משאיר טעם מר: על החיבור הלא תמים בין מדע ותעשייה

לכאורה זה לא נוגע אלינו. אמנם האקדמיה האמריקאית והתקשורת נסערות, אבל האירועים התרחשו בארצות הברית לפני 50 שנה ויותר, אז כמה הם כבר יכולים להיות רלוונטיים לישראל של היום?

ובכן, מאוד רלוונטיים. אני מתכוון לפרסום המהדהד שראה אור לאחרונה בכתב העת Jama Internal Medicine, שבו חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה חשפו מסמכים המוכיחים שבשנות ה־60 תעשיית הסוכר האמריקאית קנתה מדענים בכירים מהרווארד – לא פחות! – והזמינה מהם "מחקר", שיוכיח שלצריכת סוכר יש קשר זניח לעלייה התלולה בתחלואת הלב בקרב האמריקאים. באותן שנים היתה תחרות קשה בין שני חשודים עיקריים: הסוכר הלבן והשומן הרווי. אנשי הסוכר ניסו – ומתברר שגם די הצליחו – לכוון את חיצי האשמה לעבר השומן. במשך עשורים שלט בשיח הזיהוי בין צריכת מזון עתיר שומן רווי למחלות לב, בעוד התיק נגד הסוכר היה רך יותר – הוא זוהה בעיקר עם חורים בשיניים, והאמריקאים הרשו לעצמם להמשיך לשתות קוקה קולה בדליים. לאותו מחקר שפרסמו בכירי הרווארד היה חלק לא מבוטל במיתוג הזה.

אוצרות בארכיון

קשרים מפוקפקים בין תעשייה וגורמים אינטרסנטיים לבין חוקרים ומחקרים מדעיים הם לא עניין חדש, אבל נדמה שכאן נשברו כמה שיאים. איך אמרה פרופ' מריון נסל, כוהנת התזונה מאוניברסיטת ניו יורק? "זה מעורר שאט נפש, לעיתים רחוקות נתקלים בדוגמה כה בוטה". היא התכוונה לכך שבמקרים רבים אנחנו יודעים מי מממן את המחקר ומה התוצאות, ויכולים רק להרים גבה ולשער איזה כוחות פעלו מאחורי הקלעים. כאן הכל נאמר במפורש ואף תועד: הציפיות של הבכיר בהתאחדות הסוכר שפנה אל החוקרים, ההבהרות שלהם שהם מבינים היטב למה הוא מצפה, העובדה שהמחקר התפרסם רק אחרי שהאדון מהתעשייה אישר את תוכנו והביע את שביעות רצונו. "זה נראה הרבה יותר כמו יחצ"נות מאשר אקדמיה", סיכמה פרופ' נסל.

בתחרות בין החשודים, הסוכר הלבן והשומן הרווי, הסוכר ניצח ונתפס כתמים | צילום: Fotolia

בנסיבות האלה אפשר לומר שהמדענים – שקיבלו כ־50 אלף דולר בערכים של היום – התנהלו באופן כמעט חובבני. היום חברות הסוכר היו צריכות להיפרד מסכום עם הרבה יותר אפסים כדי לקבל שירות כזה, ובכלל: מי שומר תכתובות כאלה, שבהן מתועדת הקומבינה שחור על גבי לבן? איך לא גרסו או שרפו את המכתבים מייד לאחר הקריאה? מעניין איזה עוד אוצרות מעלים אבק בארכיון של הרווארד, משם שלפו החוקרים את המסמכים המרשיעים.

