מיוחד לפורבס: האם שת"פ בין סטארט אפיסטים ישראלים ופלסטינים יביא את השלום?

המחזה הזה היה סוריאליסטי אפילו במושגים של המזרח התיכון. מקום ההתרחשות היה במסעדה ליד ים המלח, הממוקמת בתוך "אזור ירוק״ – שטח הפקר שאיש אינו תובע אותו, לא הישראלים ולא הפלסטינים. בחוץ גמל כרע ברך, בזמן ששני חיילים ישראלים לגמו קפה בנונשלנטיות ליד הדלפק וקבוצת רבנים נשאה תפילה לפני ארוחת הצהריים. באותו הזמן הצטופפו בחדר האחורי תריסר ישראלים ופלסטינים ועשו היסטוריה.

"אז ההגנה צריכה להיות על כל הפרויקט, ולא רק על הביצוע״, אמר אחד הפלסטינים. "בדיוק״, השיב לו יהודי־ישראלי, והוסיף: "כמו כן, המחסום צריך להיות חבוי או פומבי? מה אתה חושב?״ פלסטיני אחר השיב: "מי יחביא אותו?" וכל הנוכחים בחדר פרצו בצחוק.

אחרי מאה שנות סכסוך סבוך, כל דיאלוג קונסטרוקטיבי ראוי להתייחסות. אבל לא מדובר כאן בכוחות ביטחון הדנים בסיורים צבאיים משותפים, וגם לא בדיון הקשור לחידוש פתאומי של שיחות השלום לאחר קיפאון של שלוש שנים. אנשי הקבוצה, שהופגשו על ידי סיסקו מערכות, מדברים בשפה המשותפת שלהם: ניהול טכנולוגיה. כמעט 100 פעמים במהלך השנתיים האחרונות נפגשו מומחי הייטק ישראלים עם יזמים פלסטינים, מתוך תקווה להפוך את הפלא הכלכלי של "אומת הסטארט־אפ״ הישראלית לעסק חוצה גבולות. וזהו רק אחד מתוך עשרות דיאלוגים עסקיים שמתרבים באחרונה בישראל במהירות ובשקט, ולרוב בחשאי.

"הדרך להביא את הסכסוך הזה לקצו היא ליצור מעמד ביניים גדול מאוד שיכלול כמה שיותר אנשים, ללא הבדלי גיל, דת או מגדר", אומר ג׳ון צ׳יימברס, מנכ״ל סיסקו. צ׳יימברס הוא מנכ״ל חברת ההייטק האמריקאית עם המעורבות הפעילה הרבה ביותר באזור, בתוכה מאמץ מתואם הכולל דיפלומטים דה פקטו מחברות כגון אינטל, היולט־פקארד ומיקרוסופט. "אם אתה יכול להתמסר לסוגיות הללו ולגרום לאחרים להיות מעורבים, אז יש לך סיכוי לשלום במזרח התיכון״. 

סטודנט ערבי בקמפוס בגדה המערבית | צילום: רויטרס

מובן שכבר כעת מתנהל מסחר בהיקף של מיליארדי דולרים בין הגדה המערבית לישראל, כתוצאה מהסמיכות ביניהן ומהשליטה של ישראל בגבולות הפלסטינים. אפילו בעזה, שם המטרה המוצהרת של המנהיגים היא להשמיד את מדינת היהודים, מתנהל מסחר חשאי בהיקף מסיבי עם ישראל. אבל הכינוס שנערך באפריל בים המלח מייצג משהו הרבה יותר מרחיק לכת; במקום להסתפק בסחר בסחורות, מאות ישראלים ופלסטינים הופכים לשותפים עסקיים בפועל ולעמיתים בחברות סטארט־אפ שמחוללות אט אט תמורה בכלכלה הפלסטינית, לפחות בגדה המערבית. 

