מחיר החיסולים: כלי יעיל נגד הטרור או מדיניות הרתעה לגיטימית?

אבל גם שעות רבות לאחר ההפצצה נותר גורלו של דף לוט בערפל. מתוך הריסות הבית הוצאו גופותיהם של וודאד מוסטאפה חרב דף (28), רעייתו של רב המחבלים, ושל בנו עלי מוחמד דיאב דף בן השמונה חודשים. דף עצמו שרד בעבר ארבעה ניסיונות חיסול, שבאחד מהם נפצע קשה ונותר נכה, ולא ברור אם גם הפעם הוא הצליח לחמוק. נכון לאתמול, ערוצי תקשורת ערביים דיווחו כי "ניסיון החיסול נכשל".

"בישראל חיסולים ממוקדים הם כלי נשק מקובל עוד משנות ה-50. החיסולים הראשונים היו של שני קצינים מצרים, אחד בסיני ואחד בירדן, שעמדו בראש חוליות הפדאיונים שזרעו אז טרור ברחבי המדינה", מספר גד שמרון, לשעבר איש מבצעים במוסד ומחבר הספר "המוסד והמיתוס". "בשנות ה-60 ניסה המוסד לחסל באמצעות מעטפות נפץ מהנדסי טילים גרמנים שהועסקו במצרים וגרם לפציעתם של כמה מהם. חיסול ידוע אחר הוא של פושע המלחמה הלטבי הרברטס צוקורס, שכונה 'התליין מריגה' וחוסל באורוגוואי בידי סוכני מוסד בפברואר 1965".

ישראל אימצה מחדש את נשק החיסולים במלחמתה נגד ארגוני הטרור הפלסטיני מחוץ לגבולות המדינה. השימוש בנשק זה היה ספורדי. המקרים הבולטים ביותר היו חיסול המחבלים שהיו שותפים לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, בראשית שנות ה-70, וחיסולו של אבו ג'יהאד, מי שהיה מפקד הפת"ח וסגנו של ערפאת, בתוניס.

על מבצע "זעם האל", שנועד להרוג את חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיו אחראים במישרין או בעקיפין לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בספטמבר 1972, החליטה ועדת שרים שכונתה "ועדת X". היא כללה את ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, שר החינוך יגאל אלון והשר בלי תיק ישראל גלילי. מלאכת ההתנקשות והחיסול הוטלה על יחידת "קיסריה" במוסד, שבראשה עמד מייק הררי.

תחת פיקודו החל המוסד לחסל בזה אחר זה בכירים בארגון הטרור ברחבי אירופה. המבצע נמשך שנים אחדות, ושיאו היה חיסולו של "הנסיך האדום", כינויו של עלי חסן סלאמה, ראש ארגון "ספטמבר השחור", בביירות בינואר 1979. סיכול ממוקד היה גם מנת חלקו של יחיא עיאש, המכונה "המהנדס", ממקימי גדודי עז א־דין אל־קסאם של חמאס ואחד האחראים להכנסת שיטת פיגועי ההתאבדות בשנות ה-90 שגבו את חייהם של מאות ישראלים. לאחר מאמצים מרובים הצליח השב"כ להתנקש בחייו של עיאש באמצעות טלפון סלולרי ממולכד בשנת 1996.

לנטרל פצצה מתקתקת

השימוש הסיטונאי בסיכולים ממוקדים כאמצעי מרכזי למלחמה בטרור החל במהלך האינתיפאדה השנייה. הוא החל כניסיון של ממשלת ישראל וצה"ל לפגוע במחבלים שהוגדרו "פצצה מתקתקת", תוך ניסיון לא לפגוע באזרחים לא מעורבים. על פי נתוני "בצלם", ישראל חיסלה באמצעות סיכולים ממוקדים 427 פלסטינים בין ספטמבר 2000 עד לאוקטובר 2012.

