אי שם ברחוב שקט באזור התעשייה המעופש של סיאטל, 15 קילומטר מהדשאים המוריקים של קמפוס רדמונד של מיקרוסופט, עומד מחסן נטוש למראה, שלא מושך שום תשומת לב. אבל בתוכו תמצאו חוות שרתים קטנה עם 20 מדפים של מכונות, שמופעלות באמצעות תאי דלק מבוססי גז טבעי במקום נקודות החשמל הסטנדרטיות. מדובר בניסוי – המטרה הסופית שלו היא לחתוך בחצי את השימוש בחשמל של מרכז המידע הזה ולייצר פסולת, שהיא רק מים שניתנים לשימוש חוזר, חימום וכמות צנועה של פחמן דו־חמצני – זה רק אחד מהפרויקטים האנרגטיים שמתעתדת מיקרוסופט להריץ בשני העשורים הקרובים בעלות של מאות מיליוני דולרים.
הכתבה מופיעה בגיליון פברואר 2019 של פורבס ישראל
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם
"זה יותר מעדיפות קיומית עבורנו, להיות בחזית היעילות האנרגטית", אומר סאטיה נאדלה, מנכ"ל מיקרוסופט. וזאת אולי אמירה אלטרואיסטית, אבל ממש לא אלטרואיזם: הצמיחה המרשימה של מיקרוסופט לאחרונה נשענת על עסקי הענן שלה, בשווי 23 מיליארד דולר, בעיקר מערכת מחשוב הענן Azure. המגבלה המרכזית לצמיחה של Azure, אומר נאדלה, נמצאת בקילומטרים של חוות סרברים זוללי חשמל שנדרשים להפעלתה.
קמעונאים מבקשים לאותת לצרכנים שגם להם אכפת מהסביבה | צילום: shutterstock
היכולת ליישר את העשייה העסקית עם עשיית טוב ציבורית מסייעת להסביר איך כבשה מיקרוסופט השנה את רשימת "מאה החברות הצודקות", על פי The Just 100, שמדרגת חברות ציבוריות על סמך האופן שבו הן ממלאות את ציפיות הציבור האמריקאי בנוגע להתנהלות תאגידית טובה. נאדלה אומר שהוא שואל את עצמו "האם האינטרסים העסקיים שלנו באמת עוזרים לפתור חלק מהאתגרים הבוערים של העולם? אם לא, אז יש לנו בעיה".
למען המטרה הזאת מיקרוסופט התחייבה פומבית להפחית את פליטות הפחמן שלה ב־75%, מהרמות שאליהן הגיעה ב־2013 ועד 2030 – צמצום שמקביל להעלמת כל פליטות הפחמן של דטרויט. וזה בהחלט לא בגלל דרישה של הסוכנות האמריקאית לאיכות הסביבה. להפך. ממשל טראמפ הציב לו למטרה לצמצם רגולציה. טראמפ עצמו לא מתעניין במיוחד באזהרות מפני אסון אקלימי, מה שהוביל אותו לפרוש מהסכם פריז ולהישאר נאמן לתחנות כוח שמונעות בפחם.
אבל בגדול, עמדת הממשל פחות משנה. תאגידים אמריקאיים מובילים התחילו להציב לעצמם סטנדרטים בכל מיני תחומים שקשורים לאינטרס הציבורי – החל במשכורות ועד חופשה בתשלום ופליטות פחמן – תחומים שלממשל האמריקאי הנוכחי אין שום עניין בהם. הרגולציה העצמית שיזמו התאגידים, מתברר, משקפת את רצון הציבור טוב יותר מכל דבר שמגיע מהפוליטיקאים. כדי להגיע לסטנדרטים האלה, סקרה חברת Just Capital למעלה מ־80 אלף אמריקאים ובדקה מה הם מצפים מהתאגידים, כשזה מגיע לעובדים, לסביבה, ללקוחות, למוצרים, לקהילה, למחזיקי המניות ולזכויות אדם. מתברר, שיש רוב גדול שמאמין כי חברות צריכות לשלם לעובדים שלהן שכר הוגן, להגן על פרטיות הלקוחות שלהן ולמזער את הזיהום הסביבתי.
