האי קינטנה הוא אי קטן, גודלו 12 ק"מ בלבד, והוא ממוקם מחוץ לעיר פריפורט שבטקסס, בדיוק בנקודה שבה נהר ברזוס נשפך למפרץ מקסיקו. הוא עבר גלגולים רבים במשך 200 שנה: תחילה הוקמה שם מצודה מקסיקנית קטנה, ושנים לאחר מכן הוקם בה נמל משגשג ששימש חקלאים מטקסס שהתחילו לייצא כותנה.
במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, ספינות של מדינות האיחוד הפציצו את חיילי הקונפדרציה שהוצבו שם, ובשנת 1900 הכה באזור הוריקן גלבסטון הגדול, שגבה את חייהם של 11 אלף בני אדם ורוקן את קינטנה מתושבים לחלוטין.
כשמייקל ב. סמית' הגיע לאי הנטוש בשנת 2002, האזור כולו היה בדעיכה. על האי היו בתים מעטים בלבד, כמה עשרות, וכולם במצב רעוע. חוף הים הפך מנמל משגשג למקום המפלט של ציפורים נודדות שעוברות במקום ואזור התעשייה היה מלא ביחידות אחסון ריקות, נטושות ומזוהמות. "אם היינו עומדים במקום הזה בזמנו, היינו שוקעים בבוץ", נזכר סמית'.
סמית' הצליח להותיר את חותמו על האי ההיסטורי לאחר שהשקיע 14 מיליון דולר בשיקומו והקים בשטחו את מפעל Freeport LNG, שעוסק בהפקת גז טבעי. המפעל מקרר ומייצא 2 מיליארד קוב של גז טבעי מדי יום, מרביתו גז מיוצר על ידי סלעי משקע, אותם סלעים שנוצרים על פני כדור הארץ מחומר שמקורו בסלע קודם בתנאים של טמפרטורה ולחץ גבוהים. את הגז משיגים על ידי קידוח אופקי הידרואלי.
בהתאם למחירי השוק הנוכחיים, התפוקה היומית במפעל של סמית' שווה כ־14 מיליון דולר, עליהם גוזרת עיריית פריפורט כ־5 מיליון דולר מידי יום ממיסוי ואגרות. "אנחנו לוקחים גז אמריקאי טבעי ונקי, מוסיפים לו ערך אדיר ומייצאים אותו למדינות שאין להן מספיק אנרגיה. המדינות האלו היו צריכות להשתמש בפחם מלוכלך אם לא היו משתמשות בגז שלנו", אומר סמית'.
מאז שהחלה את פעילותה בשנת 2019, Freeport LNG כבר הספיקה לשלוח 200 מכולות שהפליגו כל הדרך ליפן, קוריאה הדרומית וקרואטיה, מדינות שבהן משלוח יחיד יכול לספק את צרכי האנרגיה השנתיים של מאות אלפי בני אדם.
פריפורט צפויה לייצא השנה כ־15 מיליון טון של LNG (גז טבעי נוזלי), ששווים מבחינת כמות האנרגיה שהם יכולים לספק ל־130 מיליון חביות נפט. הרווח השנתי שלהם צפוי להגיע ל־2.5 מיליארד דולר, בעוד הבעלות של סמית' על 63% מהמפעל שווה כעת יותר ממיליארד דולר.
תהליך הפיכתו של גז למצב צבירה נוזלי כולל צינון של גז מתאן לכ־130 מעלות צלזיוס, כך שניתן יהיה להעביר אותו למכליות תרמיות ולאחר מכן לשלוח אותן ברחבי העולם. פריפורט יצרה מכונות ענק המכונות "רכבות", היחידות מסוגן בעולם, שעוזרות לה להשלים את התהליך הזה.
כדי למקם את מכונות הענק האלו על אדמת האי היה צריך לעבד כ־36 אלף חלקות אדמה שהיתה בוצית וטובענית במיוחד. כיום, יש במקום כמות פלדה הדומה לזו של מגדל אייפל, לצד 300 ק"מ של צינורות מתכת השקועים בתוך 496 אלף טון של בטון. מדובר בתופעה יוצאת דופן ומרשימה במיוחד לאור העובדה שלא מדובר בפרויקט של תאגיד על, אלא פרויקט של איש אחד ועקשן במיוחד, סמית', יליד רובע ברונקס המחוספס בניו יורק.
