הטור של אביב לביא: השקרים שאנחנו מוכרים לעצמנו על הסביבה

1.

אם תקדישו כמה דקות לשיטוט באינטרנט, יש סיכוי סביר שתגיעו לשורת המסקנות הבאה: כולם נוסעים במכוניות היברידיות, חשמליות או בסתם מכוניות קטנות וחסכוניות. אנרגיית השמש השתלטה על העולם, בעוד הפחם ושאר הדלקים המחצביים המזהמים נדחקו לפינה. זיהום האוויר בירידה, שיקום הנחלים בעלייה, החקלאות האורגנית בפריחה, כולם ממחזרים נייר ופלסטיק ויותר אנשים אוכלים פחות בשר ועושים קומפוסט מקליפות המלפפונים. בקיצור, העולם ירוק מאי פעם. אולי בכל זאת לא הכל אבוד עבור הנכדים שלנו. ובשתי מילים, שמוכרות היטב לבוחר הישראלי: יש עתיד. או לפחות זה הסיפור שאנחנו רוצים לספר לעצמנו. 

אחרי כל האופוריה הירקרקה הזו, המפגש עם הדוח החדש של מכון הסביבה האמריקאי WORLDWATCH, שעוסק בחקר מגמות חברתיות וכלכליות גלובליות, הוא כמו מקלחת מאוד לא נעימה של מים קפואים. והרי עיקר החדשות: ב-2011 נרשם גידול של 6941 מיליון טון בצריכת הפחם העולמית, והנתח של הפחם באנרגיה הגלובלית הגיע ל-28% – הכי הרבה בארבעים השנה האחרונות. ב-2012 עלו על כבישי העולם 66.1 מיליון מכוניות חדשות, גידול חד של כ-10% לעומת כמות המכוניות החדשות שיוצרו ב-2010 (60.1 מיליון). האנושות צורכת יותר בשר וחלב מאי פעם – ב-2012 עלה ייצור הבשר העולמי לראשונה מעל ל-300 מיליון טון. מספר התרנגולות בתעשייה עלה בשלושת העשורים האחרונים ב-169% ועומד כיום על 20 מיליארד (!) תרנגולות בשנה. לתאוות הבשרים הזו יש השפעה ישירה על חורבן השטחים המיוערים :כ-70% מכריתת היערות באמזונס היא לצורכי גידול בעלי חיים. סיכום: יותר פחם, יותר דלק, יותר בשר, יותר זיהום, פחות משאבי טבע בכלל ועצים בפרט. אז יש עתיד? כבר לא כל כך בטוח.

הכל דיבורים | צילום: רויטרס

אז איך ניתן להסביר את הפער בין התמונה הפסטורלית שמצטיירת לעתים קרובות בשיח הציבורי והתקשורתי לבין המציאות? זה מתחיל בפער בין דיבורים למעשים. מאוד אופנתי לדבר על איכות הסביבה. הרבה יותר תובעני לעשות. פוליטיקאים יודעים שהציבור והתקשורת מצפים מהם לסדר יום ירוק, אז הם מדברים ירוק. אין פוליטיקאי ישראלי שמכבד את עצמו שלא שחרר בשנים האחרונות הצהרה חגיגית בשבחי האנרגיות המתחדשות והירוקות, עם דגש על השמש. ממשלת ישראל אפילו הציבה יעד רשמי של 5% אנרגיות מתחדשות ב-2014 ו-10% ב-2020. 2014 כבר דופקת בדלת, ועדיין לא הגענו ל-2% אנרגיות ירוקות. הכל דיבורים.

2.

רוב השיפורים וההתקדמות הירוקה מתרחשים בתחום הטכנולוגי. יש היום אמצעי מיחזור הרבה יותר משוכללים, המכוניות החדשות פולטות הרבה פחות זיהום מאלה שעלו על הכביש לפני 20 ו-30 שנה, חברת החשמל מתקינה על הארובות שלה את המילה האחרונה בתחום המסננים, הרבה יותר מים מבעבר מוזרמים למכוני טיפול מתקדמים, שמטהרים אותם ומכשירים אותם להשקיית פארקים וגינות ואפילו לחקלאות. הדור החדש של המזגנים, המקררים ומכונות הכביסה הרבה יותר חסכוני בחשמל ובמים מאבותיו הקדמונים, ומשלוח של מייל הוא חסכוני בעצים לעומת שיגור מכתב או פקס.