בכך שהן מבצעות בפועל את העקרונות האלו, מאה החברות הצודקות מדגימות את האקסיומה הבסיסית של אדם סמית' ב"עושר העמים" – בכך שחברה פועלת באופן רציונלי לממש את האינטרסים הכלכליים שלה, מנהיגים עסקיים ימצאו את עצמם משרתים גם את האינטרסים של הציבור בכללו. המספרים תומכים בקביעה הזאת.
קרב תחתית
ייתכן שאין נושא שמדגים טוב יותר את היעילות המוגבלת של וושינגטון בימינו מאשר סוגיית שכר המינימום. בעיקרון, טהרנים אמריקאים רבים מתנגדים לחקיקה בנושא ומתייחסים אליה כאל התערבות ממשלתית, ביניהם היועץ הכלכלי של טראמפ לארי קודלו, שלאחרונה אמר ששכר מינימום פדרלי הוא "רעיון נורא". בפועל, היות ששכר המינימום המסורתי לא עלה בארה"ב מאז 2009, אדם יכול עדיין לעבוד 40 שעות שבועיות בשכר הלא מעודכן של 7.25 דולר לשעה ועדיין להימצא מתחת לקו העוני, אם הוא תומך בילד או בן זוג. המדיניות הנוכחית, במידה רבה, היא הרע ביותר של שני העולמות.
אבל ברגע שזה מגיע לעולם העסקי, האזרחים האמריקאים מעריכים בראש ובראשונה תשלום של שכר הוגן – 84% מהנשאלים אמרו כך ל־Just Capital. זה משפיע על החברות שמהן רוצים אנשים לקנות, ובשוק התעסוקה הצפוף, אפילו בשכבות הנמוכות ביותר שלו – איפה אנשים רוצים לעבוד.
וזאת הסיבה שבגינה עסקים רבים החליטו למלא את החלל. תעשיית הקמעונאות היא הספקית המובילה של עבודות בשכבות השכר הנמוכות בארה"ב: ב־Just Capital מעריכים ש־4.2 מיליון עובדים בתעשיית הקמעונאות לא מרוויחים שכר שניתן להתקיים ממנו. ב־2017 הודיעה הקמעונאית Target, שמגיעה למקום ה־53 ברשימת החברות הצודקות של פורבס, שהיא מעלה בהדרגה את שכר המינימום הפנימי שלה מ־10 דולרים (היום הוא עומד על 12 דולר לשעה) ומתחייבת להעלות אותו ל־15 דולר עד שנת 2020 – סף שרבים היו רוצים לראות כרף התחתון שמוכתב על ידי הממשלה (ניו יורק, קליפורניה ומסצ'וסטס העבירו חוקים שמציבים 15 דולר כיעד לשכר מינימום בשנים הקרובות, ובסן פרנסיסקו ובברקלי כבר הגיעו למספר הזה).
טארגט זכתה לכותרות חיוביות ונהנתה גם מהתגמול המיידי, למשל יותר מועמדים לעבודה, אומרת סטפני לונדקוויסט, סמנכ"לית משאבי האנוש של החברה. בנובמבר האחרון, עם הרבה טקס בישבן, הודיעה אמזון (מקום 30 ברשימה) שהיא מעלה את שכר המינימום ל־250 אלף העובדים הקבועים שלה ול־100 אלף העובדים הזמניים שלה ישר ל־15 דולר לשעה.
