דור התמריצים: ניסוי ענק חושף את הרגלי החיסכון של המילניאלים

בין אם אתם מבינים את הרעיונות האלו או לא, פסיכולוגים קוגניטיביים וכלכלנים התנהגותיים – שמוכוונים על ידי רבים מהמוסדות הפיננסיים הגדולים ביותר בעולם – בילו את העשור האחרון ויותר בחשיבה אקטיבית על בניית פתרונות כדי להתגבר על התכונות האלו, ולשפר, בתקווה, את החיים הפיננסיים שלנו.

בשקט בשקט זה הפך אולי לניסוי המדעי ההתנהגותי הגדול ביותר שהתמקד בפרישה, עם בני דור המילניום ובני דור ה-X הצעירים כמושאים המרכזיים, כדורות הראשונים שמתחילים לחסוך לפרישה בתוכניות מהונדסות מחדש כאלו. כעת, חלק מהתוצאות המוקדמות מתחילות להגיע. והן מפתיעות למדי.

מאז תחילת שנות ה-2000, בהובלת מספר רב של חוקרים ומערכות איסוף דאטה, אלפי חברות בנו מחדש תוכניות פרישה (תוך כדאי מאבק בעיכובים) לעובדיהן במאמץ להעלות את החסכונות של המשתתפים.

דרך סדרה של "דחיפות קלות", רבים מסגרו מחדש את הבחירה מסביב היותם לא מעורבים בתכניות פרישה, במקום כניסה אליהן. הם החלו להציג רישומים אוטומטיים, הפנייה של העלאות עתידיות לחסכונות, הדרכת משקיעים מהתרחקות מתיקי פורטפוליו מרוכזים, בחירה בהשקעות מגוונות כמו קרנות שמכוונות לתאריך כברירת המחדל וסיוע בייעוץ. בקצרה, ישנו פוקוס אדיר על הנעת אנשים בכיוון הנכון: להשקיע מוקדם, להשקיע יותר ולשמור על ההשקעות מגוונות.

התוצאות עד כה? תמריצים שכאלו נראים אפקטיביים יותר במניעת צלילה לעבר בטלה, וגורמים ליותר ויותר צעירים לחסוך לפרישה שלהם. יותר מכך, מילניאלים נראים שבעי רצון – ובוטחים יותר ויותר – בתוכניות פרישה שמעצבות באופן אוטומטי את ההתנהגות הפיננסית שלהם.

לפי תוצאות סקר שפורסמו בחודש שעבר על ידי ג'יי.פי מורגן ניהול נכסים, סביר יותר שאמריקאים מתחת לגיל 30, לעומת אלו שמעל לגיל 30, יתייגו את עצמם כמשקיעי "עשו זאת עבורי" (69% לעומת 56%) וסביר יותר שהם יקבלו הודעות מהמעסיק שלהם אם הם לא יחסכו מספיק (62% לעומת 34%). הסקר נערך בקרב 1,001 משתתפי תוכניות פרישה.

התמריצים לחסוך מסייעים למנוע טעויות ושומרים מפני סיכונים | צילום: fotolia

בנוסף, כמחצית מאלו שמתחת לגיל 30 מתייחסים למעסיק שלהם כמי שיש לו "התחייבות לבחור את ההשקעות הנכונות" עבורם, בהשוואה ל-22% בלבד מקרב הקולגות המבוגרים שלהם, לפי ממצאי הפירמה. אותה קבוצת גיל נראית כתומכת בתקנה שמכילה רישום אוטומטי והעלאת תמריצים (אלו שבעד או נייטרלים לתכניות כאלו מהווים מעל ל-80%).

בתיאוריה, כל התמריצים האלו מסייעים למנוע טעויות גדולות, ושומרים מפני סיכונים שאנחנו אולי אפילו לא יודעים שאנחנו לוקחים, כמו לא לחסוך כלום לפרישה, או השקעה גדולה מדי במניות של חברה (משהו שהפך על פיו תכניות של פורשים רבים במהלך התפוצצות בועת הדוט.קום).

המבחן האולטימטיבי, בוודאי, יגיע כאשר הדור הראשון לחוות את ניסוי הפרישה ההתנהגותית הגדול הזה יפרוש בסביבות 2045-2050. אך עבור אלו שנחושים לעשות קצת יותר מאשר לשבת ולתת לאחרים לקחת את השליטה, לפי דוח אחר שפורסם השבוע, זוהי תזכורת שלכל בחירה, גם אם זו החלטה לוותר על הבחירות שלכם לטובת מערכות אוטומטיות, יש השלכות.

דיוויד בלנצ'ט, ראש מחקר הפרישה בקבוצת ניהול ההשקעות Morningstar, בחן את תיקי ההשקעות של יותר מ-200 אלף משתתפים, תוצאות 1,250 סקרים אונליין וכ-50 אלף משתמשי כלי ניהול הפרישה של Morningstar, כדי לאמוד מה הדבר שעובד בצורה הטובה ביותר בעיצוב תכנית פרישה.

דבר אחד שהוא מצא שמפתיע, והפתיע אותו, היה שבעוד שרישום אוטומטי יעיל בלגרום לאנשים לפעול, משתתפים שלא לוקחים תפקיד פעיל בתהליך למעשה חוסכים פחות – כ-5% מההכנסה שלהם – בהשוואה לאלו שהרישום שלהם עצמאי (וחוסכים בממוצע כ-6%, לדברי בלנצ'ט).

בנוסף, תוכניות פרישה שמציבות סף כניסה נמוך לברירת המחדל של שיעור ההשתתפות, נראות ככאלו שמחלישות שלא בכוונה את החסכונות, על ידי עיצוב מחדש של ציפיות בכיוון השגוי. לא משנה מה שיעור ברירת המחדל שנבחר לתכנית הפרישה שלכם – נראה שהוא חשוב מאוד מכיוון שאלו שאינם נתונים בברירת מחדל לשיעורי השתתפות ספציפיים, לא סביר שישנו את המסלול הזה.

במילים אחרות, לסף נמוך של הכוונת 3% בלבד לחסכונות לפרישה לעומת 6% או 8%, יהיה קשר עצום על חסכונות הפרישה. ולפי בלנצ'ט, אותו שיעור חיסכון של 3% הוא הנורמה עבור מחצית מתכניות הפרישה המוגדרות בארה"ב. התוצאה: מיליונים מהמשקיעים בארה"ב פשוט דבקים באופן פסיבי עם שיעור ברירת המחדל הנמוך. "זה אפילו לא קרוב למספיק", הוא אומר, כדי לבנות רשת ביטחון מוצקה. "3% הם באמת שירות דוב".

"מה שהסקר מראה", מסכם בלנצ'ט, "הוא שברירות המחדל הן בעלות כוח רב".