אז למה מה שהתרחש בחוף המזרחי בשנות ה־60 רלוונטי לישראל של המאה ה־21? מפני שבעוד שכמות הסוכר המומלצת על ידי גופי הבריאות עומדת על 9־6 כפיות סוכר ליום (תלוי אם מדובר בילד או מבוגר), הישראלי הממוצע צורך כ־30 כפיות סוכר ביום. פחית אחת של קולה מכילה את כל מנת הסוכר היומית המומלצת לילדים. חטיפים ומוצרים תעשייתיים מכילים כמויות סוכר אדירות, שהצרכן הסביר לא רואה ולא מודע לקיומן. לאמריקאים כבר מזמן אין בלעדיות על מכת ההשמנה, ומגיפת הסוכרת מכה בעוז בילדי ישראל, שכל שלישי מתוכם עתיד לפתח סוכרת עד גיל 50. למערכת הבריאות זה עולה מיליארדים, ולישראלים רבים זה עולה באיכות חייהם – ובמקרים רבים גם בחיים עצמם.

מדעי התעשייה

אמנם כיום אין מחלוקת על הנזק הבריאותי הכרוך בצריכה עודפת של סוכר, אבל הנסיונות של התעשייה לטשטש את העירנות הציבורית לא פוסקים לרגע. באמצעות פרסומות וגם באמצעות מחקרים: רק לפני כשנה חשף הניו יורק טיימס שקוקה קולה השקיעה מיליוני דולרים במחקר שיוכיח שאין קשר בין צריכת משקאות ממותקים להשמנה. חברות ממתקים מימנו מחקר שטען שילדים שאוכלים ממתקים דווקא רזים יותר.

הקשרים בין תעשייה למחקר מוכרים גם בישראל. את בית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי בהרצליה ייסדו כיל ובז"ן; חברת IEI, שתכננה להפיק נפט ממעמקי האדמה באיזור יואב־יהודה (פצלי שמן), שלחה זרועות ארוכות ותקציבים שמנמנים לתוך המחלקה הגיאולוגית באוניברסיטת בן גוריון, בתקווה לשכנע את הציבור ומקבלי ההחלטות שהפעילות הפולשנית במעמקי האדמה לא כרוכה בסיכונים.

בענף המזון הדוגמה הבולטת ביותר היא הפעילות העירנית של מועצת החלב. זו באה לביטוי בקולות קוראים משותפים עם משרד הבריאות(!) המזמינים מחקרים על השפעתו הבריאותית של החלב; וכן בהעסקת דיאטנים, תזונאים ורופאים בכירים בתעשייה או במועצת החלב. כשאלה מביעים את דעתם (הלא משוחדת, כמובן) בראיונות לתקשורת, איש מהקוראים, המאזינים והצופים לא יודע שכשהם מדקלמים את ההמלצה "שלושה מוצרי חלב ביום", חלק מתזרים ההכנסות שלהם מגיע מתעשיית החלב.

הקשרים בין תעשייה למחקר נמשכים גם היום ומוכרים גם בישראל | צילום: Fotolia

לפעמים המטרה של התעשייה היא לשכנע, ולפעמים דווקא לבלבל. האדם הסביר מוצא את עצמו מותקף במחקרים וכותרות סותרות חדשות לבקרים, עד שהוא מאבד אמון בפרסומים, בתקשורת שמתווכת אותם, וגם במדע עצמו. אצל רוב הציבור חוסר האמון הזה מוביל לאדישות, וזה בדיוק הלך הרוח שמשמח את התעשייה. צרכנים אדישים הם צרכנים כנועים שלא משנים את הרגליהם ונענים בקלות לשטיפת המוח של הפרסומות. כנגד המגמה הזו יש רק שני כוחות שיכולים לעמוד – אנחנו, ציבור הצרכנים, שצריך לגלות עירנות, להתעקש לקבל מידע אמין, ולהבחין בין עיקר לתפל ובין שקר לאמת; והממשלה והגופים הציבוריים, שאמורים להגן על האינטרסים שלנו. במקום שבו יש כסף ציבורי למדע ולמחקר, לחוקרים קל יותר לעמוד בפני הפיתוי לערוך מחקרים ממומנים מטעם. האינטרסים הזרים יכולים להשתלט על הידע המדעי במקומות שבהם האינטרס הציבורי מופקר. בארצות הברית של שנות ה־60, מתברר, הוא היה מופקר לחלוטין; גם בישראל 2016 יש הרבה מה לשפר.

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק