|
חולצת עבודה כחולה וטרקטור חורש בשדות מוריקים. כך, כשם שהיה, נותר הדימוי הרווח של הקיבוץ. כאילו דבר לא השתנה מאז תחילת ימי ההתיישבות השיתופית, בשנות ה־20 של המאה הקודמת. אלא שהקיבוצים עצמם השתנו בהחלט; החקלאות עדיין שם, אולם היא כבר אינה מהווה את מקור הכנסתם העיקרי, אלא דווקא התעשייה.
לדירוג המלא: 10 הקיבוצים העשירים בישראל
מפעל פלסאון במעגן מיכאל | צילום: אתר החברה
זה התחיל באופן טבעי; לחלק גדול מהקיבוצים פשוט לא היו די אדמות או אמצעים שיספיקו כדי להתקיים מחקלאות, ומכאן פיתוח תעשייה כמקור הכנסה נוסף (או עיקרי) היה הכרח. לפיכך, אין פלא שכמה מהתעשיות הקיבוציות המפוארות צמחו בנגב השחון או בגליל ההררי.
בשנות ה־70, עם צמצום התמיכה הממשלתית, ירידת ההכנסות מהחקלאות והצורך למצוא מקורות הכנסה ותעסוקה חלופיים – הואץ בקיבוצים תהליך התיעוש. מרבית המפעלים הגדולים והמצליחים של התעשייה הקיבוצית, כולל אלה המתבססים על טכנולוגיה מתקדמת, הם מפעלים ותיקים בני 30־50 שנים, שפילסו את דרכם לשוקי העולם בתהליך איטי ומתמיד. ההצלחה המתמשכת והגאות בשוקי העולם הביאו אחדים מהם לשווי של מאות מיליוני שקלים ואת בעליהם לרווחה כלכלית שכמותה לא נראתה בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית.
עם תחילת הפיתוח של התעשייה הקיבוצית בשנות ה־70, התפתחה נטייה להקים מפעלים בתחום הפלסטיקה, תחום שאותר כבעל פוטנציאל צמיחה גבוה ומתאים לידע ולכוח האדם האיכותי שעמדו לרשות הקיבוצים. מערכות השקיה פלסטיות, למשל, התאימו לקיבוצניקים כמו כפפה ליד, ומכאן יצאו הצלחות עולמיות כמו פלסאון ונטפים. אבל היו גם הצלחות מפתיעות יותר, כמו חברת מפרו של קיבוץ הגושרים. מפרו היתה חברה קטנה ומנומנמת לייצור פלסי מים, עד ששני ממציאים הגיעו מהעיר והציגו לקיבוצניקים המצאה פלאית: מכשיר להסרת שיער מהרגליים כמעט ללא כאב. ההמצאה נרכשה והמכשיר החדש, "סופט אנד איזי", נחטף מהמדפים. בסוף שנות ה־80 הגיע המפעל להיקף מכירות של 53 מיליון דולר והיה סמל ההצלחה של התעשייה הקיבוצית (חברי הגושרים, יש לציין, לא ידעו להתמודד עם ההצלחה; ניהול גרוע, תעשיית חיקויים ותחרות מצד חברות בינלאומיות הביאו לקריסת החברה, שנעלמה כלא היתה).
צילום: קיבוץ יטבתה
נכון להיום, מקור ההכנסות העיקרי של הקיבוצים הוא תעשייה, ומספר מפעלי התעשייה בקיבוצים מתקרב למספר הקיבוצים עצמם. דירוג הקיבוצים התעשייתיים שלפניכם משקף את מצבם של הקיבוצים שעיקר הכנסותיהם הוא בתעשייה. עם זאת, ישנם קיבוצים שנכסיהם שווים מאות מיליוני שקלים בזכות מיקום נכסי הנדל"ן שלהם וניצולם (בין המובילים שביניהם ניתן למנות את שפיים שבמרכז וגן שמואל שליד חדרה). קיבוצים אלה לא נכנסו לרשימה בשל המחלוקת אשר קיימת עם המדינה בנוגע לזכויותיהם על הקרקעות, מה שמקשה על אומדן ריאלי של נכסיהם. הרשימה אינה כוללת גם את קיבוץ לוחמי הגטאות, שהקים את מפעל טבעול למזון מהצומח וב־2010 מכר אותו לאסם עבור יותר ממיליארד שקל.
הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון חודש פברואר של מגזין פורבס ישראל
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
|
|