במהלך כתיבת הכתבה הזו ראיין פורבס מספר רב של מובילים בתחום ההייטק משני צדי הגבול. כמעט כולם ביטאו פחד ודאגה לגבי האופן שבו יתקבלו הערותיהם. (רבים התעקשו על אנונימיות מלאה; פורבס זכה להיכנס למפגש בים המלח רק בתנאי שנשמור בסוד את המיקום המדויק). בצד הפלסטיני, מתוך קוצר ראייה, רבים מזהים כל שיתוף פעולה כבגידה, אפילו אם זה מחזק את הכלכלה המקומית (ובמיוחד אם הוא נתפס כמחזק את ישראל). בעוד שרוב הישראלים תופסים את השותפויות הללו כדבר חיובי, מיעוט ניכר חושש שהפלסטינים, שיהיו מצוידים במיומנויות ובטכנולוגיות העומדות מאחורי השגשוג הישראלי, ישתמשו בהן נגד ישראל במלחמה עתידית. 

ולמרות כל החשדנות ההדדית, הם משתפים פעולה. כשהן נשענות על הכשרה, השקעה או שותפויות עם חברות ישראליות, או עם חברות־בנות ישראליות של חברות אמריקאיות, יותר מ־300 חברות טכנולוגיה פלסטיניות מעסיקות כיום 4,500 איש, לפי הערכת פורבס – בהשוואה ל־23 חברות בלבד בשש השנים שקדמו לשנת 2000. ורבות נוספות נמצאות בדרך: הון סיכון בהיקף של 100 מיליון דולר לפחות ממקורות ישראליים או מערביים מחפש עסקאות, או שכבר הושקע באחרונה בחברות סטארט־אפ פלסטיניות או של ישראלים־ערבים. 

בינתיים, צ׳יימברס ועמיתיו בענקיות ההייטק האמריקאיות דוחפים את החברות־בנות הישראליות שלהם לבצע מיקור חוץ (אאוטסורסינג) של פרויקטים בתחום המחקר והפיתוח אל חברות סטארט־אפ פלסטיניות, או לשכור את שירותיהם של ערבים מקומיים. זהו הרקע האמיתי לשיחות השלום המחודשות, המקודמות תחת חסותו של מזכיר המדינה האמריקאי ג׳ון קרי. פוליטיקאים חסרי אחריות ישאפו תמיד להטיל את האשמה בקיפאון על הצד השני. אבל התיווך של הסקטור הפרטי משיג תוצאות מיידיות, מתוך כוונה ליצור שגשוג הדדי רב, שיספיק כדי לכונן שלום בר־קיימה, שהוא האינטרס האישי הכלכלי של כולם.

חמי פרס | צילום: יח"צ

אפליקציה חוצה סגר

רמאללה. בירת העסקים של הגדה המערבית מרוחקת בסך הכל 20 דקות מירושלים, אבל רק על הנייר. קבוצה של מנכ״לים פלסטינים ממזרח ירושלים נאלצת לבטל אתנו את ארוחת הערב לאחר שמעבר הבידוק נסגר בידי צה״ל, שהתקוטט עם 50 פלסטינים מיידי אבנים ושורפי צמיגים. 

אלה הם הקשיים הכרוכים בעשיית עסקים בעיר שהפכה למרכז ההייטק של הגדה המערבית. אבל הפגישה לארוחת הערב מדגימה גם את הנמרצות של רמאללה: בשלוש שיחות טלפון בלבד והתראה של שעה מראש מגיעה במקומם קבוצה אחרת של מנכ״לי הייטק מקומיים. אנחנו סועדים במסעדה מקסיקנית בשם פואגו, אחד מעשרות מקומות טרנדיים בעיר שבהם פלסטינים בני עשרים ומשהו לוגמים קוקטיילים, הלאפטופים שלהם פתוחים, הסמארטפונים שלהם מופעלים – חיזיון שאינו שונה ממה שרואים בארה״ב. 

טארק מאיה, מייסד אקסלט טכנולוג׳יס היושבת ברמאללה (90 עובדיה עוסקים בפיתוח תוכנה עבור חברות כמו סיסקו ישראל), עומד להיכנס לשותפות רווחית עם זרוע נוספת של חברה אמריקאית גדולה בישראל. אולם הוא להוט יותר לדבר על חברת סטארט־אפ בשם "שופזוקי״ שבה הוא תומך, המצרפת תוכן מסחרי מקומי מפייסבוק – כגון הצעות, פוסטים, חדשות ומידע על חנויות מקומיות – לכדי אפליקציה ניידת אחת. 