דייוויד טיילור, מנכ"ל P&G. להקדים את החקיקה | צילום: P&G
פערי דורות
הציבור האמריקאי מייחס חשיבות דומה לזכויות העובדים. למשל, 82% מהנשאלים מאמינים שחברות צריכות לספק חופשת לידה בתשלום, לפי מרכז המחקר Pew. מכיוון שבארה"ב, בניגוד לרוב המדינות המפותחות, אין חופשת לידה בתשלום, חופשות בתשלום או אפילו חופשות מחלה בתשלום, חברות רבות קופצות קדימה כדי לפתור את הפער הרגולטורי הזה. יצרנית השבבים Nvidia, שמגיעה למקום הראשון בקטגוריית היחס לעובדים ברשימת מאה החברות הצודקות, מעניקה חופשת לידה בתשלום של 22 שבועות לאימהות ומציעה שש שעות חודשיות של קונסיירז', שמבצע סידורים שונים לעובדים. אדובי (מספר 9) מציעה החזר של עד 20 אלף דולר בתרופות לפוריות, עד 25 אלף דולר בהוצאות של פונדקאות וסיוע באימוץ ועד 100 שעות טיפול בילד מדי שנה.
שוויון בשכר הוא תחום נוסף שנפל לתהום הנשייה הרגולטורית, אבל החברות הצודקות ביותר ממשטרות את עצמן. מתוך המאה 69 ביצעו אנליזות לשוויון מגדרי בשכר.
Salesforce, מספר 29 ברשימה, מבצעת סקירות שנתיות כדי לוודא שהיא משלמת שכר שוויוני שחוצה את קווי המגדר, הגזע וההשתייכות האתנית. הדוח שלה מ־2018, השלישי במספר, מצא ש־6% מהעובדים קיבלו תגמול נמוך מדי, ירידה מה־11% של השנה שעברה. למה לא נפתרה הבעיה בשנה הראשונה? "בכל פעם שאנחנו מבצעים את ההערכות האלה, אנחנו לומדים יותר על הגורמים הרבים שתורמים לאי השוויון בשכר. אנחנו פועלים בצורה אקטיבית לפתור כל אחד מהנושאים האלה", הסבירה "סמנכ"לית האנשים" של החברה סינדי רובינס בבלוג שלה.
מילניאלז ובני דור ה־Z, שנושפים בעורפם, מובילים הרבה מהשינויים האלה. יותר ממחצית המילניאלז אומרים שחשוב שמותגים יתיישרו לפי הערכים שלהם, כפי שמצאה חברת המחקר Euclid. רק שליש מהבייבי בומרז, הבוגרים יותר, מרגישים כך. התפיסות השונות של הדורות בולטות במיוחד במאבק נגד שינויי האקלים, שהדורות הצעירים יצטרכו לחיות עם השלכותיהם עשורים רבים יותר מאשר רוב החברים בממשל של טראמפ. בהתאם, 29 מתוך מאה החברות הצודקות, ביניהן VMware, P&G ו־General Mills, חתמו על יוזמת Science Based Targets ("מטרות מבוססות מדעית"), שדורשת מחברות להגביר מאמצים לצמצום הזיהום שלהן, בהתאם למתווה הכללי של הסכם פריז. חברות אחרות, כמו מיקרוסופט, פועלות למען המטרה הזאת בלי לחתום על ההסכם. "אנחנו, כחברה, לא יכולים לומר, 'אין חוק ולכן אנחנו לא צריכים לעשות כלום'", אומר נאדלה. "אתה חד משמעית חייב לתת לשורה של עקרונות להנחות אותך באופן שבו אתה מתמודד עם כל נושא גדול".
לא בכל מחיר
ענקית מוצרי הצריכה P&G, מקום 8 ברשימה, אחת מיצרניות הפסולת הפלסטית הגדולה בעולם, מקדמת מכל חדש של אבקת הכביסה Tide, שעשוי עם יותר קרטון ופחות פלסטיק, ובקבוק Head & Shoulders, שעשוי מפלסטיק ממוחזר. בקבוקי השמפו הממוחזרים, שהם יותר מתעלול יח"צני, זוכים לתצוגה מיוחדת – מה שאומר שהם צפויים למכירות גבוהות יותר – מקמעונאים שמבקשים לאותת לצרכנים שגם להם אכפת מהסביבה.