השינוי הטכנולוגי חשוב. הלוואי והיה אפשר להסתפק בו. למכונות אין בעיה להשתנות, הן לא מקובעות להרגלים. בני אדם זה סיפור אחר. כדי לעצור את חיסול כדור הארץ ולייצר עתיד, נדרש שינוי תרבותי והתנהגותי, לא רק טכנולוגי. וזה כבר הרבה יותר קשה. המכוניות מהדגמים החדשים אולי מתוחכמות ונקיות יותר, אבל קצב ההתרבות שלהן גורם לכך שסך זיהום האוויר וגזי החממה שנפלטים לאוויר עולה כל הזמן, שלא לדבר על הפקקים, הנזק לכלכלה ותאונות הדרכים. התרופה היחידה למחלות התחבורה בערים המודרניות היא מערכות יעילות להסעת המונים ותחבורת אופניים. מכוניות עם מנועים מתקדמים עדיפות על מכוניות מיושנות ומעשנות – אבל הן מייצרות אשליה מסוכנת. 

עיון בדוח של וורלד ווטש יוצר תחושה מתסכלת של רדיפה אחרי האופק: לא מעט תקציבים ומאמצים מושקעים בהתייעלות ובטכנולוגיות ירוקות, ובכל זאת המטרה מתרחקת כל הזמן. אחת הסיבות לכך היא שבמערב מאוד מרוכזים במה שקורה במערב (לצורך העניין אפשר להחשיב את ישראל כחלק מהמערב), אבל המגמות נקבעות בחלקים אחרים של הכדור, כמו זה שבו ממוקמות המעצמות העולות סין והודו. 

שינויי הרגלי התזונה במדינות הענק האלה – מאוכל מקומי וצמחי לצריכה המונית של בשר, חלב ומוצרים תעשייתיים מעובדים – הוא תהליך אסוני, אבל קשה לבוא אליהן בטענות. הרי המערב היה שם קודם. כל מה שהסינים וההודים עושים היום, האמריקאים והאירופים עשו בעשורים הקודמים. גם הגידול האדיר ברכישת מכוניות פרטיות במדינות האלו, כמו גם התיעוש המואץ, הוא בסך הכל העתקה בקנה מידה מבהיל של תהליכים שהתרחשו מוקדם יותר במערב, שלא לדבר על כך שתאגידים מערביים רבים מעדיפים למקם מפעלים במדינות המתפתחות: הרגולציה שם יותר רכה, והזיהום יותר נוח. הבעיה היא שלזיהום אין גבולות.

הקטסטרופה היא לא עניין עתידי. הוריקן סנדי | צילום: רויטרס

3.

היום כבר ברור שהקטסטרופה היא לא עניין עתידי. במהלך 2011 תועדו 820 אירועי טבע קיצוניים, שגרמו למותם הישיר של 27 אלף בני אדם ולנזק כספי של כ-380 מיליארד דולר. בצורות באזורי מפתח הן אחד הגורמים שתרמו לעליית מחירי המזון, שסיפקה חומרי בעירה לערעור יציבות של משטרים ומדינות, חלקם בשכונה שלנו. מחירי האנרגיה מאמירים, והעולם הראשון – ובכלל זה ישראל – מתמודד עם גלי הגירה ופליטות שהולכים וגדלים. הנה עוד אשליה שהגיע הזמן לנתץ: השאלה הרלוונטית היא כבר לא אם יהיה עתיד – אלא אם יש הווה.

אני רק שאלה

האם מזג האוויר המתון שבו התברכנו ביוני-יולי יבוא לידי ביטוי גם בנתוני צריכת החשמל?