שוב גוזל: לבני ה-20 ומשהו נגמר הכסף – והם חוזרים לבית ההורים

סקר שנערך לאחרונה מראה כי יותר ויותר ילדים שבגרו חוזרים לגור עם הוריהם. זה דפוס שחזר ועלה גם בעבר (וכמעט תמיד מקושר עם נסיגות כלכליות), והעת הזאת אינה שונה. וכשהכלכלה בקשיים, נהיה יותר ויותר קשה לצעירים להגיע לעצמאות.

פסיכולוגים, לפיכך, מציעים תיחום גילאי חדש שנוצר – "מבוגרים עולים", המגשר בין התבגרות לבגרות. בהתאם לתיאוריה זו, אנשים בשנות ה-20 לחייהם עוברים תקופת התפתחות השונה משלבום אחרים של הבגרות, ותקופה התפתחותית זו מסבירה חלק מאי- רצונם של ילדים בוגרים לעזוב את הקן החם לתמיד.

אבל אם התיאוריה נכונה, מדוע מספר "ילדי הבומרנג" החוזרים הביתה עולה בזמן של קושי כלכלי? נראה סביר יותר כי צעירים חווים כישלון בהמראה בשל הקשיים הכלכליים של לגור לבד בזמן מיתון. זו בוודאי איננה משימה קלה; עם פחות ופחות משרות לבחור מהן ויותר תחרות על כל מקום פנוי, הופך קשה יותר ויותר עבור בוגרי תיכונים ואוניברסיטאות למצוא תעסוקה בעלת משמעות, ואפילו קשה להם יותר לעבור ממשרות התחלתיות בארגונים אל קריירות מלאות.

בערך 13% מן הילדים הבוגרים בגילאי 18-29 בארה"ב חוזרים לגור עם ההורים אחרי ניסיון לגור לבד. מתוכם, הרוב הן בנות, והרוב המכריע מצהירים כי המצב הכלכלי הוא זה שהחזירם לבית ההורים. בנוסף, פחות ופחות מבוגרים צעירים עובדים – השיעור הנמוך ביותר מאז שנות ה-50, בזמן שההרשמה לאוניברסיטאות מצויה בשיא של כל הזמנים.

לרוע המזל, ללימודים כיום אין השפעה חיובית כה גדולה על עתיד הסטודנט כמו בעבר. עבור רבים, התואר מצליח רק להגדיל את החוב השיאי, בלי לספק הזדמנויות עבודה אטרקטיביות. עם כל כך הרבה בוגרי אוניברסיטאות, התואר כבר איננו נדיר ונחשק כמו פעם, ופשוט אין מספיק משרות עבור כולם שיאפשרו לבוגרי הלימודים משרה משתלמת.

יש כמות מוגבלת מאוד של בחירות קריירה ששכרן גבוה, ופערי השכר בשילוב צמצום מעמד הביניים רק מגבירים את הקושי בשמירה על אורח חיים בר קיימא עם משכורת בסיסית.

זה לא שפיתוח קריירה הוא בלתי אפשרי בתקופת קושי כלכלי. אבל זה לוקח הרבה יותר זמן, ויותר ויותר מבוגרים צעירים מוצאים קושי באיזון החוב הצרכני והלימודי ומשרות הכניסה נמוכות השכר לבין עלויות הקיום הגבוהות. לבוגרים אלה, זו בדיוק הבחירה – לעשות כל מה שניתן כדי להתקיים בלבד, או לחזור לגור עם ההורים עד שיוכלו לנווט את דרכם גם באקלים כלכלי סוער.

כמובן, לא כל הצעירים חוזרים לחדרי השינה הישנים שלהם. רבים בחרו בדרכים אחרות להיאבק בכלכלה, למשל שינוי סגנון החיים שלהם, מגורים עם שותפים או עבודה בלתי פוסקת לקראת קריירה. מה מבדיל בין בין מבוגרים-צעירים יוזמים ומצליחים לבין אלה הנעדרים את האמביציה? לדעת רבים, זכאות היא התשובה.

כשהכבוד עצמי מתנגש במציאות

מחקרים טוענים כי דור ה-Y סבל מתחושת כבוד-עצמי מנופחת, שהתנגשה בצורה לא נעימה עם המציאות הקשה של העולם המודרני. ילדים מתבגרים בהאמינם כי הם מיוחדים, מוכשרים ויכולים להיות כל מה שהם רוצים, וכשזה לא תמיד מסתייע – הם לעיתים קרובות שוקעים במרה שחורה ומתייאשם. בתמצית, הרעיון מצטייר פחות או יותר ככזה שאם הם לא יוכלו להשיג בדיוק מה שהם רוצים, אין הרבה טעם לנסות; במקום לעבוד ללא הרף לקראת מטרותיהם, הצעירים האלה פשוט מוותרים. 