דייוויד טיילור, מנכ"ל פרוקטר, מתאר את הגישה של החברה שלו למוצרים עם חדשנות סביבתית: "תמיד לעמוד בתנאי החקיקה המקומית, אבל ללכת צעד אחד קדימה. זה מתחיל עם הצרכן ועם בעיה שהוא רוצה לפתור". הוא מצביע, כדוגמה, על ההתרחבות האחרונה של פמפרס, מותג שאחראי למעל 8 מיליארד דולר של מכירות מדי שנה. Pampers Pure, שהושק באפריל האחרון, מכיל יותר כותנה ופחות כימיקלים ונמכר בפרמיה של 25% מעל המוצר הקודם. עם תמיכה פרסומית ושיר של ג'ון לג'נד, חיתולי פיור הגיעו כבר למקום הראשון בקטגוריית החיתולים המתכלים.
אבל כל זה לא אומר שצרכנים ועובדים מודעים חברתית מקבלים את ההחלטות בחברות הגדולות ביותר באמריקה. ביולי האחרון, כשרשות ההגירה האמריקאית הפרידה בין ילדים להורים בגבול, כ־500 עובדי מיקרוסופט הצטרפו ל־300 אלף אנשים שחתמו על עצומה שקוראת לחברה לבטל את החוזה שלה עם רשות ההגירה. מיקרוסופט לא התעלמה מהמחאה, אבל גם לא שינתה כלום. במקום זה, נשיא החברה בראד סמית הגיב בפוסט בבלוג של החברה, ונאדלה שלח את מחשבותיו לעובדי החברה. "אנחנו מאוד מאוד ברורים. באופן אחיד, אנחנו, שאיננו נבחרי ציבור, לא מתכוונים לקבל החלטות להיפרד מלקוחות מסוימים, בין שהם במגזר הממשלתי או בפרטי", אומר נאדלה. "אבל באותו זמן אנחנו נפעל לפי עקרונות מוסריים".
מה זה אומר? מיקרוסופט, אליבא ד'סמית, סירבה לעסקאות עם ממשלות זרות שלא עומדות בסטנדרטים הארגוניים בנוגע ל"זכויות אדם או צרכים חברתיים", וסירבה לעבוד עם ישות אמריקאית שתכננה להשתמש בשירותיה באופן שעלול ליצור "אפליה מוגזמת" (לא הוא ולא נאדלה נקבו בשם הישות הזאת".
בריאן ארמסטרונג. התבלט בזכות אמון ויושרה | צילום: TechCrunch
לזכר התאגיד הטוב
תור הזהב של המשטר התאגידי העצמי הגיע אחרי מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה – ולא במקרה – הצטמצמו פערי השכר, והאמריקאים התייחסו בכבוד לתאגידים גדולים. הרווחים שהגיעו בכלכלה של אחרי המלחמה אפשרו לחברות ליישם כל מיני החלטות שאיחדו את העובדים, ההנהלה ובעלי המניות, וממילא היתה איזו תחושה של מטרה משותפת. "הממשלה והתעשייה היו מרוכזות בלנצח את המלחמה, אז היה הרבה שיתוף פעולה שהמשיך גם לעידן הפוסט־מלחמתי", אומרת מרינה נוימן וויטמן, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת מישיגן, שהיתה בנקודות שונות בזמן מנהלת בכירה ב־GM וחברת דירקטוריון ב־JP Morgan Chase, P&G וענקי תעשייה אחרים.