סמית' מודה שהתכניות הראשוניות שלו לניצול שטח האי היו שגויות. בשנת 2002, כשרק הגיע לקינטנה, הוא נקט באסטרטגיה שונה. הוא תכנן דווקא לייבא LNG, לא לייצא אותו. באותה התקופה, סמית' האמין שארה"ב קרובה מאוד למחסור גדול בגז טבעי בשטחה. הוא גייס 800 מיליון דולר במטרה לבנות טרמינל באי, טרמינל שהרעיון מאחוריו הפך למיושן רק שש שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הרבה לפני שבנייתו בכלל הסתיימה.
בסופו של דבר, החליט סמית' לשנות כיוון ולעבור לענף הייצוא. כל שנדרש ממנו לעשות הוא להתמודד עם מספר סיכונים בדרך: לגייס 14 מיליון דולר, לצלוח לא מעט אתגרים רגולטוריים ולהשלים את אחד ממיזמי הבינוי הגדולים בעולם. "עלויות ההון שלנו פחתו פי שניים ויותר", הוא אומר, "אבל פשוט לא ידענו את זה". עשור מאוחר יותר, הודות למהפכת הקידוח ההידרואלי (fracking), ארה"ב החלה לייצא כמות שיא של 10 מיליארד קוב של LNG מידי יום, כעשירית מהיקף הייצור המקומי שלה.
קרוב לבאר
סמית' הוא איש גדול ממדים שממשיך להיות פעיל גם בגיל 66 ויוצא לטיולי סקי וצלילה למרות כמה הליכים רפואיים שעבר להחלפת מפרקים. יש לו אף מעוקם ועדיין אפשר לשמוע בקולו הרבה מ"הברונקס".
אביו ניהל עסק שהפך אשפה לדלק. סמית', שלמד במכינה ללימודי רפואה באוניברסיטת קולורדו, הבין בשנה האחרונה ללימודים שהוא לא בטוח מה הוא רוצה לעשות בחייו ושהוא רצה להיות רופא "מכל הסיבות הלא נכונות". "פרשתי מהלימודים והפכתי לבטלן שעושה סקי כל היום", הוא מספר.
כדי להתפרנס, סמית' הוציא רישיון תיווך בשנת 1978 והחל למכור נכסים מסחריים מחוץ לעיר פורט קולינס שבקולורדו. הניסיון שצבר בתחום הפך לחיוני במיוחד בהמשך דרכו המקצועית. הידע שצבר בהתמודדות עם הבירוקרטיה, העיסוק הנרחב בניסוח ועיון בחוזים, מסמכים, אשרות ועוד, הקלו על המעבר שלו מעולם התיווך אל עולם הנפט, הדלק והגז.
בשנות ה־70 המאוחרות, עם הזינוק האדיר במחירי הדלק, סמית' עבר מתיווך נכסים מסחריים להשכרת שטחי אדמה לצורכי קידוח בקרבת מיקומים שבהם מצאו בעבר בארות נפט. "כשנכנסתי לעולמות קידוח הנפט, תמיד הקפדתי להישאר קרוב לאתרי הקידוח. גיליתי שיש לי את היכולות להבין באופן בסיסי את הפן הטכני של העסק הזה. במקום לשלם למהנדסים, השתמשתי במחשבון".
התנופה האדירה בשוק הגז הטבעי בארה"ב הפכה את עסק הייבוא של פריפורט לעסק מת. "בנינו את כל המתקנים הדרושים, אבל הם למעשה מעולם לא היו בשימוש"
מייקל ס. סמית'
"הייתי אופטימי חסר תקנה, אבל תמיד חששתי שיש יותר מידי דברים שאני לא יודע", כמו למשל הנטייה של מחירי הדלק להיות הפכפכים במיוחד. ואכן, עם ההתרסקות של מחירי הדלק לקראת סוף שנות ה־80, סמית' קנה את חלקו של שותפו בעסק בסכום שעלה מעט יותר מההתחייבות הראשונית שלו. הוא שילם לספקים, תאגיד Halliburton ו־Marvick Tube, שני תאגידי ענק בתחום האנרגיה, בריבית ובבארות נפט.
בשנת 1992 סמית' הנפיק את חברת Basin Exploration. מציאה של בארות נפט חדשות הפכה לאירוע נדיר וחמקמק יותר, ולכן, בשנת 1995 הוא שינה את Basin – מכר את חלק מהנכסים שלה, קיצץ משמעותית בכוח האדם והעביר את המטה ליוסטון שבטקסס, שם התחילו קידוחים במפרץ מקסיקו.
