בגיל 14, מאור רומם היא המשתתפת הצעירה ביותר ברשימה הזו והיא עושה זאת במשבצת מיוחדת במינה: היא טאלנט בתחום ההתנדבות. אם חשבתם שנערות בגילה יכולות להגיע לתארים רק על ידי שבירת שיאים ב"טיק טוק" – מאור מוכיחה שדור ה־z הוא לא כל כך גרוע, אחרי הכל.
רומם, תלמידת כתה ט' מתל מונד, עוסקת בנתינה מהרגע שהיא פוקחת את העיניים בבוקר. אנחנו תופסים אותה אחרי הרצאה בפני מאות ילדים של שכבת כתה ז' בחדרה, עוד אחר צהריים שגרתי בחייה. שם ההרצאה "מחושך לאור" ומאור מספרת בה את סיפורה האישי כשהיא רותמת את הילדים לפעילות התנדבותית שיזמו בעצמם ושמאור תלווה ותעקוב אחריה.
עד כה נוצרו כך 35 קבוצות ברחבי הארץ, במסגרתן מאור הובילה סיירת של בני נוער בחנוכה שהדליקו נרות עם קשישים עריריים, ליוותה חבורת בנות שתרמה שמלות לבת מצווה לנערות מועטות יכולת, ועקבה אחר הקמתן של קבוצות לשיפוץ אנדרטאות, תיקון בתים של קשישים, חלוקת חלות לחיילים ועוד היד נטויה.
"בסוף כל הרצאה אני מבקשת מהילדים לשלוח משלוח של מחברות לאפריקה", מוסיפה מאור, "מספיק ש־150 ילדים תרמו מחברת ויש 150 ילדים באפריקה עם כרטיס כניסה לבית ספר. זה משהו שקיבלתי בעקבות ההתנדבות שלי באפריקה, כי הבנתי ששם אם אין לך מחברת – לא תוכל לקבל חינוך".
מה עוד את מספרת בהרצאה?
"אני מנסה להראות למי שנמצא כמה זה קל וכמה זה אפשרי להתנדב. כל מה שצריך זה לקחת את התחביבים ואת מה שאתה עושה אחר הצהריים בכל מקרה ולתת להם עוד צד. אם את אוהבת לרקוד – תרקדי עם קשישים או תעלי מופעים ותגייסי כסף לאנשים נזקקים. אנחנו כבני נוער יכולים לעשות את זה וזו גם החובה שלנו – אנחנו מכינים לעצמנו את העולם, יש לנו יותר השפעה, וגם הבנה בדברים שלמבוגרים לא תמיד יש, כמו רשתות חברתיות".
לעזור ולהחלים
כשמאור מספרת לבני הנוער על התנדבות היא מזכירה ביטוי שטבעה בעצמה: Voluntherapy – היכולת לספוג תרפיה דרך העזרה לזולת. זה מה שעומד במרכז סיפורה האישי, שמקורו בטרגדיה. בגיל שבע וחצי איבדה את אביה, עודד, שנהרג בתאונת עבודה. מאור ואמה, עדי, נותרו לבדן. "הכל התהפך לי בחיים. הייתי יושבת מחוץ לשיעור על הגדר, הייתי מתחצפת מהר כי התבגרתי מאוד מהר. היה לי משבר עם בית הספר ואפילו הייתי צריכה לעבור לבית ספר אחר".
בתוך הקושי הזה, יום אחד מאור הפנתה את תשומת לב אמה למשפט של א.ד גורדון שלמדה: "לא יהיה ניצחון האור על החושך כל עוד לא נעמוד על אמת אחת פשוטה – שבמקום להילחם בחושך צריך להדליק את האור", היא מצטטת באופן מדויק, "הבנתי שאין מה להנציח את הרע. שאם אני רוצה לעשות טוב, אני אצא מהמקום של היתומה והמסכנה, אני אמצא אנשים אחרים שהם באמת מסכנים ואעזור להם. ככה, לאט לאט הפכנו, אני ואמא, מאלה שהן מסכנות לאלה שעוזרות לאחרים".
איך זה התחיל?
"בקטן, בלחצות את הכביש לוטרינר ולהתנדב. את חושבת שאת לא שווה שום דבר ושאת כלום וחצי ואז את מוציאה כלבה לטיול והיא עושה פיפי בזכותך, ובפעם הבאה היא קופצת עלייך, היא מוצאת בך משהו. זה מחזק".