למרות שרבים מבני ה-20 ומשהו יכולים פשוט להיות מוגדרים כעצלנים, אחרים חושקים בכל מאודם לחיות באופן עצמאי אבל פשוט חסרים את היידע הנדרש באיך לשרוד בעצמם. איזון משכורת רמת-כניסה עם עלויות מחיה גבוהות והחיים לצד חוב רציני הם אתגר בצעירים רבים פשוט לא מצויידים ביכולת להתמודד איתו.

למרבה המזל, אחריות כלכלית היא כלי אפשר ללמוד אותו, וצעירים יכולים להסתגל לקשיים שמציבה הכלכלה; יום אחד, כשהכלכלה תתייצב או כשהם ייתמקמו בקריירות יציבות יותר, הבחירות החסכוניות האלו יניחו את התשתית לסגנון-חיים בריא כלכלית לטווח ארוך.

הצד השני של דור הבומרנג הוא פלח של אנשים צעירים שאימצו את החסכנות כסגנון חיים. במקום להיות המומים מהאתגרים שמציבה הכלכלה היום, הם בחרו לרדד את סגנון החיים לכיוון המינימום ההכרחי. זה מאפשר להם לחיות עצמאית בזמן שהם מנסים להשיג את הקריירות שהם רוצים; במקום לרדוף אחרי משרות גבוהות-שכר כדרך לשמר סגנון-חיים נוח, הם בחרו לחתוך בהוצאות המחיה שלהם.

אין צורך להעמיק בפיסלוסופיה של הפשטה מרצון על מנת להרוויח מלקחיה. בבסיסה, התנועה נשענת על הבחירות הכספיות החכמות כמו שאר סוגי המימון האישי האחראי. ללמד ילדים צעירים את העקרונות האלה והטמעת הערכים הללו בסגנון חייהם בגיל מוקדם – תחזק אותם בבגרותם ותסייע לעצמאותם, בלי קשר למצב הכלכלה שסביבם.

ישנם כמה הרגלי צריכה שצעירים מצליחים כלכלית חולקים ביניהם: הוצאה במזומן והימנעות מכל חוב צרכני, קניית מוצרים משומשים ושיפור מוצרים במקום קנייה שלהם, יצירת תקציבים – ודבקות כלפיהם, שמירת כסף בצד מוקדם ככל האפשר מבלי לגעת בחסכונות למעט שעת חירום של ממש, והחזקת עבודה שנייה, או תחביבים יוקרתיים, בשביל הכנסה נוספת. הורים יכולים לעזור להכין ילדים לחיים עצמאיים ע"י לימודם של עקרונות כלכליים בגיל צעיר. ככל שמוקדם הגיל בו לומד אדם על תקצוב וחובות, כך ייקל עליו להתחיל ולבנות סגנון חיים חסכוני עד השגת המטרות לטווח הארוך בקריירה. אפילו אחרי שההצלחה בקריירה מתחילה, הם עלולים למצוא כי הם מעדיפים את סגנון החיים הפשוט וימשיכו בו תוך שהם מרפדים את חשבונות החיסכון שלהם.

ויש למטבע גם צד אחר: אומנם זה תלוי במצב, אך החזרה למגורים עם אמא ואבא יכולה למעשה להיות אחת הבחירות החכמות שאפשר לנקוט בהם. רוב החוזרים לגור עם הוריהם עובדים במשרה מלאה או לפחות חצי משרה, וכך נוטלים חלק בהוצאות המשפחה. כך ההכנסה המשפחתית כולה עולה, ומסייעת לירידת הלחץ המעיק על חברי משפחה באופן אינדיווידואלי. 

המגורים בבית ההורים גם מסייעים בהקטנת ההוצאות והתמקדות ברווחים. במקום להיאבק על פת לחם, אפשר לחסוך, להשקיע, לשתול זרעים ולהטיל ביצים. בהתחשב ביוקר המחייה, סכום כסף רציני עלול להיחסך מרגע שאינך צריך לשאת את כל היוקר הזה על גבך לבד.

כמובן, השימוש בפרק הזמן הזה כהזדמנות לצבור הון ולבנות בסיס כלכלי היא אפשרית רק אם אתה מסור לחיסכון כספי. מי שמשתמש בהוריו כרשת-ביטחון ללא מטרה כלכלית רחוקת טווח יותר כנראה לא ירחיקו הרבה מבית הוריהם לעולם; אלה המשתמשים במגורים אלה כאמצעי זהירות מחושב לבניית הצלחתם בחיים מן הסתם יצאו לחיים עצמאיים מוצלחים מוקדם יותר.

בין אם נאמץ סגנון חיים צנוע או נשתמש בתקופת המגורים בבית לחסוך כסף, בכל מקרה צריך חוש פיננסי בריא. רק מי שיודע לחיות במסגרת האמצעים העומדים לרשותו יוכל להגיע לעצמאות כלכלית, והכנת הבסיס לכך בגיל מוקדם תוכל לצמצם את הנזק לטווח ארוך של בחירות כלכליות גרועות, בלי קשר למצב הכלכלי.