מי הרג את הבנק החברתי? על החלום שהתנפץ

יזמי הבנק החברתי אופק פינו את  המשרדים ששכרו בבניין מרופט באזור תעשייה, והעבירו את הקופסאות לשני חדרים קטנים ששכרו בבית התנועה הקיבוצית ברחוב ליאונרדו דה וינצ'י בתל אביב. "אנחנו לא סוגרים ולא מתקפלים. רק נמנמנו את החברה, עד לאחר הבחירות", אמר לי השבוע היו"ר דורון שורר, "אנחנו מגייסים חברים חדשים באמצעות חוגי בית, במתכונת של גיוס פוליטי. כמעט כל הפעילים המרכזיים שלנו הם פעילים פוליטיים העסוקים בבחירות". אנשי צוות ההקמה, מלבד שניים, התבקשו בינתיים להמשיך בהתנדבות ללא שכר.

דורון שורר | צילום: יח"צ

אופק היה חלום יפה: בנק הנשלט על ידי לקוחותיו, מתנהל ביעילות באמצעות האינטרנט, ללא כוח אדם יקר ומנופח וללא סניפים מיותרים, מציע שירות הוגן במחירים נמוכים, ושובר את הדואופול של לאומי והפועלים. אבל לאחר שנה של פעילות הצליחה חבורת בירוקרטים
להוריד את החזון על ברכיו, ממתין לנס משמיים או לירייה גואלת בראשו. עכשיו מתנהל מו"מ לא מאוד נמרץ עם התנועות הקיבוציות, בניסיון להביא להצטרפות מרוכזת של כמה אלפים
מחברי התנועה. לקיבוצים, החלוץ והמאסף של תנועת הקואופרציה בישראל, יש אינטרסים כלכליים מורכבים. הם לא יצילו את הבנק.

שורר וחבריו חשים נבגדים. כולם נתנו להם את ברכת הדרך. שר האוצר כתב מכתב יפה. בבנק ישראל הכריזו כרגיל שהבנק מעוניין לעודד את התחרות בענף ולכן יתמוך בהקמת הבנק החדש, וגם רשות ניירות ערך יצאה מגדרה והעניקה אישור מיוחד להנפיק את מניות הבנק לחברים ללא צורך בתשקיף. אבל בניתוח מעמיק יותר מתברר שאיש לא באמת רצה בהקמת הבנק, ובכל הצהרה, הקלה או היתר שניתן למקימים, נטמנה גלולת רעל קטלנית.

המכשול הבלתי עביר הראשון היה שר האוצר, יאיר לפיד. כדרכו מלא בכוונות טובות, אבל כלי ריק בכל הקשור להבנה וביצוע של מהלכים כלכליים, הסתפק לפיד במכתב תמיכה והערכה לכוונות הטובות של היזמים. אילו היה מתכוון לכך ברצינות, היה משרד האוצר חייב
להעמיד לרשות הבנק החדש לפחות את ההון הבסיסי הנדרש על ידי בנק ישראל להקמת בנק קואופרטיבי.

במונחים של בנקאות מדובר בדרישה צנועה יחסית להון עצמי של 75 מיליון שקל. אבל כאשר צריך לגייס את ההון מציבור גדול של אנשים שעל פי הגדרה אינם בעלי הון, וללא אפשרות להציע להם תשואה על ההשקעה, המשימה הופכת לבלתי אפשרית. אילו הייתה המדינה מלווה את הכסף לבנק, בהתחייבות שלא לדרוש את פירעונה לפני שהבנק צובר
הון המספיק להחזירה, ללא פגיעה באמות המידה שקבע בנק ישראל, היה רעיון הבנק הקואופרטיבי ממריא.

המכשול. לפיד | צילום: מרק ישראל סלם

השקעה ממשלתית בבנק המתחרה בבנקים מסחריים מנוגדת לכאורה לאידיאולוגיית ההפרטה של ממשלות הימין, אבל אותם אבירי ההפרטה השקיעו לאחרונה לא פחות מ־150 מיליון שקל כמענק למיזם הסיבים האופטיים IBC, האמור להתחרות בשירות התקשורת של
בזק והוט. המיזם, אגב, שהרוח החיה בו היא חברת החשמל, שקוע בתרדמה עמוקה, והוא עשוי להיות הקורבן הראשון של התחרות שפרצה השבוע בשוק האינטרנט המהיר.

הגורם השני שהכשיל את המיזם הוא רשות ניירות ערך: הפצת המניות לחברי הקואופרטיב חייבה היתר מיוחד של הרשות, שכן הפצת מניות כזו מחייבת באופן רגיל תשקיף להליכים שאינם מתאימים למיזם מסוג זה. על פי הפתרון המשפטי שנמצא, הותר ליזמים למכור מניה אחת לכל חבר קואופרטיב, בתנאי שלא יחולק דיבידנד מרווחי הבנק. ללא סיכוי לדיבידנד על ההשקעה, הפכה הרשות את הבנק הקואופרטיבי ממיזם כלכלי למיזם פילנתרופי: אם אין
החזר השקעה, הופך מחיר המניה לתרומה שאינה מקנה לנותן כל תמורה כלכלית.

