מאבטלה לסמל החוכמה: הסיפורים שמאחורי המוחות הגדולים של ההיסטוריה

העתיד, במבט לאחור, נראה תמיד כבלתי נמנע. כשסטיב ג'ובס חשף את המכשיר המבריק שיצר, בכל העולם התעוררה התחושה שההמצאה הזו הייתה רשומה בכוכבים. כאשר אילון מוסק מתראיין לתקשורת, מתקבלת ההרגשה שמוסק חלם על הטסלה עוד כשישן במיטתו בבית הוריו כשהיה ילד.

בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית, 'שש דרגות', מדען הרשת דאנקן ווטס מדגיש כי תגלית מדעית מתרחשת בעולם מבולגן ומעורפל, על ידי "אנשים אמיתיים שסובלים מאותן מגבלות והסחות דעת כמו כל אדם אחר". תהליך הגילוי, הוא מעל הכל, עניין של התמדה, יותר מאשר התגלות.

אנו נוטים לשכוח זאת לעיתים קרובות. גאונות לא מגיעה על קשת בענן, היא יכולה להגיע במספר דרכים, גם במסווה של אדיוט הממלמל מילים חסרות פשר על משהו שטותי. עם זאת, איפשהו לאורך הדרך, מישהו שם לב לפוטנציאל ועוזר ל'יילד' את הרעיון – אלו הסיפורים שצריכים להנחות אותנו למצוא תגלית חדשה ולא סיפורי האגדות.

הבן (הלא כל כך) אובד

קרוב לתחילת המאה ה-20 בנו של תעשיין אמיד סיים את לימודיו באוניברסיטה ומצא את עצמו בנישואים ללא אהבה וכאב לילד צעיר בזמן שהוא אינו מצליח למצוא עבודה מכניסה. כשהחליט שאין לו דבר טוב יותר לעשות, הוא בילה את רוב זמנו בקריאה ובדיונים על רעיונות פרועים עם קבוצה קטנה של חברים הקראו לעצמם האקדמיה האולימפית.

למרות השם הגרנדיוזי של החבורה, האקדמיה האולימפית לא הייתה יותר מאשר חבורה של גברים חסרי תעסוקה המעבירים את זמנם בדיבורים ושתייה. מדוכא ולחוץ ממצבו, כתב האיש הצעיר לאחותו מכתב:

"מה שמדכא אותי באמת הוא חוסר המזל של ההורים המסכנים שלי שלא חשו אף לא רגע אחד של אושר במשך שנים רבות. וכואב לי עמוקות שבתור אדם בוגר אינני יכול לעשות דבר בנידון. אני אינני אלא נטל על משפחתי, היה טוב יותר אילולא הייתי בחיים בכלל".

כעבור מספר שנים מועטות ממועד כתיבת המכתב אביו של הבחור הצעיר נפטר. באותו הזמן, אלברט אינשטיין הצעיר התחיל לעבוד כפקיד ממשלתי זוטר. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1905, הוא הוציא לאור ארבעה מאמרים ששינו את העולם. ההישג שלו היה כה מדהים עד שרבים מכנים שנה זו כשנת נס.

רק כעבור שבע שנים קיבל אנשטיין את עבודתו כמרצה באוניברסיטה, ורק ב-1919, כאשר ליקוי חמה אישר את התיאוריה המוזרה שלו, הוא הפך לסמל המפורסם והידוע של הגאונות באשר היא, עד עצם היום הזה. העבודה שלו חיה ובועטת בכל דבר, החל באנרגיה גרעינית וכלה במכשירי האייפון והניווט.

אייקון לגאונות. אלברט אינשטיין | צילום: רויטרס

הילד הממוצע

כנצר לאחת מהמשפחות העשירות ביותר באירופה, לודוויג ויטגנשטיין היה אמור להיכנס לעסק המשפחתי ולא לרדוף אחר משלח יד אינדיבידואלי. לשם כך, הוא למד הנדסה בברלין ולאחר מכן הגיע לאוניברסיטת מנצ'סטר בכדי ללמוד את התחום המתפתח – אווירונאוטיקה.

כאשר הגיע למנצ'סטר הוא נחשף בפני מספר הרצאות של גיי.אי ליטלווד והחל להתעניין במתמטיקה ובהיגיון. לא עבר זמן רב עד שהוא נתקל בעבודתו של ברטרנד ראסל והוא הפך אובססיבי לנושא. הוא נשאר במנצ'סטר מספיק זמן בכדי להרוויח גם תואר וגם פטנט רשום על מנוע הסילון. וכשסימן וי על שתי המטרות הוא התחיל במסע החיפוש אחרי המנטור – ראסל.