לידו מתחיל חוסני אבו סמרה לדבר על אפליקציה שאותה פיתחה החברה שלו, מוביסטיין. הוא מספר שהיא תעיר נשים הרות שישנות בתנוחה שעלולה להיות מסוכנת לבריאותן או לבריאות העובר, אולם אז קוטעת אותו הודעת טקסט. פניו מאירות. "הבן שלי בן 14. נתתי לו את המקבוק שלי ואמרתי לו ‘למה שלא תלמד פיתוח אייפון במקום לבזבז את הזמן שלך על פייסבוק?׳״ מסביר אבו סמרה. "הוא אמר, ‘אוקיי, תן לי את המק׳״. ההודעה נועדה להודיע לו שאפל אישרה את האפליקציה הראשונה של בנו, גיימסדיפרנט, משחק מחשבה ב־20 שלבים, עבור אפסטור. 

רמות כאלה של יזמות מגלמות ביטוי הן של שאפתנות והן של מספרים גדולים. עשר מכללות שונות בגדה המערבית מייצרות מדי שנה 2,000 בוגרים בתחומי ההנדסה והמחשבים, בעוד שמגזר ההייטק מעסיק בסך הכל 4,500 איש, מה שמאלץ רבים לפנות לחו״ל, אבל גם מייצר יזמים, מתוך כורח, מבין אלפים נוספים. בזמן האחרון אירחה רמאללה תחרות סטארט אפ שנמשכה סוף שבוע שלם וכללה פיתוחים כמו שירותים פסיכיאטריים מקוונים לנשים ערביות דתיות שנבצר מהן לצאת מבתיהן.

רובן של 300 חברות טכנולוגיה הממוקמות ליד רמאללה. בעזה, שנשלטת בידי החמאס, ולמעשה לא מתאפשרת ניידות ממנה לישראל או בכיוון ההפוך, לא קיימת פעילות יזמית משמעותית בשדה הטכנולוגי. אחד היועצים הטכנולוגיים הפלסטינים מעריך כי יש שם בערך 3,000 מתכנתים פרילאנסרים. "הם מצליחים לשרוד איכשהו״, הוא אומר.

לא שבגדה המערבית המצב קל. הסגר המוטל לעתים יוצר מטרד עצום, אף כי רוב היזמים מרמאללה מתלוננים יותר על היתרון שזה נותן למתחריהם הישראלים מאשר על אי נוחות אישית כלשהי. למעשה, התלונה הרווחת ביותר מתייחסת לסגר מסוג אחר: היעדר רשת ניידת במהירות גבוהה, שאותה מונעת ישראל מסיבות ביטחוניות לא מוצהרות. כשנשיא ארה״ב ביקר בישראל במארס, קידמו את פניו כרזות: "אובמה, אל תביא את הסמארטפון שלך. אין לנו 3G״.

זהירות, נורמליזציה

הדינמיקה הזו יוצרת דילמה עבור פלסטינים שלהוטים להצליח. כיצד מקבלים סיוע וכסף מקהילות הטכנולוגיה והעסקים הישראליות, בזמן שהפוליטיקאים והצבא נתפסים ככובשים? "קיים סנטימנט חזק שלפיו כל מה שאתה עושה כיום עם ישראלים נתפס כנורמליזציה, שהיא בפועל סוג של טאבו״, אומר סעד נאשף, שעזב משרה בכירה במיקרוסופט כדי להפוך ליזם, לפני שייסד במשותף את סדארה ונצ׳רס, קרן היזמות הראשונה בשטחים הפלסטינים. "ויש לזה סיבות טובות״. 

