו הדק שבין ההתעסקות המחקרית האקדמית לבין זו של מקבלי ההחלטות והדרג המדיני. אלמנט המחקר בעבודתה כמובן קיים, אך לדבריה, "הפרסומים שלנו מוכוונים יותר לתחום המדיניות, ולא למגזינים המחקריים. אלה פרסומים קצרים ונגישים יותר, שיוכלו להגיע לכמה שיותר אנשים בציבור הישראלי וגם לדרגים של מקבלי ההחלטות. המטרה הסופית היא להשפיע על הדרגים הבכירים ומקבלי ההחלטות – גם אם בדרך עקיפה".

כיצד משפיעים על הדרג המדיני בדרך עקיפה?
"לפעמים, הדרך למקבלי ההחלטות עוברת במסלול מפותל וארוך", היא מסבירה. "אנחנו לא מצפים שראש הממשלה יקבל החלטה שתנבע ישירות מפרסום שלנו. המטרה היא להשפיע גם על השיח הציבורי ועל דרגים שונים, ודרכם להגיע גם לדרגים הבכירים ביותר. בין שזה דרך כנסים שאנחנו מארגנים, הרצאות או ראיונות בתקשורת, פרסומים שלנו שמגיעים לתפוצה רחבה מאוד – המטרה היא להזרים רעיונות ופרשנויות חדשים לתוך השיח הציבורי והמקצועי ולהוסיף תובנות הנובעות מהמחקר ומניתוח מעמיק, שלגורמים אחרים אין תמיד זמן לעסוק בו".

מרבית הסיכויים שכבר נתקלתם בלנדאו מתראיינת בתוכנית טלוויזיה כלשהי או שמעתם אותה מדברת ברדיו על הסוגיה האיראנית. בין לבין, היא מנהלת צוות חוקרים במכון העומל על הסוגיה כל העת ומלמדת סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת חיפה, ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. "גם זו דרך להשפיע על השיח בשנים הקרובות", היא מוסיפה.

"הסכם מדאיג"

לנדאו (55), נולדה בארה"ב ועלתה לישראל בגיל 14. את לימודיה החלה באוניברסיטת תל אביב, כשלמדה תואר ראשון במדע המדינה ובספרות אנגלית. גם את התואר השני, שוב במדע המדינה, עשתה באוניברסיטת תל אביב, ואת לימודי הדוקטורט ביחסים בינלאומיים השלימה באוניברסיטה העברית בירושלים, "כדי לשנות קצת אווירה". את התשוקה לתחום היחסים הבינלאומיים ולנושא הפיקוח והבקרה על הפצת נשק גילתה כבר בתחילת שנות ה־90, כשעבדה כעוזרת מחקר במרכז המחקר יפה. "אמנם עבר מאז לא מעט זמן, אבל העניין שלי בתחום רק הולך וגדל", היא מספרת. "כל פעם יש סוגיה חדשה שעולה לסדר היום, אתגר חדש להתעסק בו. זה מה שמתדלק את העניין שלי בלי הפסקה וזה מה שהופך את העבודה שלי לכל כך מרתקת".

העבודה של לנדאו אכן מרתקת, אך בתקופה האחרונה היא גם הפכה לרלוונטית מאי פעם. לנדאו שעקבה אחר תהליך המו"מ בין איראן למעצמות לאורך השנים, בחנה את תוצאותיהם של הסכמים קודמים, ומקיימת שיח מתמשך עם חוקרים ומומחים מכל העולם העוסקים בתחום. חוות הדעת שלה בכל הנוגע להסכם, אם להיות עדינים, לא ממש מעודדת.

האתגרים החדשים שצצים בכל יום מתדלקים את העניין שלה. ד"ר אמילי לנדאו | צילום: חן גלילי

"אני מעדיפה לומר שזה הסכם שיש בו ליקויים מאוד מאוד רציניים, ואף מדאיגים", היא אומרת. "הוא משאיר לאיראן את הפתח לרמות את כולם, ומשאיר לה פתח ממשי לצאת מההסכם ברגע שתחפוץ לעשות זאת. כבר ראינו את זה בעבר, כשאיראן הגיעה להסכמות עם גרמניה, צרפת ואנגליה לפני פחות מ־15 שנה, ופעמיים האיראנים פשוט יצאו חד צדדית מההסכמות – ברגע שהן הפסיקו לשרת את האינטרסים שלהם. זו דינמיקה שכבר ראינו, וההסכם הנוכחי יאפשר להם לנהוג כך פעם נוספת אם יחליטו".

