שינויים בהגנה: כיצד משפיעה ירידה דרמטית בעלות המלחמה על ניהולה?

תצוגת התכלית של מערכת "כיפת ברזל" במבצע צוק איתן שינתה באופן דרמטי את תחושת האיום מרקטות שרק שנים מעטות קודם לכן, במלחמת לבנון השנייה, גרמו לישראל נזק חומרי ותדמיתי קשה. לצד היתרונות המבורכים של המערכת, בסיקור ממוקד סבורים כי קשה שלא להבחין בהשלכות השליליות המתלוות למערכת. אלו, כמו המהפכה בעניינים צבאיים לפניה והמהפכות הטכנולוגיות הבאות שנמצאות כבר מעבר לפינה, מעלות את השאלה כיצד ניתן להתמודד עם קפיצות טכנולוגיות כאלו ומה השפעתן על תפיסת ההפעלה של צבאות בכלל ושל צה"ל בפרט.

שני המבצעים האחרונים ברצועת עזה, ובפרט מבצע "צוק איתן", התאפיינו בהצלחה התקדימית של מערכת "כיפת ברזל". מתכנני המערכת חזו כי הצלחת המערכת תמנע את מראות העורף הנצור והמופגז של מלחמת לבנון השנייה ובכך צדקו. יחד עם זאת, להצלחת המערכת ולצמצום הדרמטי בתפיסת האיום היו השפעות שליליות על כמה מעקרונות ההפעלה הבסיסיים ביותר של הצבא, ובהם על תחושת הדחיפות לסיים את הלחימה, על הלגיטימציה הבינ"ל להפעלת כוח רצון ועל המוטיבציה הן של הדרג הפיקודי, הן של החיילים בשטח וניתן לטעון שהן של הדרג המדיני, לחתור להכרעה.

יעילותה של מערכת היירוט הפחיתה את הלחץ שייצר העורף האזרחי על מקבלי ההחלטות – המראות הקשים מהצפון המופגז של מלחמת לבנון השנייה התחלפו במראות של שגרה כמעט, בפרט באזורים המרוחקים יותר מקו המגע הראשון עם רצועת עזה. הצלחה זו אפשרה למקבלי ההחלטות בישראל לנהל את המערכה ללא תחושת הדחיפות שאפיינה את המערכות הקודמות. אלא שאובדן תחושת הדחיפות יצר תחושה של עלות שולית נמוכה להמשך הלחימה, עד כדי טענות לחוסר עניין מיוחד בסיום הלחימה. תחושה זו הייתה מהגורמים שהובילו להתארכות סבב הלחימה ליותר מ-50 ימים, והפכו את המערכה לארוכה ביותר שידעה ישראל מאז מלחמת העצמאות.

מנגד, צמצום האיום הקטין גם את מידת הלגיטימציה הבינ"ל לפעולה ישראלית – אם האיום הישיר על העורף הופך זניח במונחים של מספרי אבדות ונזקים ישירים, המשימה הקשה של שיווק הצד הישראלי לבנות בריתה של ישראל הופכת מקשה לבלתי אפשרית. כשהדיווחים ברשתות הזרות מראים הרס ברמה של אסון טבע בצד אחד ומנגד את שובלי העשן של טילי כיפת ברזל על רקע חיים שממשיכים כמעט כסדרם בצד שני, קשה להדוף טענות לתגובה א-סימטרית של צה"ל. כפועל יוצא מכך, הלגיטימציה אובדת במהירות, והלחץ על מקבלי ההחלטות גובר.

צמצום תחושת האיום חלחל ישירות גם לתפיסת המשימה של צה"ל. עם הנחת עבודה שירי תלול מסלול אינו בעיה קיומית עוד אלא רק בעיה כרונית, עם ההכרה מהמבצעים הקודמים שאי אפשר למנוע לחלוטין ירי רקטי ושהציבור לא מצפה זאת עוד מהצבא, ומנגד שהמחיר לכיבוש מלא של הרצועה והכרעת האויב יהיה גבוה מכדי שממשלה ישראלית כלשהי תאשר יעד כזה אם לא תתרחש פגיעה קשה בישראל קודם לכן, השתלטה תחושת ה"אין לחץ להחליט" גם על הדרג הצבאי הבכיר. מול איום רקטי בלבד, לא קשה להבין מדוע העדיף הצבא להסתפק בניהול אש מרחוק. בתנאים בהם העורף מופגז אבל כמעט ולא סופג פגיעות ישירות, יכול היה הצבא לבצע פעילות התקפית מדויקת וסבלנית יותר בהשוואה לניהול האש במערכות הקודמות. בנוסף, צמצום תחושת האיום השפיע גם על המוטיבציה המניעה את הכוח הלוחם. במציאות בה העורף לא נפגע, ומנגד ברור כי אי אפשר להגיע לרקטה האחרונה, עולה שאלת התכלית המבצעית של פעולה צבאית קרקעית ובוודאי פעולה שאין לה צורך אופרטיבי נקודתי דוגמת חיסול תשתית המנהרות של החמאס. בתרחיש בו מוסר איום המנהרות, וברור כי צה"ל לא ייצא למרדפים אחרי כל הרקטות, עולה שוב שאלת כדאיות סיכון חיי חיילים.

מהפכה בעניינים צבאים (ואחרים)

הופעתה של כיפת ברזל לתוך זירה רוויה במבצעי אש שמסתיימים ללא הכרעה ישירה, משנה באופן משמעותי את תחושת האיום, ומכאן את תפיסת ההפעלה של הצבא ואף את בניית הכוח. שינוי דרמטי כל כך בתפיסות אופרטיביות של ניהול הלחימה תיתרגם במוקדם או במאוחר גם להיבטים של בניין הכוח – פתרון יעיל לאיום הרקטי שמקטין את הסבירות לשימוש באמצעים אחרים יזכה להעדפה גם בדרישות הצבא בשלב התכנון ובמו"מ על תקציב הביטחון, וזאת על חשבונם של אמצעי לחימה אחרים.