ואז הגיעו שנות ה־70. עול הרגולציה הממשלתית הצטבר, מחירי הנפט עלו, התחרות הזרה התגברה – והרווחים התחילו לרדת. וכך התחיל העידן של מילטון פרידמן, שאמר ש"האחריות החברתית היחידה של עסק היא להגביר את רווחיו", דבר תוכחה שהפך להוראה משמיים. צרכנים ועובדים נדחקו לאחור לאור דרישות המשקיעים. מנכ"לים שהתמהמהו עם סגירת מפעלים, פיטורי עובדים וקיצוץ בתנאי ההעסקה סומנו על ידי מנהלי התאגידים, קרנות ההשקעה ומשקיעים פעילים, שהובילו שינויים שמטרתם היתה לקצור רווחים בטווח הקצר ולהעלות את מחירי המניות. אמריקאים חשבו שהחברות יכולות "לחבר בין יצירת רווח לאחריות חברתית", כתב רוברט סמואלסון במאמר הנודע, "יהי זכרך ברוך, התאגיד הטוב". בבסיסה, קבע, ההנחה הזאת שגויה.
או שאולי לא? בהינתן התפקיד שהיא שיחקה בפירוק התאגיד הטוב, ראוי לציין שכעת דוחקת וול סטריט בחברות לנוע בצורה אחראית. "חברות איכותיות צריכות לגדר את הסיכונים בכך שידאגו לא להיות גרועות יותר מהמתחרות שלהן במונחים של יחסי עובד־מעביד או אחריות סביבתית", אומרת קרינה פאנק, מנהלת פורטפוליו ב־Brown Advisory, שמפקחת על קרן הקיימות של החברה, בשווי 1.8 מיליארד דולר. "חברות לא עושות את זה רק כדי לגדר את הסיכון שלהן, רק כי הן חייבות כי זה הבון־טון כרגע, אלא כי הן מבינות את ההזדמנויות שמגיעות עם העשייה הטובה. ההזדמנויות שמגיעות בצורת צמיחה בהכנסות, שיפורים בעלויות וערך מותג גבוה יותר".
במילים אחרות, הצרכים של וול סטריט – יותר הכנסות, פחות עלויות – מסתנכרנים יותר ויותר עם הצרכים של העובדים, הצרכנים והאינטרס הציבורי. במחקר מסקרן חדש של סטפן סטובן (אוניברסיטת יוטה) וקייל וולץ' (אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון), בדקו שני הפרופסורים לחשבונאות מידע על 1.2 מיליון דוחות פנים־ארגוניים של תלונות אנונימיות, שהוגשו ב־937 חברות שנסחרות ציבורית. החוקרים בדקו מה עשו החברות עם הטיפים שהגיעו אליהן. במשך שלוש השנים שאחרי הגשת התלונה החברות, שהתייחסו ברצינות לדיווחי המתלוננים, התמודדו עם 7% פחות תביעות ושילמו 20% פחות כשנתבעו. "זאת לא נדיבות, כמו שזה אינטרס אישי", אומר ג'ק בוגל, מייסד Vanguard Group.
ואכן משקיעים עדיין לא מעריכים מספיק את החסרונות לטווח ארוך של תרבות ארגונית בעייתית. סיימון גלוסנר מהאוניברסיטה הקתולית באייכשטט, גרמניה, בחן לאחרונה את הביצועים של מניות אמריקאיות עם מוניטין שנוי במחלוקת – אלו שכבר חוו משברים סביבתיים, חברתיים או ממשלתיים מתוקשרים. מכיוון שהמניות של החברות האלו כבר ספגו פגיעה, האם זאת הזדמנות לרכוש אותן? לא. מ־2009 ועד 2016 המניות המסוכנות הגיעו לביצועי חסר של 3.5% מדי שנה, מה שמרמז על כשלי ניהול פנימיים שלקח זמן ארוך יותר לפתור מכפי שהעריכו המשקיעים – לתשומת ליבם של מחזיקי מניות Wells Fargo ופייסבוק.
