|
את שיחת הטלפון שבה נודע לו על הפיגוע במגדלי התאומים קיבל הנשיא לשעבר ביל קלינטון במסעדה – אומרים שהיא טובה – בעיר הקטנה שבה שהיתי השבוע. פורט דאגלס, אוסטרליה. לא בדיוק מרכז העולם. אבל גן עדן למי שמחפש שוניות אלמוגים ויער טרופי. קלינטון בא לכאן פעמיים. פעם כנשיא מכהן, כדי לנוח ממסע הבחירות של שנת 1996, ופעם שנייה כנשיא לשעבר, באותו ספטמבר גורלי.
כמו ממשלות ישראל של שני העשורים האחרונים, גם קלינטון, בשמונה שנות כהונה, לא היטיב להכין את מדינתו להפתעה שזימנו לה הטרוריסטים. קלינטון זיהה שישנה בעיה, וגם פעל נגדה מעת לעת. אך הוא עשה זאת באקראיות, בלי תחושת הדחיפות הנלווית לימים שאחרי אסון.
את האמרה הידועה על כך שאסור לבזבז משבר הגון השמיע מי שהיה מבכירי ממשלו של ביל קלינטון, ואחר כך גם בכיר ממשלו של ברק אובמה, כיום ראש העיר שיקגו רם עמנואל. בהקשר של אובמה, זה היה משבר כלכלי שנוצל כדי להעביר חוק ביטוח בריאות היסטורי. בהקשר של פיגועי ספטמבר 2001, זה היה משבר ביטחוני שנוצל כדי לנסות – יש להודות שבינתיים מדובר בהצלחה מוגבלת בלבד – לארגן מחדש את הזירה המזרח תיכונית. והנה עכשיו, גם לממשלת ישראל מזדמן משבר שאמור לאפשר לה לפעול בעוצמה ובמיקוד מול תופעות שעד כה נמנמה למולן בעצימת עיניים.
קלינטון לא המעיט בחשיבות ההתעצמות של פושעי אל־קאעידה בגלל רצון רע. הוא עשה זאת מאותו טעם שרוב הפוליטיקאים עוצמים עיניים מול התפתחויות מסוכנות – חוסר רצון להשקיע הון פוליטי ביעד מסוכן. גם ממשלת ישראל וראשה נהגו כך למול התעצמותן של קבוצות טרור בציבור היהודי. לא משום שתמכו במעשיהן, ולא משום שהם מזדהים איתן בלבם. משום שכך נוהגת בדרך כלל מערכת פוליטית לנוכח אתגרים – עד שמשבר חמור דיו מטלטל אותה.
עכשיו בא המשבר. באה הטלטלה. גם ממשלת ישראל קיבלה לאתר הנופש שלה את שיחת הטלפון. גם היא, כמו יורשו בתפקיד של קלינטון – שהחל את דרכו כנשיא שכוונותיו צנועות למדי ביחס להמשך הדרך – תצטרך לחשב מסלול מחדש ולנקוט פעולה נחרצת.
נתניהו. יאלץ לחשב מסלול מחדש | צילום: מרק ישראל סלם
השאלה איזו פעולה בדיוק יש לנקוט היא העומדת כרגע במרכזו של דיון ישראלי שבו – ויש בזה כמובן מידה גדושה של אירוניה – הימין הישראלי נוהג כמו השמאל האמריקאי, והשמאל הישראלי נוהג כמו הימין האמריקאי. אפשרות אחת היא לפעול מול הטרוריסטים ברמה מבצעית – לאתר, לעצור, לפגוע, לנטרל את הפעילים, לאסוף מודיעין, להעניש ביד קשה. אפשרות אחרת היא לפעול מול הטרור ברמה אידיאולוגית – לנסות לחנך אותם ואת מי שתומך בהם, להשקיע במודעות לדמוקרטיה, לאתר שורשים עמוקים לפעולותיהם, הכיבוש, ההתנחלויות, הרבנים, עולם הישיבות.
איש מפלגת הימין הרפובליקנית ג'ורג' בוש הגיב בנחרצות מול הטרוריסטים, אך החליט, במקביל, לחנך את המזרח התיכון ולארגן אותו מחדש. יריביו ממפלגת השמאל הדמוקרטית חשבו, אם לא בתחילה אזי לפחות בהמשך הדרך, שהוא מפריז בתגובתו: שעל אמריקה מוטלת החובה להילחם בטרוריסטים כדי למנוע מהם לפעול, ולהשאיר את ענייני החינוך, האידיאולוגיה והסדר המזרח תיכוני החדש למישהו אחר. בישראל – התמונה
הפוכה: ממשלת ישראל הימנית מבטיחה לטפל בטרוריסטים, אך לא מעוניינת לחנך מחדש את הסביבה החברתית שמהם רובם יוצאים. יריביה משמאל רוצים שתעשה כמעשה בוש: הם רוצים שתעסוק לא רק במפגעים ובפושעים אלא גם באווירה, בשפת הדיבור, בחינוך.
כדרכן של השוואות – גם זו מוגבלת. בוש יצא לטפל בחינוכן מחדש של מדינות זרות, בישראל מדובר בחינוך מחדש של קהלי בית. ובכל זאת, יש בה טעם. ממשלות יודעות לטפל בטרוריסטים אם הן משקיעות בזה משאבים ואנרגיה. הן יודעות לאסוף מודיעין, לעצור, לפגוע ולנטרל. יכולתן לארגן מחדש מבנים חברתיים, יכולתן לעצב אידיאולוגיה, מוגבלת. ודאי כאשר מדובר בקהלים שיש להם סדרי עדיפויות מובהקים, ודאי כאשר מדובר בעיצוב עמדות בסוגיות השנויות במחלוקת ציבורית עזה. הנה סיבה טובה לציבור להיות חסכן ומדויק במה שהוא תובע מממשלת ישראל כעת: לעצור את הטרור היהודי. עניינים אחרים – המשך הדיון על עתיד הכיבוש, נישואים חד־מיניים, חינוך החרדים לדמוקרטיה, צמצום כוח הרבנים – הם אולי חשובים אך אינם דחופים.
לכתבה במעריב
|
|