מבחינת נאשף, מדובר במצב עדין; בגדה המערבית נאשף הוא הכתובת שאליה פונים לקבלת הון סיכון, כך שלפי ההגדרה הזו הוא עצמו תורם לנורמליזציה, היות שהשותף שלו הוא יהודי – ידין קאופמן, מחלוצי ההשקעה בתעשיית ההייטק הישראלית. יחד גייסו השניים כמעט 30 מיליון דולר מ־24 משקיעים, לרבות קרנות או חשבונות פרטיים של המיליארדרים ג׳ורג׳ סורוס, סטיב קייס וג׳ף סקול, וכן סיסקו ויורופיאן אינווסטמנט בנק. "אנשים רבים מבינים את ההבדל בין מה שאנחנו עושים לבין נורמליזציה״, אומר נאשף, בזמן שאנחנו יושבים במלון מובנפיק ברמאללה. "אבל ישנם אחרים שאינם מוכנים לעבוד אתנו״. הוא למד זאת בשנה שעברה בדרך הקשה, לאחר שבוטלה ההזמנה שלו להרצות על הקמת חברות סטארטאפים באוניברסיטת ביר זית, שנחשבת לאחת מהאוניברסיטאות המובילות בגדה המערבית. 

"אז אני כבר לא מתקבל בברכה בביר זית משום שרואים בי מקדם של נורמליזציה״, הוא צוחק. "זה לא מרגיז אותי. הדבר היחיד שאני מרגיש רע בנוגע אליו הוא אובדן ההזדמנות של הסטודנטים להפיק תועלת מהידע ומהחשיפה שיש לי להציע להם״. נאשף אינו "מצדד או מתנגד״ למאבק מזוין, אולם הוא אומר שעבורו, "יש יותר מצורה אחת של התנגדות. ודרך אחת כזו היא להיות חזק מבחינה כלכלית״.

בזמן שסדארה הוקמה, הזהירות הזו עבדה בשני הכיוונים. "ישראלים לא רצו להשקיע בקרן ערבית, ערבים לא רצו להשקיע בקרן שנוהלה בחלקה בידי ישראלי, וזה הפך לדבר מסובך משהו״, אומר סטיוארט פאפרין, סמנכ״ל הכספים לשעבר של ווסטרן יוניון, שפיקח על ההשקעה עבור סורוס אקונומיק דיוולופמנט טים.

ובכל זאת, מאז סגירת סבב הגיוס ב־2011 ביצעה סדארה שתי השקעות, כולל ימסאפר, גרסה ערבית של הוטלס.קום. ממשרדי ימסאפר הססגוניים שוקדים העובדים על כתיבת תוכנה ועל תיאום נסיעות ללקוחותיהם. הם משרתים 22 ארצות ערביות, וכעת הוסיפו את טורקיה.

כשהוא נשאל אם יש לו בעיה כלשהי עם העובדה שהחברה שמימנה אותו מנוהלת חלקית בידי ישראלי, טוען פאריס זאהר, מנכ״ל ימסאפר בן ה־26, שזה לא רלוונטי, ויחד עם זאת מודה שהם אינם מפיצים את העובדה הזו: "ישנו הבדל ברור מאוד בין צירופו של מישהו בעל ערך מוסף שבמקרה הוא אדם יהודי, לבין לקיחה של כסף ישראלי ישירות, נאמר, מארגון בעל שיוך פוליטי כלשהו״.

פרגמטיזם מסוג זה יניב תמורה. פאפרין אומר שבמצב אידיאלי הייתה סדארה מגייסת הון גדול הרבה יותר, אולם השוק הפלסטיני המתפתח אינו יכול לספוג זאת בשלב הזה. "פשוט אין שם מספיק נפח״, הוא אומר. אולם אלה שמאמצים את הרעיון של מאבק באמצעות הצלחה כלכלית, ולא דרך צבא, יבואו על שכרם. "ברגע שיהיו להם כמה השקעות באמתחתם, מה שאני מציע לעמיתיי זה שנסייע להם לצאת ולשווק שוב כדי לגייס הון נוסף״.

מנכ"ל סיסקו, ג'ון צ'יימברס | צילום: רויטרס

יוזמות מעבר לגבול

אם ישראל יכולה לטעון בצדק לכינוי שהודבק לה, "אומת הסטארט אפ״ – המקום הראשון בעולם במספר הסטארטאפים לנפש, המקום השלישי במספר החברות הרשומות למסחר בנאסד״ק וההוצאה הגבוהה ביותר על מחקר ופיתוח במונחים של שיעור מהתמ״ג – הרי שאראל מרגלית יכול לטעון בצדק להיותו אחד מהאבות המייסדים של האומה הזו.

