| מחוז אנאנטאפור הוא אחד האזורים מוכי הבצורת והעניים ביותר בהודו. במשך עשרות שנים נאבקו כאן חקלאים עניים להתקיים עם גשם שמכזיב שוב ושוב ומי תהום שהולכים ואוזלים. אבל לפני שבועיים, באמצע העונה היבשה, ראיתי מכל עבר חלקות ירוקות מושקות בטפטפות (המצאה ישראלית שמתפשטת בהודו ומאפשרת חיסכון משמעותי במים ובאנרגיה). על הגבעות הצחיחות והמסולעות מסביב התנשאו עשרות רבות של טורבינות חדשות, שמייצרות חשמל נקי מאנרגית הרוח. נראה שמשהו סוף סוף משתנה כאן. אולי כך נראים ניצניו של אותו חזון של ״פיתוח בר קיימא״, שהאנושות של המאה ה־12 מחפשת?
השגשוג הכלכלי של ארצות המערב המתועש, שאותו אנחנו לוקחים כמובן מאליו, הוא לא רק תופעה די ״אקזוטית״, שנהנה ממנה מיעוט לא מייצג של תושבי העולם. הוא גם הושג במחיר סביבתי כבד. הוא תודלק, ועדיין מתודלק, על ידי שריפה מתמשכת – אם כי חבויה מעינינו – של כמויות עצומות של דלקים מבוססי פחמן, כגון פחם ונפט, שנוצרו במשך מיליוני שנים. השריפה העצומה הזו התחילה עם המהפכה התעשייתית בבריטניה של המאה ה־81, והיא שמאירה את בתינו, מניעה את הרכבים שלנו, ומפעילה את התעשייה שלנו. היום כבר ברור שהשריפה הזו משחררת בהדרגה פחמן דו חמצני לאטמוספירה ומפירה את מאזן הקרינה של כדור הארץ. התוצאה: שינוי האקלים והתחממות הולכת ונמשכת של הכדור.
ואם לא די בכך, בשנים האחרונות, אחרי דשדוש ארוך, העולם המתפתח – בעיקר אסיה, ולאחרונה אפילו אפריקה – מתחיל לצמוח כלכלית ולהדביק את הפערים העצומים עם המערב. זאת, כמובן, תופעה מבורכת שתעזור למגר את העוני העולמי, אבל היא גם כרוכה בשימוש הולך ועולה באנרגיה. למעשה, מרבית העלייה הצפויה בשימוש העולמי באנרגיה במאה הקרובה תתרחש במדינות המתפתחות באסיה ובאפריקה. חקלאי אנאנטאפור, למשל, יגדילו עוד ועוד את השימוש באנרגיה כדי לשאוב יותר מים ולגדל יותר מזון, כדי לספק את הביקוש הגואה של אוכלוסייה הודית גודלת ומתעשרת. בירת המחוז תגדל, ויקומו בה מפעלים רבים, שגם הם יזללו חשמל. השאלה הגדולה היא מאיפה תגיע כל האנרגיה הזה?
אבדן תקווה?
אם העולם המתפתח ילך באותה דרך שבה הלך המערב ויתדלק את הצמיחה הכלכלית שלו בפחם ובנפט, משמעות הדבר תהיה אבדן כל תקווה לייצב את האקלים העולמי.
הטמפרטורה תעלה באופן דרסטי ותביא לאסון עולמי אקולוגי וכלכלי. זהו מודל של פיתוח שאיננו בר קיימא. בטווח הארוך, הוא מסכן את עתידנו. התקווה היחידה לייצב את האקלים מבלי לעצור את הצמיחה הכלכלית בעולם המתפתח היא לתדלק את הצמיחה הזו על ידי אנרגיות מתחדשות ונקיות, שאינן מבוססות פחמן: אנרגיות רוח ושמש למשל. פיתוח כזה, אם יצליח, הוא הרבה יותר בר קיימא.
שריפת דלקים פחמניים משחררת גזים שהורגים מיליונים מדי שנה | צילום: fotolia
האם זה חזון תלוש מהמציאות או יעד בר השגה? האם המדינות המתפתחות יסכימו ללכת בדרך זו? עד לאחרונה הדבר נראה כמעט בלתי אפשרי. מחירי האנרגיה המתחדשת היו גבוהים משמעותית ממחירי אנרגיה מבוססת פחמן. המדינות המתפתחות סירבו לשאת בעלויות אלה וטענו, במידה רבה של צדק, שהמערב צריך לשאת במרבית הנטל, בהתחשב בעובדה שהוא אחראי לכמעט כל פליטות הפחמן ההיסטוריות. בהיעדר הסכמה על חלוקת הנטל, הסיכוי לייצב את האקלים הלך ופחת. בסין לבדה צצו תחנות כוח פחמיות חדשות לבקרים בקצב מסחרר, שמחק לחלוטין את הניסיונות האירופיים לצמצם את הפליטות שלהם. הפחמן המשיך להצטבר באטמוספירה במהירות.