גם השינוי הזה לא עזר וסמית', שהפך מתוסכל, השתכנע שהאספקה המקומית של גז טבעי בארה"ב הולכת ונעלמת. בשנת 2000 הוא מכר את Basin תמורת 410 מיליון דולר לחברת Stone Energy, וגרף לכיסו 60 מיליון דולר.
הפוך בדיוק
כשהוא בן 45 בלבד, לסמית' כבר היה את ההון, אך הוא לא היה מוכן להשקעות גדולות. בשנת 2001, בזמן ששהה במלון בדנוור, הוא פגש את שריף סוקי, לשעבר בנקאי השקעות, מסעדן ובעל חברת גז קטנה בשם Cheniere Energy.
גם סמית' וגם סוקי האמינו שארה"ב תאלץ בקרוב להפנות משאבים רבים כדי לייבא גז טבעי לשטחה. לסוקי, שכבר החל לחפש מיקומים לקידוח בקרבת מפרץ מקסיקו, היו שלושה מיקומים אפשריים, אחד מהם סמוך לפריפורט.
סמית', בחר שלא לחבור לסוקי ולהמשיך לבד. הוא השקיע 14 מיליון דולר עבור 60% מאתר הקידוח בפריפורט. הפרויקט החדש הביא לכדי ביטוי הן את היכולות שלו בעולם הנדל"ן והן את הניסיון שצבר בענף האנרגיה. הוא הצליח להחזיר את ההשקעה שלו כששכנע לקוחות גדולים כמו Dow Chemical ו־ConocoPhillips לשלם מקדמות שמנות ולחתום על חוזים עתידיים ל־20 שנה.
אלה מבטיחים לתאגידי הענק את הזכות לבקש להשתמש בשירותי החברה כדי להמיר בחזרה את הגז המנוזל למצב הצבירה הגזי המקורי באמצעות מיכלי ה"רכבת" על האי.
התאגידים שהפכו לדיירים קבועים באי עשו בו לא מעט שינויים. ConocoPhillips למשל השקיעו יותר מ־500 מיליון דולר בהקמת מסוף ייבוא ובאספקת מכלים מבודדים עצומים, בגודל שמספיק להכיל מספר מטוסי בואינג 747 בו זמנית. "אם הייתי יודע שהעלויות יהפכו להיות כאלו גדולות, הייתי שוקל את ההצעה של סוקי יותר ברצינות, וככל הנראה גם הייתי סותם את הפה ומקבל אותה", אומר סמית'.
בשנת 2008, התנופה האדירה בשוק הגז הטבעי בארה"ב הפכה את עסק הייבוא של פריפורט LNG לעסק מת. למרות הטלטלה, החוזים הארוכים שחתמה פריפורט עם תאגידי הענק אפשרו לה להמשיך להתקיים ולהרוויח. כך פריפורט המשיכה לגלגל 25 מיליון דולר בשנה, מבלי שהיא עושה דבר. "בנינו את כל המתקנים הדרושים, אבל הם למעשה מעולם לא היו בשימוש", מספר סמית'.
סמית' הימר שיהיה לו משתלם יותר לייצא גז טבעי, שהחל להופיע פתאום בשפע בכל רחבי ארה"ב. הפעילות בענף כולו זינקה ב־74% תוך שני עשורים בלבד, בעיקר הודות לקידוח ההידרואלי שהצליח להניב 33 טריליון קוב של LNG מידי שנה.
"החבר'ה האלו הבינו במהירות את הערך של הנכסים שלהם. הם הבינו שהם רק יושבים שם ומחכים שימצאו להם שימוש חדש", אומר ג'ייסון פיר מסוכנות הייעוץ Poten & Partners. סמית' החל לגייס את הכספים הדרושים לשינוי המתקנים באי על ידי מכירת חוזים ל־20 שנה עבור שירותי המרת גז טבעי לנוזל גם לתאגיד הנפט BP ולענקיות הנפט היפניות Jera ו־Osaka Gas.
הוא תמחר חצי מכלית "רכבת" ב־1.25 מיליארד דולר. חברת השקעות האוסטרלית הפרטית IFM Investors שילמה 1.3 מיליארד דולר עבור 56% ממיכל ה"רכבת" השני. בשנת 2014, ענקית ההשקעות GIP קנתה 25% בשותפות מוגבלת בחברה תמורת 850 מיליון דולר. הצוות של סמית' החל ללוות סכומים עצומים, עם גיבוי מלא מצדו.