מאז נוספו כבר עוד כמה עשרות. על פי אותם נתונים, 261 מההרוגים היו "המטרות" עצמן, ואילו אחרים היו אזרחים בלתי מעורבים שנקלעו לזירת החיסול. על פי נתונים מקבילים של האו"ם, באותה תקופה חוסלו 254 פלסטינים שהוגדרו על ידי ישראל כמטרות. השי־ מוש המסיבי בחיסולים הביא לכמה עתירות לבג"ץ. העתירה הראשונה נגד מדי־ ניות החיסולים הישראלית הוגשה בשנת 2001 על ידי ח"כ מוחמד ברכה, אולם בית המשפט העליון סירב לדון בעתירה לגו־ פה ודחה אותה על הסף, בטענה שמדובר בסוגיה בלתי שפיטה, המצויה בתחום הנתון לשיקול דעתן הבלעדי של רשויות השלטון בישראל.

מוחמד ברכה | צילום: מתוך ויקיפדיה

בינואר 2002 הוגשה עתירה נוספת נגד מדיניות החיסולים על ידי עורכי הדין מיכאל ספרד ואביגדור פלדמן מטעם הוועד נגד עינויים בטענה כי מדיניות החיסולים הישראלית מנוגדת באופן בוטה לכללי המשפט הבינלאומי, המשפט הישראלי ועקרונות בסיסיים של מוסר אנושי. חיסולים של בני אדם שעה שאינם מהווים סכנה מיידית לאדם אחר, טענו העותרים, הינה למעשה הוצאה להורג ללא משפט, האסורה באיסור מוחלט על פי הדין הבינלאומי והישראלי, ומהווה פשע מלחמה כאשר היא מבוצעת במהלך עימות מזוין.

בפסק דין תקדימי בעתירה שניתן פה אחד ב-14.12.06, חמש שנים לאחר הגשתה, קבעו שלושה משופטי בית המשפט העליון – אהרן ברק, דורית ביניש ואליעזר ריבלין – כי מדינת ישראל רשאית, בתנאים מסוימים, לבצע פעולות חיסולים של פעילי ארגוני טרור פלסטינים בשטחים הכבושים. לפי בית המשפט, כל עוד פעילי ארגוני הטרור הפלסטיניים לוקחים חלק ישיר בפעולות האיבה, הם נחשבים מטרות לגיטימיות לפגיעה על ידי ישראל, גם כאשר הם פונים להתארגנות ומנוחה.

בעניין זה קבע גם בית המשפט כי יש לבחון את חוקיותה של כל פעולת חיסול וכי יש לוודא כי קיים מידע מבוסס היטב בנוגע לאדם שבו יש כוונה לפגוע בטרם קבלת ההחלטה על חיסולו. שנית, בית המשפט קבע כי אין לנקוט פעולת חיסול אם ניתן לנקוט אמצעי שפגיעתו פחותה.

"לא רוצים להיות שהידים"

הוויכוח בעניין התוקף המוסרי של חיסולים ממוקדים שב ועלה בכל פעם שחיסול כזה גרר פגיעה בחפים מפשע. כך למשל בחיסולו של סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה. שחאדה נהרג בהפצצה על ביתו, בלב אזור מאוכלס, ב-22 ביולי 2002. מהפצצה במשקל טון שהוטלה ממטוס נהרגו עוד 15 אנשים, ביניהם נשים וילדים. בציבור ובתקשורת נשמעו אז קולות שהאשימו את טייסי חיל האוויר בפשעי מלחמה וטענו שהאחראים לפעולה צריכים להישפט בבית הדין הפלילי הבימ נלאומי בהאג.

מפקד חיל האוויר דאז, דן חלוץ, חולל סערה כשאמר בתשובה לשאלה כי טייס שמשחרר פצצה כמו זו שהוטלה על ביתו של שחאדה "מרגיש מכה קלה באווירון". "לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית, שבה הלכה למעשה לא מופעל עונש מוות, מחליטה ועדה סודית שאינה מבוקרת ואינה שקופה להוציא להורג אנשים כעונש על פשעים שעשו. זה בלתי נתפס", אומר ישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים, אשר מתנגד בתוקף לשימוש בשיטת הסיכולים הממוקדים.