ב־1993 הוא הקים את אחת מקרנות ההון סיכון הראשונות בישראל, ושכנע 70 חברות אמריקאיות, לרבות יבמ, להקים מפעל באזור. כעבור שני עשורים מוצא עצמו יליד הקיבוץ בן ה־52 עם אותן אנרגיות, רק הפעם לגבי השטחים הפלסטיניים. "קורה שם הרבה, ואנשים אינם מבינים את ההיקף ואת הפוטנציאל״, הוא קובע.

סיבה עיקרית אחת לכך שהציבור אינו מודע למתרחש היא, כמובן, העובדה ששני הצדדים רגישים כל כך למתן ביטוי פומבי לדברים שקורים. לא מזמן השתתף מרגלית בפגישה חשאית בנוכחות 40 דמויות הייטק מובילות מקרב הפלסטינים והישראלים, שהרחיקה לכת הרבה מעבר למפגשי ים המלח במימונה של סיסקו. האירוע הזה, שנערך במשרד בתוך בניין דירות ברמאללה, היה מפגש נטוורקינג עסקי לכל דבר, והנוכחים דנו בדרכים אפשריות לעבודה משותפת.

לאחר מכן המשיכו רבים מהם את תהליך ההיכרות ביניהם במסעדה מזרחית מקומית. "זה היה מאוד טבעי״, נזכר מרגלית. "והתחושה הייתה, ‘מה לעזאזל קורה? כלומר, החבר׳ה האלה הם השכנים שלנו, הם רוצים לעשות הרבה דברים, אנחנו עושים הרבה דברים. אנחנו יכולים לשתף פעולה. זה מרחק של 20 דקות מירושלים. אנחנו צריכים לפתוח דף חדש. אנחנו צריכים לערוך רענון׳״. 

אראל מרגלית | צילום: מרק ישראל סלם

מאמציו של מרגלית לעשות רענון מגיעים רחוק יותר מהנחת הבסיס ליוזמות מבטיחות מעבר לגבול. בינואר הוא נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה, מתוך כוונה להתוות דרך לשלום באמצעות יצירת מעצמה כלכלית אזורית. עבור רבים במחנה הזה, נקודת ההתחלה הטבעית היא נצרת, שהיא כיום העיר הגדולה ביותר של הקהילה הערבית־ישראלית, המהווה 20% מאוכלוסיית המדינה – ואחראית לניהול של 0% מ־493 החברות הנסחרות בבורסת לני״ע בתל אביב.

זה זמן רב שהערבים־הישראלים חשים מבודדים בתוך המדינה היהודית, והפטור שלהם משירות החובה הצבאי פירושו שהם מפספסים את ההכשרה הטכנולוגית ואת חוויית המנהיגות התומכות באומת הסטארט־אפ. "האמת שזהו פחד מפני כישלון״, אומר עימאד תלחמי, שחברת באבקום שלו מעסיקה 1,500 איש בפיתוח תוכנה ובמיקור חוץ של שירותים עסקיים, מה שהופך אותו לאחד המעסיקים הערבים הגדולים בישראל. "בגלל הפחד הזה, אינך יכול לחלום ולדמיין שתוכל להחזיק חברה בבעלותך״.

איתן ורטהיימר, בנו של איש העסקים סטף ורטהיימר, אומר כי יקדיש "200%״ מזמנו למאבק בתופעה. באפריל גזר את הסרט בפארק התעשייה נצרת, מתקן בשווי 25 מיליון דולר המציע שירותי חממה לחברות סטארט־אפ ערביות, "כדי שיוכל להיות להן מקום מסודר לשבת בו, לא כמו באיזה גראז׳ מלוכלכך״, הוא אומר.

ורטהיימר תומך במקום באמצעות הלוואות בריבית נמוכה; הוא צבר תיק של הלוואות קטנות, שלדבריו תומך ב־12 אלף עובדים ומייצר מכירות בהיקף של 1.4 מיליארד דולר. פרויקט זה אמנם שאפתני פחות מהרעיון המקורי – "קיבוץ קפיטליסטי״ שיחבר בין ישראל לעזה – אולם הוא ייצר תשואות מיידיות. "הם צומחים בין 8.5% ל־9% בשנה, בעוד שהמדינה צומחת בין 2% ל־2.5%״, הוא אומר.