מרבית ההתנגדויות שפריפורט התמודדה איתן במהלך ההשתלטות על האי נפתרו כשהחברה קנתה וייעדה להריסה 60 בתים באי הנטוש והמוזנח. התסכול הגדול הגיע לאחר הוריקן הארווי בשנת 2017, שגרם להרס אדיר במתקני החברה ובציוד שלה. בשנת 2019, לאחר אינספור תהפוכות, פריפורט החלה סוף סוף את פעילותה השוטפת. "הוא עשה את זה, הוא בנה את המקום הזה. הוא השיג משהו יוצא דופן והוא עשה עבודה יוצאת מן הכלל", אמר סוקי, שנשאר יריב ידידותי של סמית' במשך השנים.
גם סוקי עזב את חברת הגז הקטנה שלו בשנת 2015, ופתח חברת ייצוא LNG משלו בשם Tellurian Energy. "כל פרויקט בנייה הוא סיכון, אבל בסופו של דבר זה המודל העסקי הבטוח ביותר שקיים. אי אפשר לשחזר עסק כזה כיום".
כיום, פריפורט נמצאת בחובות של 13 מיליארד דולר, אך מדובר בסכום שהיא יכולה לעמוד בו. עם לקוחות "שבויים" שמשלמים 2.5 מיליארד דולר מידי שנה בשל החוזים הארוכים שחתמו, החברה תשיג מספיק כסף כדי לשלם את החובות שלה שעה שהמכונות על האי ממשיכות לעבוד וסמית' והשותפים שלו ממשיכים להרוויח.
הכי ירוק
זה לא אומר שאין כאבי ראש אחרים. שלוש ה"רכבות" של פריפורט עבדו בפעילות מלאה מתחילת 2020, בצל התפשטות הקורונה והסגרים ברחבי העולם שהגבירו את הביקוש העולמי לדלק וגז.
לצד משלוחים שבוטלו בשל המגבלות השונות, המחירים של פריפורט במהלך הקיץ האחרון צנחו ל־3.40 דולר עבור מיליון Btu (יחידות תרמיות בריטיות). עם זאת, בחודש ינואר האחרון, נקבע מחיר שיא של 18.5 דולר בשוק האסיאתי, אך הצניחה ל־7 דולר היתה מהירה.
ההפכפכות והתנודות הקיצוניות בשוק דווקא עודדו עסקאות חדשות. "זו היתה התנופה שהובילה לחתימת עסקאות אספקה שנמשכות 20 שנה. שירותים שונים ביפן, למשל, צריכים לוודא שיש להם את כמות הגז שדרושה להן כדי להמשיך לפעול", מסביר האנליסט אלכס מונוטן, יועץ לענייני אנרגיה בחברת Wood McKenzie. ובאשר לפריפורט, הוא אומר, "הם צריכים להבין שיש לדלק קונים".
לסמית' יש כבר את האישורים הדרושים להקמת "רכבת" רביעית, והוא עשוי להשתמש ברכבת הזו כדי לשווק את פריפורט כיצרנית ה־LNG עם טביעת הרגל הפחמנית הנמוכה ביותר בעולם. זה אולי נשמע כמו גימיק, אבל הלקוחות מעוניינים בכך.
פריפורט מקבלת את כלל אספקת החשמל שלה מרשת החשמל של טקסס, שמבוססת על אנרגיית רוח. לכן, פריפורט יכולה לשווק את המוצר שלה כמוצר "ירוק" יותר מאשר LNG שמופק באמצעות טורבינות מונעות גז.
גם הגז עצמו נחשב לידידותי יותר לסביבה. לפי המעבדה הלאומית בברקלי, ניתן לזקוף את הירידה בהיקף פליטת הפחמן הדו חמצני בארה"ב ביותר ממחצית מאז שנת 2005, לתנופה האדירה של ענף הקידוח ההידראולי. כמו כן, עוד ועוד שירותים ציבוריים החלו להשתמש בגז טבעי ולא במקורות אנרגיה אחרים, שהפקתם גורמת לפליטה רבה יותר של פחמן דו חמצני.
"המעבר לאנרגיה מתחדשת ייקח זמן רב, לא משנה כמה מהר ננסה לעשות את זה. עדיין יהיה תפקיד משמעותי לגז טבעי בעולם", אומר סמית', שבטוח ששוק ה־LNG יכול לצמוח ב־50% עד שנת 2030, מה שישאיר את הספינות שעוגנות באי קינטנה במקומן לעוד כמה עשורים.
