מחקר: רופאים מתים בדיוק כמו כולנו, ולא נוטים ל"פטירה יפה"

זו הפכה להיות הדעה הרווחת שרופאים נמנעים מהטעויות של סוף החיים שרבים מאתנו, יתר האנשים, עושים. הסיפור הוא: שהם נפטרים בבית ולא ביחידות לטיפול נמרץ בבתי החולים, והם מסתמכים על טיפולי נוחות כמו שירותי הוספיס, או טיפולים פליאטיביים, במקום על רפואת ההיי-טק שלרוב מתבררת כעקרה.

הדעה הרווחת הזו, מסתבר, היא מיתוס – כך לפחות על פי תוצאותיו של מחקר חדש שערכו דניאל מטלוק ועמיתיו אשר התפרסם בכתב העת Journal of the American Geriatrics Society. רופאים, למרות ההבנה הטובה יותר שיש להם על פני יתר האוכלוסייה בנוגע למחלות סופניות וטבען, למרות הידע שיש להם בנוגע למגבלותיו של הטיפול הרפואי לקראת סוף החיים ואפילו למרות היכולת שלהם לדבר עם הרופאים שמטפלים בהם עצמם כמו עמיתים- מתים בסופו של דבר די כמו כולנו.

יש לרופאים סבירות זהה להתאשפז לקראת סוף ימיהם, להיכנס ליחידות לטיפול נמרץ ואף להעביר את אותו מספר ימים כולל בבית החולים, כמו יתר האוכלוסייה של מי שאינם רופאים. יש לרופאים סבירות זהה לחלוטין למות בבית החולים. ההבדל האמתי היחיד שישנו, מסתבר, הוא סבירות מעט יותר גבוהה שיש לרופאים להשתמש בשירותי הוספיס, ולעשות זאת למשך זמן מעט רב יותר, בהשוואה למי שאינם רופאים.

יחד עם זאת, באופן כללי החוויה של רופאים לקראת סוף ימיהם זהה לחוויה של כל אחד מאתנו. באופן מעניין למדי, ישנה שונות מסוימת בין ענפי ההתמחות הרפואיים השונים. לדוגמא, פחות סביר עבור פסיכיאטריים להשתמש בהוספיס, בעוד שפתולוגים הם בעלי הסבירות הגבוהה ביותר לכך.

Fotolia :מה מותר הרופא מהחולה? בכל הקשור ל'מוות יפה', כנראה שאין כזה | צילום

החוקרים בחנו את נתוני תביעות הביטוח של כ-10,000 רופאים לאורך ששת החודשים האחרונים לחייהם, לצד דגימה אקראית של 192 אלף אנשים שנהנו מתשלומי ביטוח בריאות לאוכלוסייה מבוגרת בארצות הברית (מעל 65) אשר נפטרו בין השנים 2008-2010. בעוד שהם מספרים סיפור חשוב בנוגע למה שעובר על רופאים בסוף חייהם, החוקרים יכולים רק להעריך מהן הסיבות שמאחורי הסיפור.

סיבה אפשרית אחת: מרגע שמצאת את עצמך במערבולת של המערכת הרפואית, ובמיוחד מרגע שאושפזת, זה כמעט בלתי אפשרי לחלץ את עצמך משם. תמיד ישנה עוד בדיקה אחת שאפשר לעשות, עוד טיפול אחד לנסות. שיטת התשלום של 'עמלה עבור שירות' של מערכת ביטוחי הבריאות לגיל המבוגר בארצות הברית, כמו גם חוסר הנכונות של הרופאים המטפלים "לוותר" הם תמריצים חזקים מאוד עבורם להציע טיפולים נוספים. וכאשר רופאים ממליצים על כך, המטופלים מקבלים את ההמלצה. אפילו מטופלים שהם עצמם רופאים לא מסוגלים להתנגד לכוח המשיכה הזה.

לאשתי, שהיא אשת כמורה בהוספיס, יש תיאוריה אחרת. היא מאמינה שעבור רופאים מסוימים לקראת סוף החיים, הכל נוגע לשליטה. עבורם, להסכים להיות בהוספיס – ובכך לקבל את המוות – משמעותו לחדול מהקרב נגד המחלה שלהם. ובעוד שהדבר קשה עבור רובנו, יתכן וזה דבר קשה במיוחד עבור רופאים. אחרי הכל, רובם העבירו את כל הקריירה שלהם במלחמה במחלות.

החוקרים משערים גם כי הדור הצעיר יותר של הרופאים עשוי להתייחס לנושא אחרת כשיהיה לקראת סוף החיים, בהשוואה לדור שעמד בלב המחקר, ושגיל המוות הממוצע שלו עמד על 83. הם גם מציינים, כמובן, שלא יוכלו לדעת זאת בוודאות, אלא רק בעוד 30 שנה.

מה שלא תהיה הסיבה, המחקר הזה גילה ש"מוות טוב", או לפחות אחד בלי התערבויות הייטקיסטיות שלא נושאות פרי ביחידות לטיפול נמרץ, הוא לא דבר קל יותר עבור רופאים מאשר לכל אחד מאתנו. אתם עשויים אולי למצוא את זה מנחם, או שאולי בעצם, מאוד עצוב.