עובדי סיסקו ישראל | צילום: גיא שלו

מקפלים את הדגל

חמי פרס, בנו של נשיא המדינה שמעון פרס, ומנהל פיטנגו, קרן ההון סיכון הגדולה ביותר בישראל (1.4 מיליארד דולר), מחזיק בחזון דומה. לדבריו, ערבית היא השפה הצומחת במהירות הרבה ביותר באינטרנט, והיא נמצאת בדרך להפוך לשפה הרביעית הנפוצה ביותר בעולם. "הדור הצעיר מתעניין הרבה יותר בלהיות מחובר. צעירים רבים מקרב הערבים־הישראלים יאמרו לך, ‘שכח מהפלסטינים, אנחנו רוצים להיות חלק מישראל. אנחנו באים קודם׳״.

בהתאם לכך הוא גייס קרן בהיקף של 50 מיליון דולר בשם אל בוואדר ("סימנים מוקדמים״ בערבית), המיועדת אך ורק להשקעות בקהילה הערבית־ישראלית. הקרן אינה דומה לשום דבר שהיה קודם במזרח התיכון. ממשלת ישראל הזרימה כסף לתוך אל בוואדר, וכך גם יהודים ישראלים פרטיים, ערבים ישראלים ופלסטינים. פרס מגן בקנאות על שמותיהם של המשקיעים ואפילו על שמותיהן של חלק מהחברות הערביות שבהן הם השקיעו. "איננו רוצים לחשוף חלק מהן כנתמכות במימון ישראלי בשל הסיכון שאנשים יפסיקו להשתמש בשירותיהן״, הוא אומר מסביר. "אנחנו לא צריכים להניף דגלים״. פרס חושש מחרם או מפעולות תגמול נגד חברות שהוא מממן, במיוחד מצד קיצוניים המתנגדים לכל שיתוף פעולה.

הוא גם רואה רווחים פוטנציאליים במסלול קידום השלום. לאל בוואדר יש שבע השקעות עד כה, ופרס נלהב במיוחד מדאטומייט שבסיסה בנצרת, המפתחת תוכנה המסוגלת לספק מדידות קרקע בשני ממדים או בתלת־ממד. המייסד הוא ערבי עם דוקטורט בגיאוגרפיה. סמנכ״ל השיווק שלו הוא יהודי. ישנן עשרות דוגמאות דומות – רק מעטות ונדירות מוכנות להרים את היד. כשמדובר על שיתופי פעולה עם תאגידים אמריקאיים, הפלסטינים כלל אינם נרתעים מהתקשורת. ג׳ון צ׳יימברס נזכר בביקור שלו אצל מחמוד עבאס במשרדו ברמאללה. להפתעתו, נשיא הרשות הפלסטינית כינס את כל הקבינט שלו בחדר. צ׳יימברס התחייב לתרום 10 מיליון דולר כדי לסייע בהקמה ובייעוץ לחברות סטארט־אפ ערביות. "אנחנו לא עוסקים בזה בשביל חשיפה תקשורתית״, אמר צ׳יימברס לעבאס, "אבל אני שמח לחשוף את מה שאנחנו עושים, אם אתה מעוניין, משום שלפעמים זה יכול לסייע להניע חברות אחרות לעלות על הסיפון״. ברגע שצ׳יימברס הביע את הסכמתו, פתח עבאס לרווחה את דלתות משרדו, וחשף תריסר כתבים וצלמים פלסטינים שהמתינו שם, ששעטו אל תוך החדר.

צ׳יימברס צוחק כשהוא מספר את הסיפור. יליד ווסט וירג׳יניה מאמין באמת ובתמים בתועלת הכלכלית והחברתית שתופק משלום במזרח התיכון. "אנחנו עושים זאת משום שאנחנו רוצים לשנות את העולם״, הוא מבהיר. ״ואנחנו לא עושים זאת בהיקף מצומצם. זה נחמד לעזור לכפר, אבל המפתח הוא כיצד אתה עוזר למדינה?״.