אבל בשנתיים האחרונות חל שינוי. יש לכך כמה סיבות. ראשית, מחירי האנרגיה המתחדשת הולכים ופוחתים תודות להתקדמות טכנולוגית והגיעו לרמה שהופכת אותה לתחרותית מול פחם ונפט. שנית, העדויות המדעיות המדאיגות על תוצאותיה הרות האסון של התחממות כדור הארץ, התחילו כנראה לחלחל לתודעתן של ממשלות רבות יותר. כמו כן, זיהום האוויר הבלתי נסבל בעריה של אסיה התחיל לגרום ללחץ פנימי על ממשלות להפחית את השימוש באנרגיה פחמית. אמנם הפחמן הדו חמצני שגורם להתחממות האקלים אינו מזיק בעצמו לבריאות, וכלל איננו מורגש על ידי בני אדם, אבל שריפת דלקים פחמניים משחררת לאוויר גם גזים אחרים, שגורמים לזיהום אוויר והורגים מיליונים מדי שנה. לתושבי בייג'ינג ודלהי מתחיל להימאס לחיות בתוך עננה שחורה – משהו שכל מי שביקר בערים אלה בשנים האחרונות יכול להבין.
פרסה אמריקאית
הביטוי הראשון לשינוי היה ההסכמה הדרמטית שהושגה בין ארה"ב לבין סין, שתי המזהמות הגדולות בעולם, שחתמו על הסכם היסטורי להפחתה דו צדדית של פליטות גזי חממה. הסכם זה יצר את הבסיס ל"הסכם פריז" שנחתם לפני שנה, ושבו רוב מדינות העולם התחייבו לצמצם פליטות אלה גם הן. ההסכם גם יצר מנגנון מימון שיעזור למדינות מתפתחות להשקיע בפיתוח אנרגיה ממקורות מתחדשים. זה הרקע להופעתן של טורבינות רוח על הגבעות הצחיחות של אנאנטאפור.
האם זה יספיק? בינתיים לא. בינתיים זאת רק טיפה בים. ההתחייבויות שהושגו עד כה אינן שאפתניות מספיק כדי לייצב את האקלים ברמת התחממות בטוחה יחסית, והסכנה לאסון אקלימי עודנה גדולה מאוד. אבל יש כאן שינוי במגמה. ההסכם גם נותן איתות חזק לסקטור הפרטי על הכדאיות שבפיתוח מקורות אנרגיה נקייה. כשסין מתחייבת לייצר עשרות אחוזים מהחשמל שלה ממקורות מתחדשים, היא בעצם מבטיחה נתח שוק ענק למפתחי אנרגיה נקייה וזולה. מי יודע – האיתות הזה עשוי להביא לחידושים שיכולים להמשיך ולהוריד את המחירים באופן דרמטי, עד שהשוק יתחיל לעשות את שלו.
אלא שבינתיים צץ איום כבד על ההתקדמות הזאת. הממשל האמריקאי החדש עוין במוצהר כל ניסיון להפחית שימוש באנרגיה מבוססת פחם ומכחיש את הקונצנזוס המדעי על גורמי ההתחממות והשלכותיה המסוכנות. אחרי ״אביב״ קצר, שבו ממשל אובמה החליט להוביל את העולם לעתיד מצומצם פחמן, אמריקה שוב חוזרת להיות כוח שלילי ומעכב בזירת האקלים. כבר בחודש הראשון שלו בתפקיד, הנשיא טראמפ החל בתהליכי ביטול של ההגבלות השאפתניות שהטיל אובמה על פליטות הפחמן מכלי רכב ותחנות כוח בארה״ב. מעבר להתגברות הפליטות הצפויה בארה"ב עצמה, הסכנה הגדולה היא שנסיגה אמריקאית מהתחייבויותיה בפריז תגרום לקריסה של ההסכם כולו. בהיסטוריה של האנושות, ואפילו של כדור הארץ, השנים האלה יירשמו כנראה כנקודת השיא של המותחן הדרמטי שקבע את גורל האקלים שלנו.
|
|
