מעצב הנעליים לובוטין:"לא חשבתי שיצירת נעליים יכולה להיות מקצוע"

לובוטין בן ה-53 מוכר כיום למעלה מ-700 אלף זוגות נעליים בכל שנה. את דרכו החל ב-1990 ושלוש שנים לאחר מכן יצר את סימן ההיכר המבריק שלו: סוליות אדומות שמציגות הבזק צבע, בשעה שהצועדת מאותתת לכל מי שמביט כי היא נועלת לובוטין.

כמו רוב ההצלחות הגדולות, גם זו החלה לגמרי במקרה, עם דגם בעייתי של נעליים. הן נראו בדיוק כפי שתכנן, אך בכל זאת משהו היה חסר. "לקח לי זמן להבין שהבעיה היתה הסוליות השחורות. לקחתי את הלק של העוזרת שלי וצבעתי אותן באדום", מספר לובוטין. "עיצבתי לא מעט בשנות ה-80 תוך שימוש בחומרים לא רגילים, כמו קשקשי דגים וקליפות עץ. למרות זאת, לדעתי, הדגם הספציפי הזה שנסך בי את ההשראה לסוליה האדומה, הוא האייקוני והנצחי ביותר".

לובטון בפעולה | צילום: יוטיוב 

לובוטין נולד וגדל ברובע ה-12 בפריז לאב נגר ואם עקרת בית – דבר שחשף אותו אל עולמן הסודי של הנשים כבר בגיל צעיר. התיאטרליות באה לו בקלות, משום שהוא אמן בנשמתו, והנעליים שהוא מייצר הן מעין מחזה דרמטי. "נולדתי למשפחה נשית מאוד, עם אחיות שעזרו לי להבין נשים ובהחלט הובילו אותי למה שאני עושה היום", הוא מספר. "נהגתי לצייר נעליים כשגדלתי, אבל בכנות, אף פעם לא חשבתי שיצירת נעליים יכולה להיות מקצוע". הדבר השתנה רק כאשר קיבל במתנה בגיל 16 ספר על מעצב הנעליים רוג'ר ויואר והבין שבאמת אפשר להתפרנס מעיצוב נעליים.

כילד, נהג לחמוק במהלך ההפסקה אל מופעי הקברט ב-Folies Bergère, כאשר איש לא שם לב. השנה הוא הוזמן לחזור לקברט הפריזאי האגדי, ולעצב לרקדנית הברולסק האמריקאית דיטה וון טיז נעליים עבור המופע שלה – "המופע המשוגע של דיטה" (Dita's Crazy Show). זה רק אחד משיתופי פעולה קבועים שהוא מנהל עם עולמות המוזיקה, האמנות והקולנוע.

רוח חופשייה

לובוטין מעיד על עצמו שאף פעם לא היו לו מנטורים מעולם עיצוב האופנה ואף פעם הוא לא ממש רצה להיכנס לתעשייה הזו. "אפשר להגיד שהמנטוריות שלי היו רקדניות", הוא מספר. "כמובן, היו אנשים רבים שאני מכבד ואוהב את העבודות שלהם, אבל לא הייתי קורא להם מנטורים, משום שאף פעם לא חשבתי על עבודה עבור תעשיית האופנה כשהתבגרתי. רציתי לעצב נעליים, וזה מה שהוביל אותי לעבוד בתעשייה הזו, אבל מה שבאמת רציתי לעשות כמתבגר, היה לעצב נעליים עבור רקדניות".

איך היית מתאר את עצמך כמעצב, את שפת העיצוב והגישה שלך לעבודה?
"הכל מעורר בי השראה. אני אוסף המון חפצים; אני אוהב אמנות. גם שפת הגוף של נשים היא השראה בשבילי. אני לא הטיפוס שמוצא נושא עבור כל קולקציה; אני לוקח דברים כפי שהם, והגישה שלי זורמת. דבר אחד שהשגתי, ואני ממשיך לנסות ולהשיג, זה החופש. כשהרוח שלך חופשייה, העיצוב שלך נותר חופשי. אין לי אסטרטגיה, אני פשוט בונה את החלום שלי".

"אם היא אוהבת את עצמה במראה, היא תשקול לרכוש את הנעל". לובטון | צילום: יוטיוב

תהליך היצירה של לובוטין כולל לפחות שבועיים של הסתגרות לצורך איור הסקיצה. "קודם כל אני מצייר", הוא אומר. "אני מתחיל לצייר עם עט. אין לי תהליך ייצור או חומר מועדף, אני אוהב את הכל פתוח".

איך אתה יודע מה נשים וגברים רוצים?
"אם להיות כן, אני לא חושב על זה. כשאני מעצב, אני מתמקד בהנאה שבעבודה ונותן לדברים לזרום. אנשים יכולים להבחין בין עבודה עם תשוקה ואהבה לבין עיצוב רובוטי שמונע מאסטרטגיה. אני לא תוהה האם אנשים יאהבו את העיצוב שלי, משום שלכל אחד הטעם שלו, אני פשוט נותן את נקודת המבט שלי".

מה היית רוצה שהאנשים ירגישו כשהם נועלים את הנעליים שלך?
"אני אוהב שנשים מרגישות יפות. בשנתיים הראשונות לעבודתי עבדתי בבוטיק ואהבתי לראות נשים מסתכלות על עצמן במראה: הן לא מסתכלות על הנעל, אלא על עצמן, על היציבה שלהן. אם היא אוהבת את עצמה במראה, היא תשקול לרכוש את הנעל. הנעליים הן אלמנט קטן, אבל הן משנות את היציבה, ולכן אתה מסתכל קודם כל על הסילואט כולו ולא רק עליהן". בסופו של דבר, מסכם לובוטין, "הפרסום הטוב ביותר הוא ההנאה של אנשים. אתה לא צריך לפרסם את עצמך כשיש נשים רבות שמעריכות את העבודה שלך".