אבל מאור לא עצרה בטיולים עם הכלבים. בגיל 11, לקראת בת המצווה שלה – חיפשה עשייה יותר משמעותית. "זו היתה שנת מצוות, וראינו בטלוויזיה תכנית על אפריקה ואז עלה לי הרעיון לנסוע עם משלחת סיוע למקום שבו אני יכולה לעזור לילדים. אמא שלי ניסתה למצוא משלחת שתתאים לשתינו וגילתה שאין דבר כזה ילדים במשלחות. בסוף היא שכנעה משלחת קיימת, נסעתי איתם, הייתי הילדה היחידה שם".
לאן נסעתן?
"לבית יתומים בגאנה. זה היה מעניין כי קראו לי יתומה עד אותו רגע ולא הבנתי מה זה אומר, ובגאנה ראיתי מה המשמעות האמיתית של יתמות. היינו שם בבית ספר במחשבה שאעביר להם שיעורים ואהיה המורה, אבל בסוף אני זו שלמדתי מהם. עשינו קייטנה לילדים, שיפצנו להם את בית הספר. אחר כך נסענו לאוגנדה שהיא קשה יותר, היינו שם במחנה פליטים. יש שם 50% איידס ותוחלת החיים היא עד גיל 44".
מה היה הכי קשה?
"בהתחלה החדר שחייתי בו. זה נחשב בית מלון יוקרתי באזור הזה, אבל התקלחתי בדלי והבנתי שלמקומיים החיים הרבה יותר קשים. הם חיים בבקתות בוץ, אין להם כלום, אפילו לא מחצלת לישון עליה. זה לא פשוט להתמודד רגשית עם כל מה שאת רואה, אבל היה לי את אמא שלי ואת הצוות שהקיף אותנו, ולאט לאט את מבינה שאלה החיים – לא לכולם יש מצעים, לא כולם יכולים לאכול שלוש ארוחות ביום. חזרתי משם בן אדם אחר, למדתי להכיר תודה ולהעריך את מה שיש לי. לקחת פחות אוכל לצלחת ולייצר פחות זבל. אני מאוד מחוברת למה שעושה גרטה טונברג, המסרים שלה על איכות הסביבה מאוד חשובים".
הפוליטיקה לא משנה
מאז, מאור ואמה נסעו לאפריקה עוד פעמיים, ללמד ולהאכיל. השנה, לראשונה, טסו ליעד חדש – מחנה של פליטים מסוריה וכורדיסטן ביוון, שבו שהו עשרה ימים. תפקידן שם היה לחלק מנות אוכל לחולים שלא מסוגלים לעמוד בתורים. "זה היה יותר קשה", היא משחזרת, "אני לא יודעת אם זה כי אני מכילה יותר את המשמעות של מה שאני רואה, או שהמראות באמת יותר נוראיים, אבל זו היתה חוויה מטלטלת", משחזרת מאור, "את רואה שם ילדים, מגיל אפס שזרקו אותם על סירה כדי להציל אותם וזקנים שנפצעו מדאעש. העובדה שאנחנו מישראל לא שינתה לאף אחד – ברגע שמגיעים לשם הפוליטיקה לא משנה, הם צריכים את הערכים האנושיים הבסיסיים והם פשוט בני אדם. ראינו המון חולי וקושי – אם ביום הראשון יש 43 חולים, ביום השני זה כבר 56".
הצלחת לתקשר איתם?
"לא ממש, גם הם עצמם לא תמיד תקשרו זה עם זה כי הם לא מדברים את אותן השפות. יש שם גם סורים וגם אפגאנים שברחו מהטאליבן, הם לא יודעים למי לפנות. במשלחת הבאה נרצה שיהיו גם יהודים וגם ערבים, כדי שנוכל לתקשר יותר טוב מבחינת השפה".
מאור, אם כן, מתכננת לשוב ליוון והתכניות שלה לא נגמרות כאן: היא רוצה להקים קהילה באינסטגרם של נוער מתנדב, להגיע לנוער אמריקאי ולקהילות יהודיות ברחבי העולם ולהמשיך את ההתנדבות השוטפת שלה כאן, בישראל.
את מרגישה עדיין ילדה?
"לא עצרתי את החיים שלי, אחד המסרים החשובים שאני מעבירה הוא שלא פספסתי שום דבר, אני עדיין נערה רגילה עם תחומי עניין של נערות בגילי. אני אוהבת לצאת ולבלות, אני לא ילדה שמחה אלא מאושרת, כי אני מכירה בכל הטוב שיש לי".
ומה תהיי כשתהיי גדולה?
"אני רוצה להיות עורכת דין ולעסוק בזכויות אדם, אומרים לי שיש לי חוש צדק ואני רוצה לשלב את זה בחיים שלי, לעזור לאנשים שצריכים צדק".
צילום תמונה ראשית: ניר סלקמן