סדר יום כלכלי

עבור סיסקו, שהשקיעה יותר מ־15 מיליון דולר בקידום שיתוף פעולה בין ישראל לפלסטין, היה זה תהליך למידה. פגישות ההכשרה שלה נערכו תחילה ברמאללה, אבל "יותר מדי מרצים ישראלים פחדו לנסוע לשם״, אומרת זיקה אבצוק, מנהלת בסיסקו ישראל שהקימה את המיזמים. גם היא פחדה בתחילה. "אני מרכיבה עדשות מגע, וכשהיינו נוסעים לרמאללה בהתחלה הייתי מביאה את משקפי הראייה שלי למקרה שיחטפו אותי״. 

סעד עבד אל האדי, שחברת שירותי המדיה שלו אל נאשר מעסיקה 80 איש, פרש מתוכנית ההכשרה של סיסקו כשגילה שהמיקום נמצא באזור גבול שמבחינתו נגנב בידי הישראלים. "אנחנו צריכים להיות מחוברים עם העולם הערבי״, הוא אומר. אולם עבור רוב הפלסטינים, החיפוש אחר ידע מנצח את הפוליטיקה. 

פועלה של סיסקו יצר אפקט גל, שהביא לאזור ענקיות אמריקאיות נוספות, שמשתמשות אף הן במשרדיהן בישראל כדי לפעול מעבר לגבול. ולאחר שחברות מארה״ב גרמו לחברות הפלסטיניות לחוש בנוח לגבי עבודה משותפת עם גופים שבסיסם בישראל, הצליחו גם חברות הייטק ישראליות גדולות לבסס יחסים. סיסקו הפכה את זה לקו רשמי באמצעות כינון קואליציה המונה 35 חברות, מענטק ("ביחד״ בערבית), הכוללת חברות מיבמ ועד בנק הפועלים הישראלי, במטרה מוצהרת ליצור משרות לעובדי הייטק ערבים. אולם עד כה, סיסקו היא היחידה שמזרימה לגוף הזה כסף. "אני שמח להוביל את הדרך, לזרוע את הזרעים״, אומר צ׳יימברס.HP מבצעת כעת מיקור חוץ של חלק מהמחקר והפיתוח שלה אל הגדה המערבית. מיקרוסופט ישראל החלה לכלול ברשימת העובדים הקבועים שלה מהנדסים פלסטינים ברמאללה.

מאמציה של אינטל גדולים יותר. בדומה לסיסקו, היא פועלת לשפר את מגזר ה־IT הפלסטיני, והיא עורכת מפגשים – פורום ההייטק שלה שנערך במארס הפגיש יחד 60 יזמים פלסטינים וישראלים. משרדיה בירושלים מציגים תקווה – כיצד יוכל להיראות המזרח התיכון העתידי: ב״פינות הקפה״ בחלק מהקומות ניתן כמעט לבלבל בין הישראלים לפלסטינים, והם מתערבבים בידידות יחד עם נוצרים ועם דרוזים, נשים ערביות עטויות בורקה ונשים חרדיות חובשות פאה.

בשלהי מאי הביאה גוגל 100 דמויות בולטות בתחום ההייטק מקרב הפלסטינים והישראלים למשרדיה החדשים בתל אביב. בהתאם לאתוס שלה, נמנעה החברה מכל סוג של חשאיות. הפלסטינים הצליחו לעמעם את מה שיכול היה להיות סיפור חדשותי עולמי, אבל ברשתות החברתיות התקיים דיון פתוח בשאלה האם השתתפות באירוע הזה שקולה לנורמליזציה. ארגון חברות ההייטק הפלסטיני (PITA) לא צירף את שמו לאירוע, אך נכח בו. כך נאמדת התקדמות במזרח התיכון.