ויטגנשטיין הגיע ללשכתו של ראסל באופן בלתי צפוי וללא הודעה מוקדמת ומיד החל להתווכח עם החוקר הדגול. אך הוא לא הסתפק בכך, הוא החל להשתתף בהרצאותיו של ראסל, לעקוב אחריו בדרכו הביתה ולהציק לו לאורך הדרך. ראסל כתב באותו הזמן:
"חברי הגרמני מאיים להפוך לנגע. הוא חזר איתי לביתי לאחר ההרצאה ולא הפסיק להתווכח עד ארוחת ערב – עקשן הבחור, אבל אני חושב שהוא איננו טיפש".

ואולם, על אף התנהגותו המרגיזה של ויטגנשטיין, ראסל המשיך להנחות ולהדריך את הבחור הצעיר. הבעיה אותה הם ניסו לפתור הייתה החור העצום שראסל גילה במרקם ההגיון והוא חש כי לויטגנשטיין הייתה גם התושייה וגם הגאונות שיעזרו לו לסגור את אותו החור. אך אז החלה מלחמת העולם הראשונה וויטגנשטיין התגייס לצבא האוסטרי, הוא המשיך לעבוד על הבעיה בשעות הפנאי שלו וב-1915 במכתב ששלח לראסל הוא כתב כי נדמה לו שהגיע לפריצת דרך בנושא. לאחר מכן ויטגנשטיין נעלם וראסל חשש כי ויטגנגשטיין, יחד עם הפתרון אבדו לנצח.

לודוויג ויטגנשטיין | צילום: מתוך ויקיפדיה

כמה שנים מאוחר יותר, קיבל ראסל מכתב ממחנה שבויים איטלקי. ויטגנשטיין התברר, היה עדיין בחיים, אך כלוא בשבי וללא יכולת להשלים את עבודתו. ג'ון מיינרד קיינס, שהיה אז נציג בוועידת השלום בורסאי, סידר לויטגנשטיין זכויות מיוחדות וציוד כתיבה.
ויטגנשטיין השתחרר מהמעצר עם כתב יד מוכן, ושוב בעזרת ראסל, ה "מאמר לוגי פילוסופי"  שכתב בשבי, פורסם. המאמר הוכר מיד כאחת מהיצירות הגדולות ביותר בהסיטוריה של הפילוסופיה, וויטגנשטיין שהיה עדיין בשנות העשרים שלו, הפך לאגדה חיה.

הנתיב אל עבר העתיד

הדרך לעולם המודרני כמו שאנו מכירים אותו לא הייתה ישירה ומהירה, אלא מסלול סבוך של רעיונות מצטלבים. היכן שהיינו מצפים לראות שרשרת מאורגנת של גאונים אינדבידואלים עובדים בשקט ובבידוד, אנו מוצאים, באופן בלתי נמנע שתי וערב של אינטראקציות.

כאשר אנו חושבים על הדרך שבה התפתח העידן המודרני הנוכחי, צצות שתי תמות. אחת מהן היא הדרכה. אפילו גאון כמו ויטגנשטיין היה זקוק למנטור בדמות ראסל, שהיה בעל מספיק סובלנות בכדי לסבול את המוזרויות של הבחור הצעיר ועזר לו לממש את הפוטנציאל שלו. התמה השנייה היא מה שג'ון הייגל כינה חלל יצירה. הפגישות בקייברידג' בהם השתתפו ראסל וקיינס באופן קבוע, האקדמיה האולימפית של איינשטיין והחוג הווינאי נראו כלפי חוץ כפטפוטי סרק, אך הם היו חיוניים לתהליך הגילוי. אנו חיים בעולם מופשט, בו רעיונות דמיוניים יכולים להיות חשובים יותר מעובדות מוכחות.

היום מרחבי היצירה שלנו אינם קשורים לזמן או מקום מסוים, כמו קימברידג', וינה או פרינסטון. והם כבר אינם זמינים רק לבעלי הזכויות והאמצעים, אלא לכולם. אנו יכולים למצוא תגליות ולהגיע להישגים אוניברסליים לו רק נצליח לגייס את התשוקה ואת הרצון לעשות זאת.