כל הקואופרטיבים הוקמו מפני שהם הבטיחו לשותפים תמורה כלכלית כלשהי, וללא תמורה כזו, אין תקומה לאופק. המפקח על הבנקים, דודו זקן, נחשב בקרב אנשי אופק למכשיל העיקרי של המיזם, אבל ספק אם זה נכון. המפקח בעיקר גרר רגליים והתרשל במילוי
תפקידו: לאחר יותר משלוש שנים של דיונים אמור היה המפקח להציג לכל מי שמבקש להקים בנק קואופרטיבי תנאים ברורים סבירים למתן הרישיון. העובדה שהבנק החל להנפיק מניות לפני שיהיה בידיו רישיון או אפילו טיוטת רישיון, היא כתם משמעותי בכהונתו הלא מפוארת במיוחד של המפקח הפורש.

אין תוכנית למחירי הדירות

 נתונים מפתיעים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל יום המשפחה המחישו פעם נוספת וביתר עוצמה את גודל המחדל הממשלתי בתחום הדיור. מהמספרים שלא מצאו עד כה את דרכם לתקשורת, מתברר שקצב הגידול במספר משקי הבית גבוה מכפי שהוערך בשנים עברו, והתוספת השנתית הגיעה בשנה שעברה ל־51 אלף.

המשמעות היא שכדי להקציב את הביקוש למגורים אנחנו חייבים לבנות מדי שנה לפחות 50 אלף דירות חדשות, ולמעשה הרבה יותר: עם השנים יוצאות דירות רבות מכלל שימוש ("פחת דיור") ויש למלא את החסר בדירות חדשות. כך למשל, נהרסים בנייני מגורים ונבנים
חדשים במקומם במסגרת פרויקטים של פינוי־בינוי. חלק גדול מהדירות הנבנות במיזמים אלה אינו תוספת למלאי אלא חלופה לדירות שנהרסו. אם ניקח את פחת הדירות המינימלי על פי כללי המס, מדובר ב2% בשנה. מלאי הדירות הקיימות בישראל נאמד בשני מיליון, והמסקנה היא שאנחנו חייבים לבנות כ־90 אלף דירות מדי שנה כדי לספק את הביקוש.

מול נתונים אלה עומד קצב התחלות הבנייה ומכירות דירות של כ־35 אלף עד 40 אלף דירות בשנה, ואין כל סימנים לכך שהקצב יגבר בשנים הקרובות בשיעורים שיענו על קצב הגידול בביקוש. הקבלנים והיזמים הפרטיים הם הנהנים העיקריים מעליית המחירים, ואין להם כל עניין בירידת המחירים או אפילו בבלימת העליות.

לו הייתה חברה עסקית נדרשת לספק את היצע הדירות היא הייתה נוקטת שני צעדים פשוטים: מבררת מהו הביקוש לדירות, ומציגה תוכנית כיצד לייצר בזמן קצר ביותר את ההיצע הנדרש. מדהים ככל שזה נשמע, איש משרי האוצר והשיכון שכיהנו בשנים האחרונות, לא הציג תוכנית סדורה לייצור דירות. איש איש בתורו העדיף לפזר הבטחות סרק ונתונים
כוזבים על "הסרת חסמים בירוקרטיים" והגברת שיווקי הקרקע.

השבוע ניסיתי לברר במשרד האמון על הענף, אם יש לו נתונים על היקף הביקוש לדירות בשנים הקרובות, ותוכנית שתענה על ביקוש זה. חשוב להדגיש שבענף הבנייה לא די להציג את המספרים הכוללים של הביקוש וההיצע, מפני שגם המיקום חשוב: אלף דירות חדשות בהתנחלות פסגות לא יענו על ביקוש לדירות במצפה רמון או בקריית שמונה.

תשובת המשרד הייתה שהנתונים נמצאים במינהל התכנון של משרד הפנים, אולם במשרד הפנים טוענים שהם אינם עוסקים בנושא, ורק דואגים למלאי דירות שבתכנון בהתאם להחלטת ממשלה ולא על פי סקרי שוק. ללא נתונים על מצב השוק, ממשיכים משרדי ממשלה ומועמדים בבחירות לפזר הבטחות לשינויים ארגוניים, ולצפות מקבלנים לייצר עודפי היצע בשוק. הנתונים מצביעים על כך שהמחסור החריף ועליות המחירים יימשכו עמוק לתוך הקדנציה של הממשלה הבאה.