אם כל זה לא מספיק, לנדאו מזהירה כי ההסכם – אולי החשוב ביותר שחתמו מנהיגי העולם בשנים האחרונות – מלא ב"ניסוחים לא בהירים, שמשאירים הרבה מקום לפרשנות". לדבריה, אפילו היא והחוקרים הבכירים בעולם העוסקים בתחום לא הצליחו להגיע להסכמות באשר לכמה מסעיפי הליבה המופיעים בו – "וזה בדיוק מה שאסור לעשות עם איראן", לדבריה. "אנשים בציבור הישראלי לא מבינים את זה לעומק. מדינה עם יכולות גרעיניות זה תסריט בלתי הפיך, אי אפשר יהיה לתקן את המצב מאוחר יותר. ההשלכות של המהלכים האלה יישארו איתנו לעד".

עם זאת, טוענת לנדאו, "אין הרבה דברים שישראל היתה יכולה לעשות כדי להשפיע על ההסכם. היום כבר די ברור שהממשל האמריקאי היה נחוש להגיע להסכם – כמעט בכל מחיר, וזה לא היה ברור לאורך הדרך. ברגע שאיראן הבינה שזו ההחלטה האמריקאית, זה נתן לה הרבה כוח במשא ומתן, ולישראל לא היתה יכולת השפעה ממשית".

בעיה גלובלית

ובכל זאת, לדבריה, נעשו טעויות גם מצדה של ישראל. "הטעות הגדולה היתה שהפכנו את כל הנושא הזה לסוגיה ישראלית במקום מה שהוא באמת – סוגיה גלובלית. העובדה שראש הממשלה היה כל כך קולני ושם את עצמו בפרונט בכל הנוגע להסכם, יצרה מצב שבעולם כולו, התייחסו אל הנושא כאל בעיה ישראלית. פתאום ראינו מאמרי דעה בארה"ב ששואלים למה הם צריכים לצאת למלחמה עבור ישראל. התדמית היתה שהמעצמות נלחמות בשבילנו, מה שכמובן רחוק מאוד מהמציאות. תראה את סעודיה למשל, שמוטרדת מהסוגיה בדיוק כמונו, אבל שם שמרו על שקט מוחלט, והנושא הצטייר בכל העולם אך ורק כבעיה ישראלית".

לא קל להיות אישה באקדמיה, ובטח שלא חוקרת בתחום הביטחון – אשר עד היום נחשב לתחום "גברי" מאוד בעיני רבים. לא פעם, מספרת לנדאו "היו לאנשים מסוימים סיבות להתעלם מדברים שהשמעתי. זו היתה דרך לא פשוטה בכלל, גם בתוך המכון. אבל אני מרגישה שהיום יש לי המקום שלי בתוך השיח, עם כל מה שכרוך בזה. "כמי שנמצאת במערכת כבר יותר מ־20 שנה, היא מרגישה שינוי, גם אם איטי, מתרחש כל העת. "היום אני יכולה להגיד שהגישה משתנה, ובהרבה תחומים השתנתה כליל. אנחנו רואים את זה בתקשורת, מרגישים את זה באקדמיה וגם בדיונים מקצועיים. זה תהליך, ותהליך לוקח זמן. גם בקורסים שאני מלמדת באוניברסיטה אני עדיין רואה רוב גברי, אבל המצב יותר טוב משהיה בעבר".

ומה הלאה? ללנדאו אין כל תוכניות לעזוב את עבודתה ולהצטרף לאחד העולמות שביניהם היא מתווכת – הן האקדמי והן המדיני. "אני רק רוצה לעשות עוד ועוד ממה שאני עושה עכשיו", היא מספרת. "הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לכתוב, זה הסיפוק האמיתי שלי. וההרגשה שהכתיבה שלי יכולה להשפיע בנושאים כל כך חשובים כמובן מספקת עוד יותר. אני נמצאת בדיוק איפה שאני רוצה להיות".