כך או כך, כל הצדדים מסכימים על דבר אחד: המאמץ מצד המגזר הפרטי אינו מונע משיקולי צדקה. הפלסטינים, המוצפים במשך שנים בכספי סיוע זרים, שלעתים קרובות מנוצלים לרעה, נענים לשותפויות עם חברות ישראליות, מפני שהדבר מציע להם את הסיכוי הטוב ביותר אולי לפתח את הכלכלה שלהם, ולעשות זאת בדרך המבוססת על כבוד. עבור ישראל – שהפכה לתעשיית הייטק השועטת קדימה, באמצעות פיתוח כישרון – 1.6 מיליון הערבים החיים במדינה ו־4.4 מיליון תושבי השטחים, עשויים להוות את המשאבים הבלתי מנוצלים הגדולים ביותר שלהם.

סיסקו, אינטל ודומותיהן עקשניות באותה מידה: אם זה לא הגיוני מבחינה עסקית, הן לא ילכו על זה.

צילום: רויטרס

סלע המחלוקת של הצדדים נמצא בהשקפה שלהם לגבי האופן שבו כל זה מתקשר לשלום עתידי. בעוד שהפלסטינים רואים את המיזמים העסקיים כאמצעי לשיפור היחסים, אף פלסטיני מבין אלה ששוחחו עמם במסגרת הכנת הכתבה לא היה מעוניין שהם יהפכו תחליף לפתרון מדיני. הם פשוט נוהגים בהיגיון, ונהנים מהיתרונות שנובעים משכנותם לאחת מהמדינות המובילות בתעשיית ההייטק העולמית. הישראלים, ורובם המכריע של האמריקאים, מאמינים שיוזמות כאלה הן שלבים הכרחיים בדרך להסכם.

בסופו של יום מדובר בסמנטיקה. אם המצב בשטח ייצור הכרח כלכלי להסתדר יחד, השם שיינתן לתוצאה הסופית הוא חסר חשיבות.

וכך הולכות היוזמות ומתרבות במהירות. מהצד התאגידי, סיסקו מתכננת חגיגת ענק לציון יום השנה השלישי ל״מענטק״. כמה מהמדריכים הפלסטינים מקווים לקיים מסיבה נוספת על חוף תל אביב, אם יינתנו היתרים לכך. "עבור רבים מהפלסטינים זה יהיה הביקור הראשון על חוף הים התיכון״, אומרת תמי אביגדור, המדריכה הראשית. יום השנה מניע אותם לשקול לעבור למיזמים משותפים ישירים עם מנכ״לים פלסטינים.

בינתיים, קרן הון סיכון חדשה בהיקף 25 מיליון דולר תושק בקרוב על ידי קונסורציום של משקיעים ישראלים, אמריקאים ופלסטינים בולטים. המממנים עדיין אינם נחשפים, אבל הקרן תעסוק בעידוד שותפויות ובעידוד יזמים ערבים להיפתח לשיתופי פעולה עם המערב. 

בסופו של דבר, תמריצים ומימון ייעודי בסך הכל מתחילים את התהליך. פתרון הנשען על שוק חופשי מחייב את היזמים לעבוד אלה עם אלה, לא כי כך אומרים להם בעלי הממון אלא משום שזה מציע להם את הסיכוי הגדול ביותר להצלחה. 

יזהר שי, המנהל את הפעילות הישראלית של קרן ההון סיכון כנען פרטנרס, המנהלת 3.5 מיליארד דולר, הוא עד לזרעי התהליך. בינואר 2012 הוא הקים קהילה מקוונת בשם "סטארט־אפ סטדיום", המיועדת לאפשר ליזמי ישראל לשוחח זה עם זה. יותר מ־15 אלף כבר נרשמו עד כה, ולדברי שי, התברר כי 10% הם ערבים־ישראלים. עובדה מעודדת נוספת היא שכ־1,000 נוספים הם פלסטינים. מספרים אמיתיים אלה, הנוצרים בידי אנשים צעירים שאמורים לחיות בארץ הזאת עוד שישה או שבעה עשורים, מספקים תקווה לאזור עתיק לא פחות מההיסטוריה המתועדת עצמה. "ביום טוב אתה יכול להיות מאוד מאוד אופטימי", אומר פאפרין מסורוס. "ביום רע אתה אומר משהו כמו, ‘אלוהים, בואו נחכה שיגיע עוד יום טוב׳״.