לא הפעם הראשונה שמהפכה טכנולוגית מובילה לשינוי דרמטי. כיפת ברזל | צילום: מרק ישראל סלם

אין זו הפעם הראשונה, וככל הנראה לא הפעם האחרונה שמהפכה טכנולוגית מובילה לשינוי דרמטי בהיבטים האלו – הופעת הטנקים בסוף מלחמת העולם הראשונה ותפוצתם הרחבה בפתיחת מלחמת העולם השנייה, נושאות המטוסים במרחב הפסיפי, פיתוח הנשק הגרעיני, הופעת מטוסי הקרב ובפרט בעידן הסילון, טילי קרקע-אוויר והתפתחות מערך הנ"מ בשנות ה-60 וה-70, היו כולם קפיצות טכנולוגיות ששינו באופן מהותי את הדוקטרינה של הצבאות שעשו בהם שימוש ושל הצבאות שעמדו מולם. כך גם היה המקרה עם המהפכה בעניינים צבאיים (RMA) שבישרה על הופעת אמצעי איסוף מודיעין, תקיפה ושליטה מרוחקים והובילה לשינוי דרמטי בכל ההיבטים הנ"ל, החל מהתחושה כי עלות המלחמה פחתה כתוצאה מפיתוח יכולת לנטרל איומים מרחוק, דרך חשש מהפעלת אמצעים מסורתיים שנתפסו כמסוכנים יותר ועד שינוי בבניית הכוח והעדפה לאמצעים המתקדמים.

על פי הערכות שונות, אנו רחוקים שנים לא רבות מקפיצה טכנולוגית נוספת, שתשפר עוד את יכולת השליטה וייצור האש מרחוק, הודות לשימוש גובר ברחפנים-תוקפים באוויר וברובוטים-לוחמים על הקרקע. הופעתם של אמצעים כאלו תפחית קרוב לוודאי גם היא את תחושת האיום ותשנה שוב את תפיסת ההפעלה. במצבים בהם תידרש פעילות קרקעית, ואפילו פעילות כירורגית בלב אזורים מיושבים בצפיפות, תעמודנה לרשות הצבא יחידות תוקפות רבות שמסוגלות לפגוע בדייקנות גדולה במטרה ולהגיע לנקודות בקו המגע ומעבר לו, בהיקפים שבלתי אפשרי להגיע אליהם עם חיילים בשר ודם מבלי להעמיד אותם בסיכון.

ומה בשלב שאחרי? אם לשאול אלמנטים פופולאריים מסרטי מדע בדיוני (שאולי לא יהיו בדיוניים כל כך בעתיד הקרוב), השלב הבא אחרי יכולת שליטה מרחוק על נחילים של רחפנים ורובוטים יהיה פיתוח יכולת אוטונומית לכל אותם אמצעים. מבלי להיכנס להשלכות המוסריות והסכנות הטמונות בפיתוח כזה, נראה כי פיתוח כזה יתממש במוקדם או במאוחר, וכניסתו לשדה הקרב תשפר עוד את יעילות פעילותו של צבא במצבים מורכבים הדורשים דיוק כירורגי גדל והולך ותעורר שוב דיון על גבולות הלגיטימיות של המלחמה ועלותה.

באותה נשימה, חשוב להזכיר כי מול כל התקדמות טכנולוגית כזו ישאף הצד שמנגד לפתח יכולות חדשות משלו, שידחפו בתורם לפיתוח אמצעי הגנה חדשים.

כיצד להתמודד עם מהפכה טכנולוגית?

ברור גם כי מול כל שלב בהתפתחות: מהמהפכה בעניינים צבאיים לפני מספר עשורים, דרך הופעת כיפת ברזל בשנים האחרונות וכלה בפיתוחים הטכנולוגיים המתקרבים, גם מפת האיומים תמשיך ותתפתח. במידה רבה מדובר במרדף בלתי נגמר בין החתול לעכבר, כשכל איום דוחף לפריצת דרך טכנולוגית שבתורה מאלצת את "העכבר" למצוא איום חדש שיוכל לחדור את הפיתוחים החדשים. אין כל סיבה להניח כי פיתוח כלשהו יביא לנטרול סופי של איומים כאלו, שהרי כל פתרון חדש מפותח בתגובה לסוג חדש של איום. סביר יותר להניח כי המרדף הזה בין שני הצדדים ימשיך גם בעתיד. מכיוון שאנו נמצאים בעיצומה של מהפכה טכנולוגית, ועוד כמה כאלו צפויות לנו בעשורים הקרובים, יש צורך להבין טוב יותר את השפעות המהפכות הטכנולוגיות, ולפתח יכולת להתאים טוב יותר ומהר יותר את תפיסת ההפעלה ובניית הכוח לשינויים האלו. חשיבותה של היכולת הזו עולה נוכח ההסכמה בתעשיית הטכנולוגיה כי קצב הפיתוחים הטכנולוגיים הולך ומואץ מעשור לעשור.

לפיכך, יש לבחון את השפעותיה של כל מהפכה טכנולוגית על תפיסת ההפעלה ובעיקר על עקרונות היסוד: קיצור משך הלחימה, העברת הלחימה לשטח האויב וביסוס הרתעה חזקה. לא נראה מוגזם להניח כי גם בעידן של רובוטים שילחמו, עקרונות אלו יעמדו מעל כל השאר. מכיוון שכך, הם חייבים לחזור ולעמוד במרכז התכנון של כל מבצע אליו יוצא צה"ל.