"מבחינה מוסרית, לכל אדם יש זכות לחיות. פושע כמו מוחמד דף שעושה דברים בלתי נתפסים – צריך לתפוס ולשפוט אותו בישראל. הפרוצדורה של חיסולים היא מין מעקף של השיטה המשפטית שנעשה על ידי כוחות הביטחון. השימוש הנרחב באמצעי זה חרג כבר מזמן ממלחמה נגד מה שמכונה 'פצצות מתקתקות'". לדברי מנוחין, מספר האזרחים שנפגעו מפעילות חיסולים של ישראל הוא בלתי סביר בעליל.

דף | צילום: מתוך ויקיפדיה

"לא מדובר בפעולה כירורגית. מדובר בניסיון לכסח כל מי שבאותו אזור. במקרה של מוחמד דף, למשל, ברור שאשתו ובנו של דף לא עשו דבר כלשהו שמהווה פצצה מתקתקת". לעומתו, ראש המוסד לשעבר דני יתום סבור כי יש הצדקה לפעילות חיסול ממוקדת. "המדיניות הזאת מוכיחה את עצמה אף שחיסול מנהיגי טרור לא יביא כמעט אף פעם לחיסול ארגון הטרור שבראשו הם עומדים. המדיניות צריכה להיות שכל מי שעוסק בטרור – אין לו חסינות. דמו בראשו".

יתום סבור שמדיניות החיסולים יוצרת הרתעה וגורמת לראשי הטרור ופעיליו להיות טרודים רוב הזמן בהסתתרות ובהגנה על חייהם במקום לתכנן פיגועים. "הרי הם עצמם אוהבים את החיים ולא רוצים להיות שהידים", אומר יתום. "הם שולחים אחרים למות". לדבריו, חיסול ממוקד של בכיר בארגון טרור גורם לזעזוע קשה בארגון ולפגיעה מורלית קשה בשורותיו. "ככל שעולים בסולם ופוגעים בבכירים יותר, הטלטלה היא גדולה יותר", אומר יתום ומודה גם שמדובר לעתים בסוג של נקמה.

יתום עמד בראש המוסד בעת הפעולה הכושלת שבוצעה בירדן ב-1997 לחיסולו של מנהיג חמאס חאלד משעל, המתגורר כיום בקטאר. "זה לא היה המקרה הראשון שלא הצליח. היו חיסולים נוספים שלא הצליחו. היו הרבה מאוד מקרים שבהם ברגע האחרון לא בוצע החיסול כי בסביבת המטרה היו חפים מפשע. גם את חאלד משעל לא היו צריכים לחסל כי היו סביבו אנשים. "במקרה הזה החיסול נכשל בגלל עודף מוטיבציה להצליח למרות הקו האדום שקבעתי מראש – לא לחסל אותו אם יהיו סביבו אנשים", טוען יתום.

"הבהרתי שיש לפגוע בו רק אם הוא לבדו. זה לא קרה, וכתוצאה מכך אירעה ההסתבכות. "כשאתה מורה לחסל מישהו, אתה אף פעם לא יודע מי יבוא במקומו. כך למשל, על פי מקורות זרים חיסלנו את מנהיג חיזבאללה מוסאווי, ובמקומו קיבלנו את נסראללה שהוא שטן הרבה יותר גדול. אתה לא יודע אם יבוא מישהו פרגמטי יותר או קיצוני יותר, אבל זה לא שיקול כשמחליטים לחסל מישהו. את מוחמד דף צריכים לחסל. הוא בן מוות גם אם אנחנו לא יודעים מי יבוא במקומו".

לעומתו, איש המבצעים לשעבר של המוסד, גד שמרון, לא משוכנע בכך שחיסולים הם נשק יעיל כדי להילחם בטרור. "עובדה שבחמאס הרגנו רבים מראשי הארגון, ותמיד מצאו להם מחליף. התיאוריה שאם אתה רודף אחריהם והם מקדישים המון זמן לביטחונם האישי לא בדיוק עובדת במקרה של חמאס, אבל אני כן מסכים שיש פה מידה רבה של הרתמ עה. עם כל דברי הרהב והלהט על נכונומ תם להיות שהידים, גם אחד כמו מוחמד דף רוצה למות בשיבה טובה".

לכתבה במעריב השבוע