שוב צודק
במילים אחרות, הטרנד של רגולציה עצמית פה כדי להישאר. אולי אם הוא יתקדם מספיק מהר, הוא יצליח לעקוף את המאמצים העיקשים של הממשלה להשיג את אותם היעדים. נכסים מסביב לעולם שהושקעו בקרנות אימפקט זינקו בין 2016 ל־2017 ל־228 מיליארד דולר. אבל לפי חברת מחקר הנכסים Cerulli Associates, השיא עוד לפנינו, עם 17 טריליון דולר שצפויים לעבור מדורות ותיקים למילניאלז המודעים יותר.
כנ"ל לגבי מנהיגות תאגידים. בחנו למשל את Coinbase, שפועלת באזורים הפחות מפוקחים של הקפיטליזם, מטבעות הקריפטו. ב־2013 עורך דין הציע למייסדים הצעירים שלה, בריאן ארמסטרונג ופרד ארשם, שיתעלמו מחלק מה"הנחיות הפרשניות", מצד הרשת האמריקאית למניעת פשיעה פיננסית, שחייבו אותם לרשום את הסטארט־אפ שלהם, ארנק ביטקוין, כחברה להעברת כספים ולפעול בהתאם לכללים המחייבים של החוק לסודיות בנקאית. במקום זה, הם פיטרו את עורך הדין שלהם והחליטו להשקיע את הסכומים הזעומים שלהם כדי לעשות את הדבר הנכון מהרגע הראשון.
חודשיים אחר כך הובילה Union Square Ventures את סבב הגיוס הראשון של Coinbase, עם גיוס של 6.1 מיליון דולר. סבב הגיוס העכשווי שלהם, 300 מיליון דולר מטייגר גלובל ואחרים, העניק לחברה שווי של 8 מיליארד דולר והפך את המנכ"ל ארמסטרונג, בן 35, למיליארדר. הסיבה לכך ש־Coinbase התבלטה מעל מתחרותיה היא: אמון ויושרה בענף שבו חסרים שניהם. "בורסה מסודרת של מטבע דיגיטלי, שמחוברת למערכת הפיננסית המסורתית, היא מרכיב חיונית בתשתית שתאפשר למטבע הדיגיטלי לצמוח", כתב ארמסטרונג בפוסט ב־2016, כשהגן על ההחלטה של החברה שלו לעבוד עם רגולטורים, גופי אכיפה ובנקים.
אפילו המשקיעים האקטיביסטים הוותיקים נכנסים עכשיו למשחק של ההשפעה החברתית והסביבתית. Jana Partners, קרן הון שידועה בזכות הקמפיינים האקטיביסטיים שלה, ייסדה לאחרונה קרן אימפקט חברתית. מסע הצלב הראשון שלהם? ללחוץ על אפל להגביר את היכולת של הורים לשלוט באייפונים שהם נותנים לילדיהם. "יש כמה דברים שדורשים רגולציה ממשלתית, אבל העמדה שבה אנחנו נוקטים היא שיהיה טוב יותר אם החברות יבינו את זה בכוחות עצמן", אומר צ'רלס פנר, שותף בג'נה.
"אף שהאדם נחשב לאנוכי מטבעו, קיימת עדות להיותו מעוניין ברווחתו ובאושרו של זולתו", פותח אדם סמית' את ספרו המוקדם, "תיאוריה של הרגש המוסרי", ב־1759. הוא ממשיך ומתאר איך אדם רציני צריך להשתלט על התשוקות האנוכיות שלו ביחס להתנהגות שלו. ההנחיה הזאת נמצאת בבסיס "עושר העמים" של סמית' שפורסם ב־1776, באותו זמן שבו נולד הניסוי הקפיטליסטי הגדול ביותר אמריקה.
יש תובנות שמתבררות כנצחיות. לוקח רק זמן לכייל ולדייק אותן. 260 שנה מאוחר יותר, סמית' פתאום שוב צודק.
הכתבה מופיעה בגיליון פברואר 2019 של פורבס ישראל
לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל
לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם
|
|